לישון עם ערוץ הידברות

עדי דמתי, 31, גדלה בעיר רחובות, למדה בבית ספר חילוני והתחנכה בבית רחוק מתורה ומצוות. בחברה נחשבה מאז ומתמיד לעוף מוזר, וחברותיה נהגו לכנות אותה "פילוסופית המנתחת כל דבר". את שירותה הצבאי העבירה בטייסת מנ"ט בחיל האוויר, בתפקיד רכזת כוח אדם. מיד לאחר הצבא, טסה לחו"ל כמיטב המסורת הישראלית. בתקופות בהן שהתה בארץ, עבדה עדי בתחום תעשיית הבידור - תפקיד שכלל חיכוך עם משרדי יחסי ציבור, מסיבות של מפורסמים ועבודה מול דוגמניות ודוגמנים. "לאט לאט", מתחילה עדי בסיפורה, "התחלתי לראות איך מישהו פשוט סולל לי את הדרך להצלחה".

"לארצות הברית טסתי לבד", היא מספרת. "כשבן אדם נמצא לבד, השיח שלו עם עצמו הוא הרבה יותר מעמיק. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. מבחינתי, האדם נוצר מהקוף והתורה רק העניקה מוסר ודרך ארץ".

עדי הגיעה לארה"ב בתקופה בה ישראלים עבדו בקניונים ומכרו את מוצרי ים המלח ("עגלות" בלשון העם), או עסקו במכירת ציורים מבית לבית, כשהם טוענים בפני הקונים הפוטנציאליים כי הם סטודנטים לאומנות מישראל. לעדי, בחורה עם ערכים ומוסר פנימי, היה קשה מנטאלית להתחבר לעבודות מסוג זה. היא אמנם ניסתה לעבוד בתחום הציורים זמן מה, אך הדבר לא הסתדר. "יום אחד", היא משחזרת, "המנהל שלי קלט שיש לי פוטנציאל, מסר לי שתי כתובות ואמר: ´לכי, פה תמצאי הרבה כסף´. אך, פי וליבי לא היו שווים, לכן מסרתי את הכתובות לחברתי, שתלך במקומי".

חברתה של עדי אכן הגיעה לכתובות שנמסרו לה, ולמרבה ההפתעה חזרה אליה החברה עם בשורה טובה: "באחת הכתובות שנתת לי, גר מישהו יהודי. מכרתי לו תמונה ומסתבר שהוא מחפש ´נני´", אמרה.

לא עבר זמן ועדי התייצבה לראיון אצל אותה משפחה. "מאז", היא אומרת בהתרגשות, "זו הייתה התאהבות ממבט ראשון. הם עטפו אותי באהבה ונתינה, וקיבלתי מהם הרבה מתנות רוחניות".

עדי החלה את עבודתה כ´נני´ והרגישה שהסתדרה יותר מכולם. היא עבדה במקום שלא סותר את מצפונה וערכיה ואף היה לה בית חם בארץ זרה. מתוקף תפקידה כ´נני´ של ילדי המשפחה, הצטרפה לכל הטיולים והמסעות שערכו ברחבי העולם. היא התפרנסה בשפע והרשתה לעצמה אף להזמין את בני משפחתה לטייל בארה"ב. תוך כדי מסעותיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מצאה את עצמה מתפעלת מפלאי הבריאה. "תמיד הייתי שואלת את עצמי איך זה שיש כל כך הרבה סוגים של פרחים, עצים וחיות. כל אלו הציפו אותי באושר מחד, ומחשבות מאידך. הרגשתי שאני כל כך רוצה להכיר תודה על כל המתנות שקיבלתי בחיים, אבל לא ידעתי למי. משם התחיל הניצוץ שלי", היא מסכמת.

לחבק את ה´

ובכן, הצורך של עדי להכיר טובה למי שגמל איתה חסד לאורך דרכה בארה"ב, הלך וגבר עם הזמן. "כל לילה כשהלכתי לישון, הייתי אומרת פשוט - תודה", משחזרת עדי. "כך התחלתי לאט לאט לדבר עם ה´. למעשה, תמיד דיברתי איתו, רק שלא ידעתי מיהו. אם זה היה בן-אדם, יכולתי לחבק אותו, לקנות לו פרח או משהו פיזי-מוחשי אחר. כאן לא ידעתי מה לעשות. מה... אני אחבק את ה´? ואז החלטתי שהדרך שלי לומר תודה תהיה להדליק נרות שבת. לא כי הבנתי שזו מצווה ומה משמעותה העמוקה, אלא כי זה היה משהו ערכי בעיני".

שנה ותשעה חודשים הגיעו לסיומם, ועדי חזרה לארץ. משלא מצאה את עצמה בישראל, החליטה לארוז שוב ולטלטל את עצמה לצד השני של העולם. בניגוד לתרבות המערבית אותה ספגה בתקופה האחרונה באמריקה, החליטה הפעם לטוס למזרח הרחוק. היא הגיעה לתאילנד, שם שהתה כחודש ימים, ומשם, בעיצומו של חורף, עם מזוודה של גופיות ושרוואלים, הגיעה שוב לארה"ב.

מלווה ברגשות מעורבים, מחשבות אודות העבר והעתיד, ובעיקר סימני שאלה, הגיעה עדי לארץ, והפעם כדי להישאר.

"בעבר, סבלתי שנים מאינסומניה (נדודי שינה)", מספרת עדי וממשיכה, "שתיתי סירופים וסוגים שונים של יין שהרופא המליץ לי, ולמרות זאת לא הייתי נרדמת בלילות". כהרגלה, זפזפה עדי בערוצי הטלוויזיה, בתקווה למלא את השעות הריקות של הלילה, עד שיום אחד הגיעה לערוץ הידברות. "ראיתי שם את הרב זמיר כהן, ה´ ישמור אותו. ראיתי אותו – ומיד נרדמתי! מאז, בכל לילה, הייתי נרדמת רק עם ההרצאות של הרב זמיר כהן".

תקופת נדודי השינה של עדי עברה כלא הייתה, ואת שעות הלילה הארוכות ללא שינה תפסו שידורי הידברות, אשר העניקו לה את המרפא האמיתי לו הייתה כה זקוקה. "אם התחלתי לדבר עם ה´ בארה"ב ולהכיר לו טובה, הערוץ נתן לי להבין מה זה הדבר הזה שאיתו אני מדברת. לאט לאט השכל התחיל להתיישב".

היה זה לפני כשנתיים. כעת, עדי כבר ידעה שיש בורא לעולם, הבינה אל מי דיברה כל אותן שנים בקול חרישי, ועם מי חלקה את עולמה הפנימי ורגשותיה, אבל לא היה לה די בהבנה זו. "הייתי במצב רגשי מאוד קשה. לא ידעתי לאן פניי מועדות. ידעתי שהקב"ה קיים, וכביכול, הנשמה שלי צעקה לי ´תתקדמי´! אבל לא ידעתי – ימינה, שמאלה - לאן?".

על אם הדרך

הייתה זו בדיוק תקופת חגי תשרי, ואחד ממכריה של עדי הזמין אותה לשבת בסוכה בביתו שבהרצליה. באותו שלב בחייה הייתה עדי מכונסת בעצמה, עצובה וממורמרת. הדבר האחרון שחשקה בו היה לשבת עם חברים בסוכה. אך, יד ההשגחה הובילה אותה לשם בעל כורחה. "אני זוכרת שהשעה הייתה 19:00 בערב, כשהוא הזמין את כולם לשעה 21:00. יצאתי מתל אביב, עמדתי עם הרכב על אם הדרך, ימינה - לנס ציונה, שמאלה - להרצליה. לא חשבתי הרבה, ואני לא יודעת איך זה קרה בדיוק, אבל איכשהו מצאתי את עצמי בהרצליה".

עדי הגיעה מעט לפני הזמן, ישבה וחיכתה שיתמלא המקום ותחל התוכנית. "ופתאום מי נכנס?", היא שואלת בחיוך כמבינה את יד ההשגחה במבט לאחור, "הרב בנימין שחר, שלימים הבנתי שהוא המנהל של מרכז "פסגות" בפתח תקווה. עד כה הייתי רגילה לצפות ברב זמיר כהן רק דרך הטלוויזיה, ופתאום ראיתי רב בשר ודם. ישבתי וגמעתי כל מילה שאמר במהלך ההרצאה, ומשהסתיימה, רצתי אליו בדמעות ושאלתי ´איפה עוד אני יכולה לשמוע אותך?´".

הרב שחר הוציא עלון של ´פסגות - קפה מדרש´ ובחיוך הזמין את עדי להגיע להתרשם מהמקום. היא כמובן הגיעה, ולאחר ששמעה את הרב בשנית, פנתה אליו שוב והפצירה בו לשוחח עימה ביחידות. ´תבואי מחר ב- 12:00 בצהריים´, אמר לה הרב וכך הגיעה עדי ל´פסגות - קפה מדרש´ בפעם השנייה. "כשהתיישבתי מול הרב", מספרת עדי, "התחלתי לבכות ושאלתי אותו ´מה ה´ רוצה ממני?´".

המפגש בין השניים הוליד חיבור עמוק בין עדי למקום, והיא החלה להגיע בקביעות, בהמלצת הרב, לשיעורים ב´פסגות - קפה מדרש´. במקביל החלה עדי בלימודי אימון אישי, והתחברה מאוד לתכנים. "מדהים לראות שכל מה שלמדתי בקואוצ´ינג, למדתי גם ב´קפה מדרש´ ובערוץ הידברות, שזה, למעשה, כל הרעיון של תיקון המידות. כל מה שלמדתי בקורס החילוני - מצאתי ביהדות".

עדי הלכה והתחזקה ברוחה. התכנים שלמדה כעת במרכז פסגות ובלימודי הקואוצ´ינג הכניסו בה שלווה ורוגע, והמיסו סימני שאלה רבים. "לדוגמא", היא מספרת, "ראיתי בחדשות מישהי מחוברת למכונות הנשמה, ולעומתה עמדתי אני, בריאה ושלמה, ובדיוק באתי לנגוס בתפוח. פתאום הרגשתי שאני חייבת לומר תודה על מה שיש לי, וכך קיבלתי על עצמי לומר ברכות".

בכי של כיסופים

כחלק ממסעותיו של הרב זמיר כהן ברחבי הארץ והעולם, הגיע הרב ערב אחד גם לנס ציונה למסור הרצאה. "הגעתי וישבתי לבד באולם, כי אף אחד מהחברים שלי לא רצה לבוא איתי", משחזרת עדי. בתום ההרצאה ניגשה עדי לאחד העובדים מצוות הידברות שהתלווה לרב, וביקשה ממנו בביישנות למסור לרב - פשוט תודה. ´למה שלא תגידי לו בעצמך?´, שאל בנחת והצביע, ´הנה הוא, ממש מאחורייך´.

"ואז הסתובבתי", מספרת עדי וממשיכה, "והתחלתי לבכות. לא כי התרגשתי - אלא היה זה בכי של כיסופים".

המבט האבהי והשלו של הרב הרגיע את עדי באחת. הוא החל לשאול אותה לשמה ולגילה ובכך שבר את המבוכה. "אני רוצה לשמור מחר שבת ואני לא יודעת איך ואיפה", אמרה בהיסטריה של ילדה שנאבדה ברחוב זר. ´תני לי את מספר הטלפון שלך ואני אדאג לך´, אמר הרב בביטחון ורוגע. עדי חזרה הביתה, ובעודה מנסה לעכל את החוויות שפקדו אותה בשעות האחרונות, קיבלה צלצול טלפון בשעה 23:30 בלילה. הרב זמיר כהן היה על הקו.

"הרב הפנה אותי למדרשת נווה ירושלים לשבת. הוא לקח אותי למקום הכי גבוה, כשבכלל לא ידעתי מה זה שבת. שם חוויתי את השבת קודש הראשונה שלי, וזה היה מוזר. נבהלתי מהעוצמות הרוחניות שהיו שם. עד כדי כך, שכשיצאתי משם וחברה שאלה אותי איך היה, אמרתי שכעת אני יודעת איפה אני לא רוצה להיות. במוצאי שבת התקשר הרב זמיר כהן שוב, על מנת לשאול לשלומה של עדי ולהתעניין איך עברה עליה השבת. למרות שרצתה לשמח את הרב ולהכיר לו טובה על ההתעניינות, נאלצה לומר לו את האמת: "קצת כבד".

הימים חלפו, ועדי הוזמנה על ידי מכר לסעודת ליל שבת בביתו. כשהגיעו, נכחו לדעת כי החמיצו את הקידוש, וכך עדי מצאה את עצמה מול שולחן האוכל, בלי קידוש, בלי נטילת ידיים ועם טלוויזיה דולקת מול הפנים. "פתאום חשבתי לעצמי איפה אני היום ואיפה הייתי לפני שבוע, וביקשתי ממנו שייקח אותי הביתה. אמנם הייתי לבד בבית, וטרם שמרתי שבת, אך למחרת בבוקר קמתי לבית הכנסת כי רציתי לחוש את מה שחשתי באותה שבת קודש בירושלים".

עבר זמן ועדי קיבלה על עצמה שמירת שבת והתקרבה לעולם היהדות יותר ויותר. היא התמידה להגיע ל´פסגות קפה-מדרש´ מידי שבוע וידיעותיה בעולם התורה הלכו והתבססו. בשלב מסוים הרגישה שהמפגשים ב´פסגות - קפה מדרש´ כבר לא בשבילה, והיא עברה ללמוד במדרשה לבנות שמופעלת במקום, תחת פיקוחה הרוחני של הרבנית שיינא פליסקין. בימים אלו ימלאו שנה לשהותה של עדי במדרשה, כאשר המקום שבו היא נמצאת היום, הוא מרחק שנות אור מהמקום בו עמדה כשהגיעה.

תוציא אותי מכאן!

היום עדי הינה מאמנת נשים לעוצמה ובטחון ברוח היהדות והאמונה, ויחד עם זאת, גם זכתה לסגור מעגל ולהגיע להידברות, הפעם כעובדת במקום.

"עבדתי במכון הכושר ´הולמס פלייס´ בתור קואוצ´רית. במשך שנתיים אימנתי נשים במקום חילוני, ובאמת קידמתי אותן, אבל לאחרונה הרגשתי שזה כבר לא שייך. ואז, יום אחד, התפללתי שחרית, עוד בימים הראשונים, כשרק קיבלתי על עצמי תפילה, ופתאום אמרתי לה´ - ´תוציא אותי מהמקום הזה!!!´. תוך כדי תפילה שאלתי את עצמי ´באמת עדי?... אבל את כל כך אוהבת את המקום הזה?!´. לאחר מספר ימים באתי למנהל שלי ואמרתי לו ´תשמע אני לא מאמינה למה שאני הולכת להגיד, אבל אני עוזבת´".

כך השילה מעצמה עדי עוד תקופה בחייה, שסימלה משהו שהיא כבר לא רצתה להיות חלק ממנו. היא החלה לעבוד כעצמאית בקליניקה הפרטית שלה, והמשיכה לקבל נשים לשיחות. אך, כיוון שהינה טיפוס חברותי מאוד, היה לה קשה להישאר סגורה בין ארבע קירות החדר למשך ימים שלמים. "ביקשתי מה´ לתבל את העיסוקים שלי עם צד חברותי בעל משמעות". כפי הנראה, תפילתה של עדי הגיעה עד כיסא הכבוד, ועוד באותו היום היא נענתה. "באותו ערב הגעתי למדרשה וקיבלתי הצעה מאחת הבנות שעובדות בארגון לאייש תפקיד של רכזת מתנדבים בשעות וימים גמישים הנתונים להחלטתי! זו לא השגחה אדירה?", היא שואלת – קובעת בחיוך.

היום במבט לאחור, את מאמינה שהגעת לאן שהגעת?

"הייתה לי ילדות לא פשוטה", מגלה עדי בחצי פה, "לכן גם בעיניי זו חידה. זה באמת לא אפשרי בדרך הטבע. יד ההשגחה ליוותה אותי יד ביד. היום אני מבינה שה´ גידל אותי ולא אני גידלתי את עצמי".

איפה את רואה את עצמך בעוד כחמש שנים?

"יש בי שני קולות. האחד אומר לי לעזוב את העולם הגדול - עולם העסקים, בו הכל זז מהר, ולעבור לצפת, לגדל תרנגולים, להתחבר לטבע, להיות אישה שדואגת לבעלה וילדיה ומעצימה אותם בתורה. בנוסף, הקול הזה מפציר בי להעביר הרצאות וסדנאות לעבודה פנימית, ולגרום לאנשים להגיע ללב שלהם. החלום שלי הוא לעבוד על פנימיות התורה, ולעורר אנשים לידיעת ה´ במחשבה, בדיבור ובמעשה".

מהו ה´אני מאמין´ שלך?

"´הודו לה´ כי טוב!´. להודות על הדברים הקטנים: על זה שיש לי בית, שמיכה להתכסות איתה, קומקום חשמלי להכין בו קפה, וחוש טעם וריח ליהנות ממנו. אני מאמינה בלראות את ה´ בדברים הקטנים".

נמצא בסיטואציה דומה? עומד על צומת דרכים בחיים? צוות יעוץ והכוונה של ארגון הידברות ישמח לדבר איתך – 073-2221230.

סייעה בהכנת הכתבה: עינב חניה.