"סירבתי לקבל את מותו"

ואז, ביום ההוא, גיליתי את האמת. פתאום הכול השתנה. האוויר נהיה צלול יותר, היה קל פתאום לנשום. לקחתי נשימה עמוקה עד שהריאות שלי איימו להתפוצץ. דממה. נגמרו המילים. אוויר מתקתק. ואני פתאום יכולה לראות. אני רואה. מעין תחושת הקלה חמימה התפשטה בעורקיי, התחושה יוצאת מהלב, והקרינה מחומה לשאר חלקי הגוף. השלמה מתוקה. אני רגועה. חיוך קטן. אני עכשיו מוגנת. בטוחה. אם עד עכשיו היו לי חשדות בעניין, עכשיו אני יודעת. בורא עולם כאן. והוא איתי תמיד. הוא כל כך אוהב אותי. אותי. אני יכולה להרגיש את הנוכחות שלו, הוא נמצא פה מעליי.

עכשיו תבינו, זה לא שלא ראיתי לפניי, ראיתי תמיד. אך פתאום הראייה שונה. היא צלולה, היא חדה, הצבעים כל כך חזקים וברורים. הכול מובן. כי ככה זה - יש לראות ויש לראות. כשרואים את האמת בבירור בפעם הראשונה יש מעין תחושה כאילו עד אותו הרגע היית כמו סומא, כמו עיוור. זה כמו ללכת להצגה ולראות את התפאורה בלבד, מבלי להבחין שיש שחקן ראשי. אפשר גם להעביר חיים שלמים עם התפאורה בלבד, אך כשלפתע רואים את השחקן- רק אז ההצגה באמת מתחילה. אז מתחילים לחיות.

אולי קיבלתם רושם מוטעה. הסיפור שלי אינו סיפור שמח, אין לו Happy End. זה סיפור על מוות, על יגון, על צער. סיפור על אח קטן שנפטר בדמי ימיו. אוי, אח קטן! בדמי ימיו... ואחות גדולה שנשארה עם הזיכרונות. אותם זיכרונות ילדות יקרים, מתוקים מדבש ונופת צופים, שאט אט הולכים ומתרחקים מהזיכרון, הולכים ונמוגים, מתפוגגים בתוך ים הזיכרונות הנשכחים. זה סיפור על אמת. סיפור על אמונה.

הוא נולד ביום שבת. צדיק אמיתי. כשהיינו קטנים אני ואור היינו משחקים על המיטה של אימא ואבא, הוא היה מביט בי בעיניו התכולות כצבע הים, במבטו המסתורי. מאז שאני מכירה את אור - יותר נכון, מאז גיל 6 - הרגשתי, ועכשיו זה ישמע קצת מוזר, אבל תמיד הרגשתי שזה יקרה. שהוא ימות. זה לא היה במודע. מן תחושה כזאת שאי אפשר להסביר. אני מקווה שאתם מבינים אותי. זה כמו שלפעמים אני מתעוררת משינה וזוכרת שחלמתי חלום ממש מהותי, ואני לא מצליחה להיזכר מהו... כל היום אני מנסה להיזכר... תחושה שאני יודעת משהו. זה שם, אבל לא יכולה לשים את האצבע, לא יודעת מה אני יודעת... מעין תחושה מהסוג הזה.

הייתי מסתכלת עליו כתינוק, בוחנת את תווי פניו, ותחושה קשה שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי הייתה משתלטת עליי. לא יכולתי למנוע את מותו. תסכול. אולי בגלל זה הייתי תמיד אחות כל כך מגוננת. ולמרות ההרגשה הזו שתמיד הייתה שם, עדיין לא האמנתי שזה קרה.

כשזה קרה סירבתי לקבל את מותו. בטח שלא חשבתי שכך זה יקרה. יש גבול, הלוא זה לא הגיוני... הוא היה ילד כל כך בריא, כל כך חסון, חייל לתפארת מדינת ישראל. הוא נפטר ביום שישי. חודש לפני יום הולדתו ה- 20. נולד במארס 89' ונפטר בפברואר 09'. הקב"ה נתן לו לחיות עד השנייה האחרונה לפני בית דין עליון. אולי אם היה נהרג בקרב, בפעילות מבצעית, זה היה אחרת. אבל סתם כך? בלי שום סיבה נראית לעין? קצת חשוד, לא? אתם כבר קצת במתח כנראה. זה לא שזה סוד, פשוט מרוב שזה מוזר - קצת מביך להודות. מרוב שזה גרוטסקי - זה ישמע אולי לא אמין. אבל ביום שישי רגיל ושגרתי אחד הוא פשוט נפטר. כן, סתם כך. איך אמר הפתולוג? 'הוא מת בריא'. אל תדאגו, זה לא כאב, הוא לא הרגיש כלום. לא מאמינים? תאמינו. אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד.

בבוקר אבא צלצל. "בואי הביתה מהר", הוא אמר. השעה 7:00 בבוקר. "עוד לא קמתי, מה קרה?", "בואי הביתה עכשיו, הזמנו לאור טיפול נמרץ". ואני מרגישה זיעה קרה שהתחילה בכפות הידיים. "אבל אתמול שוחחנו, מה קרה?". ניתוק. מכאן הזיכרון נהייה מטושטש. הזיכרון הוא יצור בוגדני.

ריצה. פחד. טירוף. אימה. שמעעעעע ישראל! אמבולנסים, משטרה, קצין העיר. כל הגוף שלי רועד. פיק ברכיים- אבל ממש! - ואז אני נכנסת ורואה את אימא שרועה על הספה בסלון, זועקת כמו חיה פצועה, ודנה אחותי הקטנה יושבת לידה המומה, ואבא חיוור, מסתכל עליי ואומר "אור מת".

מת? מה מת? מי מת? מת? אור שלנו? ישר אתה חושב, זו בטח טעות. בדיחה גרועה. אבל הלב כבר יודע. יודע מזמן. "איפה הוא?" אני שואלת בקול רועד ואבא אומר "בחדר שלו" וקולו נשבר. "מה זאת אומרת בחדר שלו? מה קרה?", אני זועקת, אבא מרים מבטו ועונה בבלבול "לא יודע, אתמול עוד ראינו משחק כדורסל ביחד". אני הולכת לכיוון החדר, מגיעה לפרוזדור וכבר רואה כל מיני אנשים במדי מד"א בחדרו. אימא צועקת לפתע "בואי לפה! אני לא אתן שזו תהייה התמונה האחרונה שלו בזיכרון שלך! אני לא רוצה שתראי ככה את אור". אני בשוק. אני בהלם. הבית מלא אנשים פתאום. כולם במדים. אימה. חושך. טלטלה. אין מילים שיכולות לתאר. "אבל מה קרה? מה קרה?", ואבא אומר "אני לא יודע, מורן, באמת! אני לא יודע! בבוקר מצאתי אותו מת במיטה". ומיליון מחשבות. מיליון. והמוח נטחן! אולי התאבדות?! לא יכול להיות... אולי מישהו רצח אותו בלילה? לא הגיוני... אולי אלכוהול? סמים? חיידק טורף? הכול כבר עובר בראש. הכול. ואז הם לוקחים לנו את אור. יותר נכון את הגוף של אור. אור כבר לא היה שם".

"ביום ראשון כבר בטוח נדע יותר", אומרת קצינת הפגעים. כל הלילה סיוטים. מתעוררת בזיעה קרה. חודשים רבים אחרי עוד היו לי סיוטים. ביום ראשון הייתה לוויה צבאית מדוגמת. ציפינו לתשובה, אך אין קצה חוט. שבוע עובר, עדיין אין קצה חוט. אין שום סיבה רפואית למוות. גם לא אחרי חודש וגם לא אחרי חודשיים... ועדות חקירה רפואיות, ועדות חקירה של מצ"ח, אף אחד לא יודע ממה אור נפטר - הם בדקו את הכול, שללו כבר הכול. להפתעתם, לאור לא היה תיק רפואי כיוון שמימיו לא היה חולה. התיק הרפואי היחיד שמצאו היה של טיפת חלב ורופא הילדים. פרופיל 97. מעולם אפילו לא ביקר אצל רופא שיניים. הוא היה מלאך. "זה כמו מוות בעריסה בגיל 20", אמר לנו אחד הרופאים. אחרי שלושה חודשים של מריטת עצבים הגיע אלינו הביתה הפתולוג. במבט מושפל וקול נבוך הוא הודיע לנו שככל הנראה אור נפטר מווירוס. לא וירוס קטלני ומסוכן, סתם וירוס רגיל שפגע בשריר ליבו ודומם את אותו השריר תוך שעות ספורות במהלך הלילה. מתוך שנתו. ופתאום כל החיים השתנו.

בין מאות האנשים שהגיעו לנחם בשבעה הגיע המש"ק דת מהבסיס של אור. בחור נחמד, חייכן. וכך הוא סיפר  שחודש לפני האירוע, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ניגש אליו פתאום אור, ואמר לו שהוא רוצה "לקחת על עצמו משהו". המש"ק דת ההמום ידע שאור הוא חילוני גמור, שמימיו לא התפלל בבית הכנסת הצבאי, ושאל אותו מה הוא רוצה לקחת על עצמו ולמה. אור ענה שהוא חייב לקחת משהו על עצמו, ושיגיד לו מה לעשות. ובכן, מש"ק הדת אמר לו "אם כן, אתה יכול מדי בוקר לומר אחרי הקימה "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". וכך היה. כלומר, בחודש האחרון לחייו, לפני שאחי ז"ל החזיר את נשמתו לבורא הוא השכיל לומר "מודה אני" בכל בוקר. ככל הנראה, לא בכדי אומרים שהנשמה יודעת... וסיבת מותו באמת הייתה שהקב"ה פשוט לא החזיר את נשמתו לגופו באותו הבוקר.

עם הזמן הגיעו אלינו עוד ועוד סיפורים שונים ומשונים. סיפורים לא סבירים... וכך, לאט-לאט אתה מתחיל להבין. עם הזמן אתה כבר לא מאמין יותר. אתה יודע שהוא פה. האמת מחלחלת לה פנימה. היא בסוף תמצא את הדרך להגיע גם לליבך.

אני בחורה חילונית לא בחרתי בכך, נולדתי לזה. זמן רב תהיתי: ריבונו של עולם - אתה אחראי לכך. אם נניח רצית לרמוז לי על דבר קיומך, לקרב אותי אליך, אל מצוותיך, להחזיר אותי בתשובה, לגרום לי להבין שאתה הוא האל הכול יכול - האם לא יכולת להשתמש באמצעים קצת פחות דרמטיים? אני מבטיחה שהייתי קולטת את הרמז וחוזרת בתשובה.

ואז עם הזמן הבנתי. הבנתי שכל החיים הרמזים היו שם. כל הזמן קורים לי "ניסונים" ואפילו נסים די רציניים... למען האמת, אם נחשוב על זה, כל החיים פה הם נס אחד גדול. תפקחו עיניים. כמה נסים קורים לכם כל יום! אם רק תהיו ערים לראות אותם, תשכילו להיות ערניים דיו בכדי להבין שכל מה שנראה הכי טריוויאלי - כמו לקום בבוקר לדוגמא - הוא הנס הכי גדול! ופתאום משום מקום אתה מקבל כוחות מחודשים. לא ברור איך ולמה. אתה פתאום מצליח לקום. מצליח להמשיך הלאה. כוח החיים, כוח ההישרדות הזה חזק יותר ממה שחשבת. חזק בהרבה. ברוך השם יש הרבה "סייעתא דשמיא" לכולנו.  בערך כחודש לאחר מותו חלמתי חלום. בחלום אחי הצעיר אור נפטר בשנתו, כפי שקרה במציאות. וכך בחלומי אני רואה את אור פתאום בבית והוא יושב על מזרון במרפסת, כולו קורן, רוח טובה בפניו. אני מחבקת אותו. והוא חסון, גבוה, בריא. אני ממש מרגישה אותו, וליבי עומד להתפוצץ. איזו שמחה! הנה הוא חזר! ידעתי..! ידעתי שזו הייתה טעות...! איזו הקלה. ובחלומי אני שואלת אותו 'אור, מה קרה לך? הלכת לישון ו...?'. אור מסתכל עליי במבט חמים ועונה בטבעיות - "הלכתי לישון ועליתי לשמיים... ". ואני ממשיכה, "אבל ידעת שאתה מת?". והוא עונה בשלווה, ברוגע "כן מורן, ישר ידעתי שאני מת, רק היה לי קשה כשהבנתי שאני באמת לא חוזר יותר...". ואני כמו אחות גדולה דואגת, מתעקשת - "אבל רגע, מה קרה? עלית לשמיים ו...? מה ראית? מישהו חיכה לך שם?..". ואור מהנהן בראשו ועונה "כן, חיכו לי שם מלא אנשים", ואני המומה, שואלת - "מה?? באמת...? מי חיכה לך שם?" ואור, ממש כמו בחיים, מנסה להתחמק משאלותיי המעיקות ועונה בהססנות "הרבה אנשים מורן... כל מיני...". ואני ממשיכה - "והם לא אמרו לך שזה חריג שהגעת לשמים כל כך מוקדם?" ואור מחייך "לא מורן, הם ידעו שאני מגיע היום. הם חיכו לי כולם...". ואני ממשיכה: "אור, אתה לא מאמין, מאות אנשים היו בשבעה...". אור יושב מולי, מסתכל עליי במבט חודרני, מחייך חיוך נבוך. מהנהן בראשו בהסכמה ואומר "כן, אני יודע. ראיתי...". ואז, רגע לפניי שהיה עליו, ללכת אזרתי אומץ ושאלתי בלחש "אור, ראית את בורא עולם?". הוא היה נבוך, וזז במקומו באי נוחות. כל כך קורן הוא היה. כאילו הוא שודרג. הוא הישיר מבט לכיווני, מבטו כה חם, כה אוהב. הוא הביט בי בחיוך, בעניים נוגות, הביט לי לתוך העיניים והנהן בראשו בהשלמה "כן מורן. ראיתי אותו". התעוררתי.

 ואז, ביום ההוא, גיליתי את האמת. פתאום הכול השתנה. האוויר נהייה צלול יותר...

"לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני..." (תהילים נ"א, פסוק י"ב)

לע"נ אור כרמי ז"ל. מי ייתן והשם יקרב נשמתו אל כיסא הכבוד.