שמע קולנו: הרהורים בעקבות המצב בארצנו הקדושה

א. ימים קשים עוברים על עם ישראל בארץ ישראל. לדאבוננו, מתקיים בארצנו הפסוק: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה". היום הכל יודעים שביד אדם אין כל פתרון אמיתי לעצור את הדם. מחבלים מרצחים מתאבדים, עם כלי נשק קרים ופרימיטיביים משבשים מדינה שלימה. הם מצליחים לזרוע פחד ואימה ברחובות, כי איננו יודעים מהיכן יצוץ המחבל הבא. ה' ירחם.

וכל זה קורה במדינה שיש לה את כלי הנשק מן המתקדמים בעולם, אנשי ביטחון, מודיעין וביון מהטובים ביותר! אך גם הם מודים בגלוי, שהם לא יכולים ולא מסוגלים לעצור את המפגע הבא! למרות כל הדיבורים על בנק המטרות והעונשים שיוטלו עליהם ועל משפחתם, יודעים כולם שאלה דיבורי סרק. כי אותם מחבלים רוצחים נתעבים פועלים הם ללא כל ארגון או תשתית, אין להם כתובת. חלקם בעלי תעודות זהות ישראליות. והם מחליטים, על דעת עצמם, לפעול באכזריות יותר מכל חיית טרף. הם עזים ואמיצים להחריד. שום כלי נשק לא ירתיע אותם. כי הם מקדשים את המוות. הם ששים למות כ"שאהידים", ומי שלא פוחד ממוות, מה כבר יפחיד אותו?

הם לא בודדים. לא עסקינן במיואשים ומתוסכלים בלבד, אלא בישמעאלים צמאי דם וחדורי מוטיבציה, ומהם צעירים וצעירות. מהם סטודנטים ובעלי תארים, מבוגרים ובעלי משפחות, מסודרים בפרנסה, חלקם תחת חסות ישראלית.      

(צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

ב. כשנתבונן במבט כללי, ניווכח שמאז קום המדינה, לכאורה נעשה הכל כדי שישרור כאן שקט. ממשלות ישראל לדורותיהן, ממשלת שמאל וימין, ועד ממשלת אחדות. ניסו הכל כדי שנוכל להתקיים כאן כבני אדם. מחד, נתנו להם בלי סוף, ומאידך לחמו במחבליהם בחרב ובחנית, הרסו את בתיהם, גירשום מהארץ, הפציצו אותם מהאוויר, מהים ומהקרקע, אך הם בשלהם. עקשנים הם להחריב את ארצנו ולהשמידנו עד האחרון, רח"ל.

ועם יד על הלב, נשאל את עצמנו, מה עוד ניתן לעשות שלא נעשה? ואם נאמר את האמת הכואבת כפי שהיא: לצערנו, כאן בארץ ישראל הוקמה בסיעתא דשמיא מדינה שאמורה להוות מקלט והגנה לכל יהודי, אך מנהיגיה התנתקו מהתורה. השתיתו את ערכיה על "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", "כל הכבוד לצה"ל". מבלי להזכיר את יד ה', שבלעדיה לא היינו יכולים להרים את ראשינו. והנה, אחרי קרוב לשבעים שנה, לא הצלחנו לממש את ההבטחה. למה? כי מפחיד לצאת מהבית. האם אנו לא רואים בבירור, שהקב"ה מוביל אותנו להכרה שאין מוצא בידי אדם? "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ? הֲנֹטַע אֹזֶן, הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן, הֲלֹא יַבִּיט?"

נתבונן נא בספר הספרים העתיק של העם היהודי, שבו התורה מבטיחה לנו את הדרך היחידה והאולטימטיבית שישרור כאן השלום בארץ: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד. וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". אך באותה התורה נאמר, שאם חלילה לא נעשה כן, הארץ תקיא אותנו. והנה נתבונן בפרשתנו, "נח", המבארת כיצד ניתן להינצל מצרות וחורבן.

ג. רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מבטא את התפעלותו מכוחו של האיש היחיד והבודד בהצלת העולם, כפי הנאמר בפסוק האחרון בפרשת בראשית: "ונֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה" כותב הרב הירש: "הדור כולו השחית את דרכו ונדון לִכליה! ואילו נח היה ראוי בעיני ה' להשתית עליו את כל הצלת העתיד. כל מה ש"לב" ה' ביקש להשיג באנושות התרכז בנח. עליו הוטל להציל את כל זרע הטוב ולהעבירו אל העתיד. הרי זו מחשבה מחרידה. כעבור אלף ושש מאות שנה של היסטוריה אנושית, נמצא רק איש אחד – וה' ממשיך לבנות את עולמו על האיש האחד הזה!  ועתידים הדורות המאוחרים להתבונן בשלב זה של הנהגת ה'".

מנגד, מובאים בחז"ל דברי ביקורת קשים עד מאד על התנהלותו של נח לפני המבול ולאחריו. הנה נאמר בזוהר הקדוש על הפרשה: "כיוון שיצא נח מן התיבה, וראה את העולם שהוא חרב ונחרב, התחיל ממרר בבכי ואומר: ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, אתה נקראת רחום וחנון, היה לך לרחם על בריותיך. אמר לו הקב"ה, אי לך, "רועה שוטה", עכשיו אתה אומר לי כך?! , ולא אמרת כך בשעה שאמרתי לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', 'עשה לך תיבת עצי גופר', 'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ'... כל זאת לא גליתי לך אלא כדי שתעמוד לֶפַני בתפילה ותבקש רחמים על הבריות. ואתה, מששמעת שאתה מציל נפשך בתיבה, לא היה אכפת לך בחורבן העולם!. בנית לעצמך תיבה, והצלת עצמך, עכשיו שכבר העולם עומד בחורבנו, אתה פותח פיך להתפלל ולבקש רחמים?! אותה שעה נתבונן נח שעשה שלא כהוגן, שלא התפלל למנוע את הפורענות, לפיכך נזדרז מיד להביא קרבן כפרה על עוונו" (נח כ"ח).

בסגנון זה מובא במדרש: "משל למלך שהיו לו שני בנים, אמר לקטן לך 'עמי' ואמר לגדול לך 'לפני', כך אברהם שהיה כוחו יפה – התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כוחו רע – את האלוקים התהלך נח" – "ולא היה לו עסק עם בני דורו כי אם עם האלוקים" (מהרש"ל, מובא בשפתי חכמים), וכך דרשו חז"ל: "משה אומר לנח אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את בני דורך... משל לשתי ספינות שהיו בים, אחד מהם, הציל הקברניט את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו" (ילק"ש, וזאת הברכה, תתקנ"א).

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ד. כן מוצאים אנו בהפטרה שנקרא השבת: "רני עקרה". נאמר שם: "כי מי נח זאת לי" (ישעיה נ"ד).  מבאר הזוהר הק' מדוע נקרא המבול "מי-נח": "תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעה שאמר הקב"ה למשה: 'ועתה הניחה...' מיד אמר משה וכי אעזוב דינם של ישראל בשביל טובתי?, כמו שעשה נח, שכאשר אמר לו הקב"ה שיצילנו בתיבה ולא ביקש עליהם רחמים ונאבדו, ולכן נקראו מי המבול על שמו שנאמר: 'כי מי נח זאת לי'".

יש להבין את פשר הביקורת הקשה המוטחת בנח. הלא נח שהתורה העידה עליו: "איש צדיק תמים" או "את האלוקים התהלך נח". מאה עשרים שנה בנה את התיבה במסירות נפש למרות לעג העולם. במהלך המבול מסר נפשו להאכיל את בעלי החיים בכל שעות היממה. איך כל זה מסתדר עם הביטויים הלא מחמיאים: "רועה שוטה"? "כוחו רע"? כאדם שלא אכפת לו מחורבן העולם כי אם להציל מעצמו? המבול נקרא על שמו ובגללו?  הייתכן?

ה. בעלי המוסר והמחשבה מבהירים ומדגישים קודם לכל שאין לנו כל בדל של השגה בדמות ההוד של האיש "נח" שהתורה העידה עליו שצדיק תמים היה. אלא שאותה ביקורת נועדה ללמדנו מהו הפרופיל המושלם של הצדיק. נח אכן צדיק וקדוש היה, אלא שהיה צדיק - לעצמו!  מול עולם מושחת ורע התבדל נח מהם ובנה את עולמנו הרוחני לבד מול כל העולם. אך השי"ת מלמדנו שזאת בלבד אינה דמות הצדיק הנדרשת, כי אם צדיק המעורר רחמים על בני דורו ההולכים בחושך ואפילה.

ומתוך הביקורת אנו למדים: שלו היה מתפלל על בני דורו יכול היה להציל את דורו ואת העולם מחורבנו. מטרת הביקורת היא למחיש לדורות הבאים את כוח התפילה בכלל, וכוח תפילת הצדיק בפרט. כאשר עומד להתרחש אסון ח"ו, שולח הקב"ה סימנים רבים לעם ישראל כדי שיתפללו ויזעקו אל השי"ת לביטול רוע הגזירה. ואם ישאל השואל, הלא אם תתבטל הגזירה ימשיכו העולם לחטוא ולהשחית?

ה. התשובה היא, שהתפילה היא לא רק שתתבטל הגזירה, אלא בקשה לתיקון העולם. שהאנשים יחדלו ממעשיהם הרעים. כפי שהגמרא במסכת ברכות מספרת לנו על  אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר, והיו מצערים אותו הרבה. היה מבקש עליהם רבי מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? – משום שכתוב "יתמו חטאים", האם כתוב חוטאים?! "חטאים" כתוב, ועוד רד לסופו של הפסוק: "ורשעים עוד אינם", כיוון ש"יתמו חטאים" – "ורשעים עוד אינם"? אלא, בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה – "ורשעים עוד אינם".  ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה. (דף י)

כך נאמר גם ברוצח בשגגה, שישב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול ככתוב "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה כה). ומה הקשר בין מיתת הכהן  הגדול לשחרורו של הרוצח?! מפרש רש"י על פי הגמרא בסנהדרין: "לפי שהיה לו לכהן הגדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו!" הנה רוצח בשגגה הוא הרי לא טלית שכולה תכלת... האסון הרי התרחש מחוסר זהירות משווע! וע"כ נקרא שמו: "רוצח" אך בשגגה. וכאשר מתרחש אסון זה יש אצבע מאשימה לא רק על הרוצח כי אם גם על הכהן הגדול! מדוע? מפני  שהיה עליו להתפלל שלא יתרחשו תקלות אלו. ואם היה מתפלל אסון זה היה נמנע.

(צילום: Michal Fattal / פלאש 90)

ו. ועד כמה גדול כוחה של תפילה מוצאים אנו בהמשך דברי הגמרא על אותו רוצח בשגגה: "לפיכך אמותיהם של הכהנים הגדולים היו מספקות מים ומזון למי שנס לערי המקלט כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו." מדהים! רוצח זה נמצא בעיר מקלט, לא בטעות, ומעוניין לשוב לעירו. אך כדי לשוב לשם צריך הוא שהאיש הכי קדוש בעם, הכהן הגדול, ימות. אז מה הוא עושה? מתפלל עליו שימות! האם תפילה זו יש לה ערך? תפילה שכולה אגואיזם צר?!

אך אנו למדים מזה, שאמו הישישה של הכהן טורחת ללא לאות לדאוג לשלומם של אותם רוצחים מבינים אנו שלולי סיוע זה הכהן הגדול בסכנה גדולה. ומה כוחה של תפילה זו? מסבירים המפרשים שתפילה זו היא בבחינת "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהילים נ"ט) תפילה של לב שבור כוחה אדיר עד שאפילו בחינת מידת הדין הגלומה בשם: "אלוקים" לא תבזה! אותו רוצח מתגעגע לביתו ולעירו חש הוא לב שבור מבדידותו וע"כ זועק הוא לצאת משם. ואו אז מעמידים את הכהן הגדול לבחינה ודקדוק יום יום! ומכך חוששת אם הכהן הגדול.      

ז. אין לנו אלא כפי שחזו חז"ל, בסוף מסכת סוטה, על תקופת "עקבות משיח". במשנה זו מפרטים חז"ל בהרחבה את המצב העגום של עם ישראל בתקופה זו, תקופה המתאפיינת ברדידות נוראה, בצרות רבות, ובהכרה שאין ביכולת אנוש להוציאם מאפילה לאורה, כי אם זעקה אחת גדולה של כל העם מגדול ועד קטן, יונק עם איש שיבה: "ואל מי יש  לנו להישען?! רק אלא על אבינו שבשמים".

אמר על כך רבה של אשקלון, הגרי"ח בלוי זצוק"ל: "עלינו לדעת שכדי להישען על חברך, עליך להתקרב אליו. כך אנו הרוצים, להישען על הקב"ה, צריכים להתקרב". וזו מטרת הקשיים, ליצור קרבה אל השי"ת  ע"י תפילה וזעקה.

אמנם עלינו לעשות השתדלות טבעית ולהילחם פיזית באלו הבאים להורגנו, ולטפל במחבלים כפי שמטפלים בנחשים ארסיים, ללא רחם! כי למדונו רבותינו: "המרחם על אכזריים סופו להתאכזר על רחמנים".   

אך כדי למגר את כוחם באמת, עלינו לזעוק בחוזקה מלב שבור ונדכה על עם ישראל הנתון בצרה שיאמר ה' די לצרותינו. לשוב בתשובה ממעשינו הרעים. או אז מובטח לנו בכתובים, שישרור כאן שקט ונזכה להבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ".

יהי רצון  שיהיה חודש זה סוף וקץ לכל צרותנו, תחילה וראש לפדיון נפשנו.

מובטחים אנו, כי שומר ישראל ישמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל.

כי לא יִטֹש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.   

מאמר זה מוקדש באהבה ובהכרת הטוב מרובה, לאחינו לומדי התורה הקדושה, ולאנשי כוחות הביטחון על כל זרועותיהם.

יהי רצון שיצליחו במשימתם "בסייעתא דשמיא" להגן על עם ישראל.

חודש טוב ומבורך.