פרשת אחרי מות, בצל פולמוס השחיטה והצמחונות

בפרשת אחרי – מות ישנו ציווי של התורה, המנחה את היהודי, כיצד יש עליו לנהוג ולטפל בדם של בעלי החיים הניצודים ונשחטים למטרות אכילה, וכך כתוב: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא". (ויקרא יז´, פס´ יג´ – יד´).

 

כידוע, אדם הראשון נאסר באכילת בשר ונצטווה לאכול רק מן הצומח, ורק לנח [ולמין האנושי] הותרה אכילת הבשר, אחרי המבול. ואומנם, הגם שהתירה התורה את שחיטתן של בעלי החיים על מנת לאוכלם, היא ראתה שע"י כך יכול האדם לפתח סוג של התדרדרות מוסרית, וכמו שכותב הרב יוסף אלבו בספר העיקרים: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר בעלי החיים עכירות ואטימות בנפש". ע"כ. (ועיינו בהערה[1])

 

ולכן, מכיוון שראתה התורה את הבעיה הזאת, היא ציוותה לכסות את דם בעלי החיים, שבדבר זה יש סוג של תיקון ואזהרה של התורה כבאה לומר: תיזהר! אע"פ שהותר לך לשחוט, יכולה לעלות על ליבך מעט אכזריות, לכן תכסה את הדם, שזהו "אקט" של בושה, כבא לומר אע"פ שהרגתי בעל חיים, אני מכסה ומצניע את דמו [שהדם הוא הנפש], ולא מזלזל בדמו – נפשו של בעל – החיים הנשחט. וכך גם כותב מפורש ספר החינוך (מצווה קפז´) בביאורו למצוות "כיסוי הדם", וז"ל: "ראוי לנו לכסות את הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו". ע"כ.

 

מאז קדמת דנא, התעוררה בעיה מוסרית של ארגונים [ומדינות] החסים על בעלי חיים, ובו בזמן מתנכרים לבני – אדם. תרבות המסוגלת להוריד אדם לדרגת תת – אדם להעלות חיה לדרגת צלם אלוהים, מערערת יסודות מוסריים בעולם.

 

מקום ראשון לכשל כזה [בדבר היחס לבעלי החיים לעומת האדם] אנו מוצאים כבר בפרשת הבריאה, וכפי שבאה לידי ביטוי במוקד הבנתם של קין והבל על הדרך שבה יש לעבוד את האלוקים, כאשר קין הביא מפרי הארץ כמנחה לבוראו, והבל העדיף להביא מבכורות צאנו.

 

הרב יוסף אלבו עמד על החיסרון הגדול במנחתו של קין, אשר הביא מנחה לה´ מפירות האדמה ולא מהשחיטה, והסביר שהעדפתו של קין להימנע בהבאת קורבן מבעלי החיים, הייתה דווקא בגלל שקין חשב לעצמו שהאדם והבהמה שווים, ולכן נמנע לשחוט את הבהמות! וכך כותב הרב יוסף אלבו: "כי קין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה, לפי שהיה חושב שאין יתרון לאדם על הבעלי חיים אלא בזה בהיותו יודע לעבוד את האדמה, להיותו ניזון ממבחר הצמחים. כי אחר שראה האדם ניזון מן הצמחים כשאר הבעלי חיים, חשב שרוח אחד לכל, וּכְמות זה כן מות זה. ולזה הביא מנחה מפרי האדמה לשבח השם על היתרון שנתן לו על הצמחים, ולא הביא קורבן מן הבעלי חיים, כי לא חשב היתרון שיש לו עליהם בעבודת האדמה יתרון גדול שראוי להביא קורבן עליו. אלא שלפי שהיה לו להביא מפרי העץ, שהוא מבחר הצמחים, ולא הביא אלא מפרי האדמה, כלומר מן הירקות, חטא כמו שאמרנו למעלה.אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שווה אליהם לפי דעתו, כי כְּמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים". (מאמר שלישי, פרק טו´).

למעשה אומר הרב אלבו במפורש שעיקר החטא של קין היה שהוא התייחס לבעלי החיים כמו לבני האדם, ולא הסכים לשחוט אותם כקורבן לבוראו! בהמשך מסביר הרב אלבו שגם הבל טעה בקורבנו, כי גם הוא חשב שאסור לאדם לשחוט את בעלי החיים, אלא רק להשתמש בהם למלאכתו.

 

מקור נוסף שבו אנו נתקלים בכשל הזה לוקח אותנו למצרים העתיקה, וכך אומר הפסוק: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכל הבת תחיון" (שמות א´, פס´ כב´).

 

"על פסוק זה אומר מדרש "חמאת החמרה" (הובא בתורה שלמה, ס"ק רז´(: "מדוע השליכו אותם ליאור דווקא, ולא מצאו דרך אחרת להרגם? כדי שלא יראה דם בארץ מצרים, שקשה עליהם ראיית דם, ובעבור זה לא היו שוחטים הבהמה, ובדם לקו ביאוריהם". זהו דבר נפלא, ויש לפרשו ולהרחיבו. הנה,יש לאדם טבע מוזר ומרושע: על בהמות הוא חס, שאינו רוצה לראות בהריגתן ובדמן, אבל על אדם אינו חס. ומשום כך לא אכלו המצרים בשר, ואדרבה, העברים שאכלו בשר היום להם לתועבה, ובזו להם, והסתכלו עליהם כברברים, בתחושה שהמצרים עם יותר עליון ויותר תרבותי. וזאת כוונת הפסוק (בראשית מו´, פס´ לד´): "כי תועבת מצרים על רעה צאן", וכן: "כי תעבת מצרים נזבח לה´ אלקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם"! (שמות ח´, פס´ כב´). כי אכילת בשר הייתה תועבה בעיניהם בגלל ה"מוסר" שלהם, והגזימו עד כדי כך, עד שלא יכלו לגור יחד עם העברים ואפילו לא לאכול אתם, כמו שכתוב (בראשית מג´, פס´ לב´): "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים". אבל אותם מצרים שחסו כל כך על בהמות, בעלי חיים, רצחו באכזריות בני אדם[2].

וכנגד זה הקב"ה הלקה את היאור בדם, מדה כנגד מדה, כאילו אמר: אתם שפכתם דמים ע"י היאור בלי שהיה דם ממש, וקיוויתם שזה יכסה על פשעיכם. אני לוקח את היאור הזה והופך אותו לדם, כדי שהכול ידעו מה נעשה בו. ומוסר מסולף זה נרמז גם בנביא: "זבחי אדם עגלים ישקון"(הושע יג´, פס´ ב´)[3].

 

וידוע שלהיסטוריה יש נטייה לחזור עצמה. ובאמת, המשטר בגרמניה הנאצית חשש לצער בעלי החיים, ובכ"ח בניסן תרצ"ג (21 באפריל 1933) חוקק חוק האוסר על שחיטת בהמות ועופות ע"פ דין ישראל. וכן ידוע שהיטלר ימ"ש היה צמחוני וחובב חיות מושבע, ואפילו בימי מלחמת העולם הראשונה בזמן ששירת בקו, היה מאוד "מקורב" לכלב שנקרא בשם "פוקסל". ובסרטי תעמולה רבים ניתן לראות אותו מלטף כלבים, אך גם בהיעדר המצלמה רכש לכלבתו כבוד מיוחד.

 

דוגמא מובהקת למערכת המוסר המעוותת הזאת מתאורת בביוגרפיה שחיבר איאן קרשו על אדולף היטלר, כאשר יוזף גבלס שהיה שר התעמולה של גרמניה הנאצית הראה להיטלר סרט שמציג את השחיטה היהודית, והיטלר פשוט הזדעזע לנוכח "הברבריות", וחוסר ההומאניות של היהודים כלפי בע"ח[4]. 

 

מעניין לציין שהרב מ. נויגרשל שליט"א באחת מהרצאותיו בנושא השואה סיפר, שאחד מהרבנים שחיו בגרמניה בזמן המשטר הנאצי, וראה את אופן ההתייחסות שלהם כלפי בעלי – חיים, לעומת יחסם המזלזל והמשפיל כלפי יהודים – אמר שהנאצים עוד עתידים לרצוח יהודים, שהרי מקרא מלא הוא: "זבחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג´, פס´ ב´).

 

בימים אלו מנהלים רבני אירופה מלחמת כוללת על נושא השחיטה, וחוק של האיחוד האירופי מאיים לפסול את השחיטה מטעם צער בעלי חיים, וכבר נחלץ ד"ר נורברטו קליין (רופא וטרינר), שפרסם מחקר על השחיטה, ועל כך שהיא האקט ההומאני ביותר לטביחת בעלי החיים, יותר מכל שאר הטביחות שהמציאו האומות, וזהו תמצית מחקרו:

 

תחושת כאב בנוגע לתחושת כאב חיצוני, כפי שנוכחתי מניסיוני האישי, חתך חד, כירורגי, אינו מורגש, כי לוקח זמן למוח להבין, לעבד ולשדר את תחושת הכאב, אם הוא בכלל מגיע לכך. פעמים רבות חתך זה אינו מורגש, ורק הדם הניגר ממנו מעיד על קיומו. לגבי כאב פנימי, אתייחס לשתי תגליות מדהימות:

 

1. איבוד הכרה מיידי שלוש שיטות חוקרות את אספקת הדם ותגובת המוח: מדידת גלי המוח (ECG), החדרת חומר ניגודי לכלי הדם, (Angiography) ומדידה על ידי מנומטר.

 

איבוד החמצן בעקבות השחיטה משפיע בראש ובראשונה על המוח, ששובת מפעילות בתוך מקסימום 2 שניות. (לאחריו, האיבר הסובל מחוסר אספקת הדם הינו הלב, שממשיך לפעול באופן עצמאי ללא פעילות מוחית. כלומר, הלב יכול לקיים פעילות עצמאית מכיוון שמערכת העצבים שולטת אך ורק על מהירות קצב הלב ועוצמתו).

 

בנוסף, המוח מהווה 2% בלבד ממשקל הגוף. למרות זאת, מקבל הוא 20% מכמות הדם שמוזרמת מן הלב. באופן כללי, רוב אספקת הדם מגיעה אליו דרך עורקי הקרוטיד וחלק קטן יותר דרך העורקים החולייתיים. כלי דם אלו מגיעים לאזור שנקרא Rete Mirabile (בבעלי - חיים) או Circle of Willis (באדם), ואשר מהווה כעין תחנה מרכזית בה מתערבב הדם, ומשם מתפזר לכל חלקי המוח ובעיקר ל -Cortex , החלק של המוח שאחראי לתודעה. אזור ה - Rete Mirabile הינו בעל משמעות ובא לידי ביטוי כאשר נסתם אחד מכלי הדם. במקרה זה עדיין יסופק דם למוח ע"י כלי דם אחר. בתהליך השחיטה לעומת זאת, לא יקבל המוח אספקת דם מכיוון שהוא יזרום כל - כולו החוצה בעקבות הפרש הלחצים שנוצר, ולכן גם הדם הזורם בעורקים החולייתיים יזרום החוצה דרך חתך השחיטה בעורק הקרוטיד.

 

איבוד ההכרה חל כאן בתוך לא יותר משתי שניות, היות והמוח לא יכול להמשיך לפעול בגלל חוסר חמצן, החל עם איבוד דם מינימאלי. חשוב להזכיר כי קצב איבוד הדם הוא כזה, ש - 33% מהכמות הכללית של הדם בגוף יוצא תוך 30 שניות ו-50% תוך 60 שניות. בנוסף, תופעת הפרפור לאחר שיטת הבהמות קשורה לפעילות האנזימטית בסיבי השרירים בעקבות מחסור בחמצן, ומחסור ב - ATP שמהווה מקור אנרגיה בתא, וכתוצאה מכך, חוסר יכולת בספיגת הסידן התוך - תאי. כלומר, הסידן הנותר בתא תורם להתכווצויות סיבי השרירים בצורה בלתי הפיכה עקב המחסור באנרגיה תוך - תאית.

 

2. אספקת הדם למוח בחיות המותרות למאכל על פי ההלכה בחיות המותרות למאכל על - פי היהדות, כגון מעלי הגירה ועופות למיניהם, העורקים החולייתיים מתגלים כפחות מפותחים ואף אינם מגיעים ל -Rete Mirabile . כלומר, הם מתנקזים לעורק הקרוטיד. הדבר מודגש מאוד בכבשים שם העורקים החולייתיים מנוונים לגמרי, ואינם יעילים לצורך אספקת דם. בחיות שאינן מותרות למאכל, לעומת זאת, העורקים החולייתיים מספקים דם למוח בצורה אקטיבית. לדוגמה, הסוס, הכלב, החזיר וגם גוף האדם דומים מאוד במבנה העורקי המתואר.

 

בסוס ובכלב ה -Rete Mirabile  מנוונת יחסית, והעורקים החולייתיים מספקים דם שיירות לבסיס המוח. בחיות לא- כשרות אלו, אם כן, העורקים החולייתיים נכנסים לאזור המוח ומספקים כמות דם נכבדה. משמע שאיבוד ההכרה בזמן השחיטה בחיות אלו יארך יותר זמן, וניתן אולי לייחס להן סבל מסויים בזמן שחיטה. לסיכום: בחיות הכשרות, שחיטה תקינה לא מלווה בכאב וצער לבהמה. עד כאן המחקר. (הדברים הובאו בהרחבה, בתוספת תמונות, בספרו של הרב זמיר כהן "המהפך", עמ´ 154 – 159).

 

מלבד זאת, יש לציין שהתורה חסה ביותר על בעלי חיים, והדבר בא לידי ביטוי בהלכה המפורסמת עד למאוד: "צער בעלי חיים מן התורה". התורה עד כדי כך חסה על בעלי החיים, עד שהיא מצווה אותנו במעשינו היומיומיים לדאוג ולהאכיל את הבהמות והחיות לפני שאנו בעצמנו יושבים על שולחננו לסעוד, ככתוב: "ונתתי עשב בשדך – לבהמתך [קודם כל], ואכלת ושבעת [אח"כ]" (דברים יא´, פס´ טו´).

 

ונסיים דווקא באגדתא המובאת בתלמוד במסכת בבא מציעא (דף פ"ה, ע"א), המספרת על הייסורים הקשים שבאו על רבי יהודה הנשיא, ולולא הדברים היו כתובים לא היה ראוי לאומרם מפאת דרגתו של רבי יהודה, וכך נאמר (תוספות מילים לשם הבהרה נרשמו בסוגריים מרובעים):

 

"ייסורים של רבי על ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני - אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים.

 

ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] - יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה [= גורים של חולדה] והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה´, פס´ ט´). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו".

 

לסיכום: צריך לקבוע גבול ברור ולהוביל קו בין שמירת מסורת חוק התורה הקדום, שמתיר את השחיטה [ועדיף למטרות ברורות כמו לקיים מצוות עונג שבת ויום טוב ע"י אכילת בשר, או לעבודת הקורבנות] באופן הממזער את הפגיעה בחיי כל חי, לבין העמדה הברורה של התורה לחוס ולחמול ולרחם על כל חי בבחינת "מה הוא רחום אף אתה הייה רחום, מה הוא חנון וכו´", וכפי שבא לידי ביטוי בקביעה הברורה של "ורחמיו על כל מעשיו".