הרשעים הטהורים

1. קולפן ירקות. משהו בצמד המילים האלה גרם לי לעצור ביום שישי האחרון בצהריים. “מחבל דקר נער בן 16 ברחוב שמואל הנביא בירושלים”, אמר הקריין ברדיו, בתיאור שלצערנו כבר כמעט התרגלנו אליו, אבל אז הגיעו שתי מילים שהקפיצו אותי: “בעת מעצרו של המחבל נתפס קולפן ירקות ששימש אותו בדקירה”. לא סכין, לא גרזן. קולפן. משהו שאמורים לקלף איתו תפוחי אדמה, ומקסימום להיחתך קצת תוך כדי בקצה האצבע ולשים פלסטר. ראינו לצערנו רובים, ראינו אבנים, ראינו אפילו מברגים. אבל קולפן? מה זה בעצם אומר עליהם, על אויבינו? האם באמת כל חתיכת מתכת ביד, מכל סוג שהוא, עושה להם חשק בלתי נשלט לרצוח? המחבל הזה אפילו לא טרח להביא סכין מהבית, ואני מניח שיש לאימא שלו כמה סכינים במטבח. יכול להיות שכאשר יצא באותו בוקר לעבודה, בכלל לא ידע שהוא הולך לבצע פיגוע. כמה עלוב. איזה סוג של בן אדם אתה, אם אתה רואה קולפן ואשכרה אומר לעצמך “למה לקלף עם זה בטטה, כשאפשר להרוג עם זה יהודי?”. כמה גדולה האיבה, וכמה מביכה הרמה, כלומר התת-רמה. קולפן ירקות.

2. אחד המאפיינים של טרור הוא ההפתעה. המשפט “פתאום שמעתי פיצוץ אדיר” הרי ליווה פה במשך שנים את פיגועי אוסלו הארורים. נדמה לי שבמצב הנוכחי כבר אי אפשר לדבר על הפתעה. אף אחד לא אומר “פתאום שמעתי צעקות ‘מחבל’!”, “פתאום הוא דקר!”, “פתאום הוא דרס!” - כי כולם כל הזמן בהיכון. הסתכלתי השבוע על אנשים ברחוב. הם לא הולכים עם אוזניות תקועות באוזניים, וגם מסתכלים פחות במסך הסלולרי. הם דרוכים. מביטים מסביב.

שואלים את עצמם מה זו הסירנה הזאת ומה זה המסוק הזה בשמיים, ומנסים להיזכר האם אמרו לילדים לנעול טוב טוב את הבית (ולא משנה אם הם גרים בבית-אל או בפתח תקווה). התשובה היא כן, הם אמרו לנעול את הבית. שלוש פעמים.

חבר שלי היה צריך לקנות השבוע חליפה לקראת בר המצווה של אחיו. הוא סיפר לי שמעולם לא קנה חליפה בכזאת מהירות. נכנס לחנות, מדד, וכשהמוכר החל לומר שזה בול עליו – פשוט האמין לו ושילם. ידיד שגר בעתניאל ועובד בגוש דן סיפר לי איך במהלך היום, כשאשתו והילדים נמצאים ביישוב המוגן והמאובטח, הוא רגוע לגביהם, אבל הוא עצמו, שמסתובב בצומת גהה בדרך לעבודה, מתוח. הם אלה שמצלצלים אליו כדי לשמוע שהכול בסדר.

אני כבר לא מדבר על מה שהלך בקבוצות הווטסאפ של הגנים. שם הרי רוחש ורוגש כל השנה, גם כשאחת האימהות הביאה עוגה חלבית ליום הולדת ושכחה שדני אלרגי. גדודים של הורים סיפרו שם השבוע על התחקיר שעשו למאבטח בכניסה, והתלוננו קבוצתית על כך שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהוא עשה מטווח. כשהבייביסיטר שלנו ביקשה השבוע לראשונה שנסיע אותה הביתה, כי היא מפחדת ללכת לבד בעשר בלילה, הבנו. ביום שני בצהריים הלכתי לישון לשעה. כשהתעוררתי, אשתי אמרה לי: “רגע, הלכת לישון לפני או אחרי מה שקרה בפסגת זאב?”.

באותו ערב היינו בחתונה. אחד המחותנים ניגש אליי בסוף הערב: “שמנו בצד את כל המכשירים, אבל בכל זאת, תגיד לי, קרה משהו בשעות האלה, מהחופה ועד עכשיו?”. לא היה לי נעים לספר לו על הדרמה בגשר המיתרים. כשהחל לרדת גשם בירושלים, שכנעתי את עצמי שהילדים יכולים להסתובב עוד כמה ימים עם סנדלים. מי רוצה לצאת עכשיו לרחוב עם כל הקטנים למבצע רכישת נעליים. זה עדיין לא שלג, אז שימשיכו ככה. כשהמתדלק הערבי שאל אותי, כדרכו, אם לבדוק שמן-מים, הייתי ערוך ומוכן לכך שהוא יעשה לי פתאום משהו עם המקל הזה שלו.

אז לדבר על הפתעה? על “פתאום שמעתי”? הפתעה הרגשתי רק בסוף הקניות שעשיתי השבוע במכולת. המנקה שם, עם המטאטא ביד, עקב אחריי במשך כל הקנייה. התחושה הייתה שהוא מטאטא לכבודי את החנות, ממש לפי מסלול צעדיי. אני לא ממציא. ביד אחת החזקתי שקית ניילון עם קוטג’ים, וביד השנייה נערכתי להדוף את המטאטא. כבר דמיינתי איזו תמונה הנער הזה השאיר בפרופיל הפייסבוק שלו הבוקר, וגם הסתכלתי מסביב, כדי לראות מי מהעובדים של המקום יוכל לעזור לי כשזה יתחיל. ואז לקחתי את כל המוצרים, הגעתי לקופה, והוא אחריי, ממשיך לטאטא, כאילו בתמימות. שילמתי, התחלתי ללכת לכיוון היציאה ובדלת אפילו שלחתי אליו מבט של תימהון. זהו? בסוף לא? דוגרי - הופתעתי.

3. מכירים את הביטוי “הספר מונח על שולחני אך טרם הספיקותי לעיין בו”? לא על הרבה ספרים אני יכול לומר אותו בלי לשקר. מי בכלל מניח ספר על שולחנו? אין שם הרבה מקום. ובכל זאת, יש ספר אחד שלגביו התיאור הזה פשוט מדויק. הוא המתין לי פיזית על השולחן כמה חודשים. צובר אבק, עובר ניקוי לפסח, ומחכה לי. המחבר שלו נרצח לפני שבועיים. 

‘להכות שורש’ הוא ספר תורני-מחקרי שכתבו הרב איתם הנקין הי”ד והרב אברהם וסרמן יבדל”א. הספר עוסק ביחסים שהיו בין הרב קוק ובין הקרן הקיימת לישראל. לבושתי, פתחתי אותו וקראתי אותו כמו שצריך רק עכשיו, אחרי הפיגוע. המחברים מתארים שם את המורכבות בגישה של הרב כלפי קק”ל: מצד אחד תמיכה בגאולת קרקעות ובהקמת יישובים יהודיים, ומצד שני ביקורת נוקבת על חילול השבת והחג ועל אי שמירת הכשרות באדמות קק”ל. הרב קוק (ולא העדה החרדית) הוא שהקים את “ועדי משמרת שבת”, דרש לפטר עובדים שמחללים שבת, הכריח את הקיבוצים והמושבים לשמור שבת וכשרות, תבע להפסיק טקסי ביכורים שהיו כרוכים בחילול

חג השבועות וניהל מסעות שכנוע ומחאות חריפות וגם שלח מכתבים נרגשים לחלוצים עצמם.

בפרק הסיום מטילים הרב הנקין והרב וסרמן פצצה. אחד המשפטים הכי מפורסמים של הרב הוא “הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה”. חשבתי תמיד שהבנתי את המסר הגלום כאן, אבל לדבריהם, השימוש שלנו במשפט שגוי לגמרי. הם מסבירים שלא מדובר כלל בהוראה של הרב קוק אלינו: “עצם השימוש הרווח בציטוט הנ”ל כסיסמה העומדת בפני עצמה, הריהו במידה מסוימת הוצאת הדברים מהקשרם”. המחברים הולכים אל המקור, אל הפסקה המלאה בספר ‘ערפילי טוהר’ שבה המשפט הזה מופיע, ומסבירים באריכות שאין כאן הדרכה מעשית לציבור או ליחיד, וזו אינה דרך הניתנת לחיקוי, אלא רק “תיאור אופן השפעת תכונות נפשו של הצדיק”. כשצריך, הם כותבים, הצדיק וגם הציבור כולו צריכים בהחלט למחות ולקבול ולהתריע ולצעוק, ולא להיות רק נחמדים ומפוייסים. 

מישהו אפילו הזכיר לי השבוע שבשעתו, כאשר יצאה מודעת פרסום לספר הזה, הספר האחרון של הרב איתם הנקין לצערנו, הכותרת שלה הייתה: “הצדיקים הטהורים קובלים על הרשעה!”.

4. ולסיום, הנה שתי פרשנויות שדיברו אליי בשבוע הקשה הזה, בתוך כל הביטחוניסטים ואנשי הצבא במיל’. בנימין שיינברג, שנשוי לבתו של אדיר זיק וגר במעלה חבר, כתב את הפסקה הקצרה הבאה: “במחשבה ראשונה, אתה רוצה לנקום. להוציא את כל הזעם על המנוולים. אך במחשבה שנייה, אל מול כמויות הרוע הנחשפות כלפינו, מול תהומות האופל שבשפל המדרגה האנושית, כל מה שאתה רוצה זה להוסיף קצת טוב לעולם שמשווע לטוב. עוד חיבוק לילד, עוד כוס תה לאישה. ‘עזבי, היום אני שוטף כלים’. עוד פרק משניות או דף יומי, עוד חיוך לשומר בכניסה לבניין. מעט האור שאנחנו יכולים להפיק, כדי לדחות כל כך הרבה חושך”.

נדמה לי ששיינברג עלה על הנקודה: יהודי שדוקר איזה ערבי בדימונה, פשוט לא מבין את הסיפור. הוא מוריד את כולנו לרמה הנחותה שלהם, של הטרוריסטים.

וזה מוביל אותנו לפרשנות השנייה, השבוע. צבי יחזקאלי, אחד העיתונאים הבכירים שמסקרים את העולם הערבי, נתן ריאיון ברדיו. לאחר שהסביר באריכות על אבו-מאזן ועל חמאס, על הליגה הערבית ועל דאע”ש, המראיין כבר הודה לו, ואז יחזקאלי הוסיף: “אחרי כל זה, אני רוצה, ברשותך, לסיים במשפט אחד חזק שאמר לי מפיק שלנו בדסק החדשות אתמול: איזה כיף להיות בצד של היהודים”.

את התמונה הזאת צילם קורא של המדור השבוע, בשעת לילה מאוחרת, בכותל המערבי. שני בחורי ישיבה לומדים ושני מג”בניקים מצטרפים אליהם. הוא שלח לי אותה וכתב: אי אפשר לפספס את העובדה שהמחבלים מנסים לפגוע הפעם בעיקר בשתי קבוצות: חיילים (שגם מרחוק רואים את מדי הזית שלהם) ודתיים וחרדים (שגם מרחוק רואים את בגדיהם, את הזקן שלהם, את כיסוי הראש וכו’). נכון, מדובר בשיקול פרקטי של המנוולים האלה, שרוצים להיות בטוחים שהם פוגעים ביהודי, ואולי גם רוצים לחטוף נשק מחיילים, ובכל זאת, אלה שתי קבוצות שהן לגיונו של מלך, ושתמיד מנסים לסכסך ביניהן ולשאול: צבא או ישיבה? תורה או שירות? והנה, אויבינו יודעים יותר טוב מאיתנו לזהות מי אנחנו. הם הרי תמיד מזכירים לנו ומגדירים אותנו. ייתן ה’ את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם.

פורסם בעיתון "בשבע".