על הדבש ועל העוקץ: אמה של אדל ז"ל, אדווה ביטון, מספרת על דרכן המשותפת

שנתיים עברו מאז נפגעה הילדה בת הארבע אדל ביטון ז"ל, בפיגוע בשומרון. בעקבות אבן שפגעה בראשה פונתה לבית החולים במצב קשה, ולאחר מכן הועברה להמשך טיפול ושיקום בבית לוינשטיין.

בכל אותה התקופה, אמה אדווה (35) ד"ר לכימיה תרופתית, מרצה וחוקרת באוניברסיטה - לא משה ממיטתה ולא הפסיקה להילחם בעבורה. לאורך כל הדרך, הייתה בה אמונה גדולה שאדל תצליח לצאת מהמצב הזה, לנצח את כל הקשיים ולחזור לאיתנה. אך לא האמונה לבדה עמדה לצדה של אדווה, ברגעים הקשים ההם, כי אם גם מסירות נפש יוצאת דופן: "כשאדלי נפצעה, היה לי ברור שאני זונחת את כל הקריירה והעשייה שלי, כדי לעזור לה. בבילט אין שלי אני מאוד חדורת מטרה, והיה לי ברור שלא אנוח ולא אשקוט עד שהמטרה – לשקם את אדלי ולעזור לה לבנות חיים חדשים – תושג".

אדל ביטון ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

במשך ארבעה חודשים אדל הייתה מונשמת ומורדמת, עד שהצוות הרפואי החל להראות סימני נסיגה ולשדר לאדווה כי נסתם הגולל על התקווה. "שבוע לפני ההילולה של ר' שמעון בר יוחאי, קרא לי אחד הרופאים לשיחה והכין אותי לכך שאצטרך להתרגל למכונת ההנשמה. מכיוון שהאמנתי שאדל תחזור לנשום בכוחות עצמה - סירבתי לקבל את דבריו, כעסתי".

למה?

"אני באה מבית דתי, וחונכתי להאמין. הכעס שלי נבע גם מהמקום האמוני וגם מהמקום המקצועי-מדעי. בפן האמוני, כעסתי על כך שהוא נוטל ממני את האפשרות להתפלל, לבכות ולהתחנן לרחמיו של הקב"ה. ומהפן המקצועי – כעסתי שהוא שולל על הסף את התקווה שלנו. כחוקרת בעצמי התוודעתי לעשרות מחקרים בתחום שמוכיחים שזה אפשרי לצאת מפגיעות ראש, ראי ערך המקרה של אהרון קרוב למשל. היו אינספור מקרי ניסים - אנשים שהיו במצב גרוע פי כמה מזה של אדל, ובכל זאת הצליחו להשתקם ולחזור למעגל החיים".

הנס שהתרחש בזכותיה דבר יוחאי

ימים ספורים לפני ההילולה, אדווה התפללה בדבקות עצומה ורקדה בשמחה סביב מיטתה של אדל. "אותו רופא הסתכל עליי בתמיהה, לא הבין על מה המהומה. מה פתאום אני כל כך שמחה, ועל איזו ישועה אני מדברת".

על איזו ישועה? פשוט מאוד. על ישועת ה', שהיא כהרף עין.  "כבר ביום ההילולה – אדלי נגמלה ממכונה ההנשמה והחלה לנשום בכוחות עצמה", אומרת אדווה בקול רועד מהתרגשות. "היא אמנם לא חזרה להכרה מלאה, אבל הישועה ה'קטנה' הזו מאוד ריגשה אותנו, ונסכה בנו כוח להמשיך להילחם, להמשיך להאמין".  

באחד הסרטונים שנעשו על אדל בזמנו, נראתה אדווה כשהיא מנגנת בחליל לצד מיטת בתה, בעוד ידיה של אדל זזות למשמע הנגינה. עוד נאמר בו כי אדווה למדה את אמנות הנגינה בכוחות עצמה, על מנת לשמח את אדל. אבל זו לא הייתה מטרתה היחידה. "בעקבות הפציעה של אדל, נחשפתי למחקרים שונים של אנשים שהצליחו להשתקם מפגיעות ראש וחזרו להכרה באמצעות נגינה. אמרתי לעצמי: 'מה יש לי להפסיד? ננסה'. רק הייתה בעיה אחת: לא ידעתי לנגן".

לאחר שקראה לעזרתה חברה מן היישוב, ותוך שעות ספורות למדה בעזרתה לנגן בחליל את 'על הדבש ועל העוקץ', הבינה אדווה את השיעור המאלף בחייה: אין דבר כזה 'לא יודע ולא מסוגל'. תוך כדי לימוד גילתה שיש לה כשרון מוזיקלי, ובהמשך הרחיבה את רפרטואר השירים. "ניגנתי לאדלי, כי אני מאמינה שניגון זה חלק אלו-ק ממעל, והוא עוזר לנו להתחבר לממד הרוחני שלנו. לי זה עשה ממש טוב, אני בטוחה שגם לה. עם זאת, ההתקדמות במצבה הייתה די מינורית".

שיר מרגש לזכרה של אדל ז"ל, בביצוע הזמר גד אלבז:

* * *

בחצי השנה האחרונה לחייה, שהתה אדל בביתה, לצד אמה המסורה. מהתקופה המיוחדת הזו יצרה אדווה אינספור סרטונים, בהם תיעדה כל פרט ופרט בפעילות היומיומית של אדל ז"ל. "במו עיניי חזיתי בהתקדמות המקסימה שלה", משחזרת אדווה. "ראיתי כיצד היא מצליחה להפיק קולות מגרונה, כיצד היא מצליחה להזיז את היד ולשרבט קשקושים על דף נייר, ועוד. בליבי כבר בירכתי על המוגמר ובעיני רוחי כבר ראיתי את מסיבה ההודיה שנחגוג לכבודה אוטוטו".

"בענייני נשמות - רק הקב"ה מחליט"

אלא שהקב"ה רצה אחרת: בחודש פברואר השנה, אושפזה אדל בבית החולים 'שניידר' בפתח תקווה כשהיא סובלת מדלקת ריאות. למגינת הלב, מיום ליום הלך מצבה והחמיר, עד שביום שלישי ה- 17.2.15 – הלכה לעולמה והשיבה את נשמתה הטהורה לכור מחצבתה. "ברוך דיין האמת. זה לא פשוט לחיות את החוסר שלה, את החלל העצום שאדל השאירה בלכתה - אבל אני באמת מאמינה שהכל לטובה, ושהקב"ה עשה את הכי טוב בשביל כולנו".

מבעד לאפרכסת אני כמעט יכולה להבחין בעיניה הבורקות – ספק מדמעות שטרם התייבשו, ספק משמחה על הזכות הגדולה שניתנה לה, להוריד לעולם אור כזה. "איזו אישה חזקה", אני חושבת לעצמי, "אילו תעצומות נפש אדירות".   

מאיפה הכוחות להמשיך להאמין, אחרי ניסיון כל כך קשה?

"את בורא עולם לא גיליתי בעקבות המקרה של אדל. אני מגיעה מבית מאמין, ותמיד גדלתי על ברכי האמונה בהשגחה פרטית. גם בתוך הניסיון הקשה, בורא עולם לא שכח אותנו והעניק לנו כוחות יש מאין, להתמודד. בזכות אנשים טובים שהיו שם לאורך הדרך – עודדו, חיזקו והאמינו ביחד איתנו – הניסיון הפך לאפשרי. 

"אחת התובנות הגדולות ביותר שהפקתי מהניסיון הזה היא שבענייני נשמות – רק הקב"ה מחליט. אנחנו בני אדם, לא מלאכים. אנחנו עושים מה שביכולתנו, אבל צריכים להבין שכל אחד בא עם המשימות שלו, ועם הייעוד שלו". כשנשאלה על מספר הילדים שלה, אמרה אדווה בלא היסוס: "חמישה ילדים. ארבעה פה, ואחת בעולם הבא".

יש בך שאלות לפעמים – למה זה קרה?

"בשביל מה לשאול? ברור לי שאדל נמצאת במקום שכולו טוב. אני משתדלת מאוד לא לשאול 'למה', כי אין תשובה. זה רק מדרדר אותך לתהום יותר עמוקה, ולא מצמיח שום תועלת. למה זה קרה דווקא לי? הקב"ה רצה שאתחזק באמונה והחליט לתת לי בעיטה במקום כואב, כואב מאוד. היום אני מבינה שצריך להתפלל לבורא עולם ולבקש ממנו שילמד אותנו את השיעורים בדרך הטובה והקלה". 

לשאלתי איזו מין ילדה הייתה אדל ומדוע נקראה דווקא בשם הזה, משיבה אדווה: "אדל הייתה ילדה עם הרבה מאוד שמחת חיים, שובבות, ופעלתנות. היו לה אנרגיות מדהימות, ותמיד תהינו מאיפה הן מגיעות. אחרי יום עמוס בפעילות, כשהגיע זמן לישון – היא הייתה מתמרדת. 'לא לישון, אמא', הייתה אומרת לי. וגם כשהייתה כבר שכובה במיטה, כל שעה וחצי הייתה מתעוררת. הייתה בה המון מתיקות, והמון אמת. גם בתור ילדה קטנה, הייתה לה מימיקה בפנים – ולפי ההבעות שלה, בעיקר באזור העיניים - הייתי יודעת מתי היא כעוסה ומתי היא שמחה. אזור העיניים היה ראי לנפש שלה.

"את השם 'אדל' בחר בעלי, שהוא זה שאמון על מלאכת בחירת השמות בבית שלנו. מאחר והוא מאוד מחובר לחסידות ולבעל שם טוב, היה לו ברור שהוא יקרא בשם הזה לאחת הבנות. אדל הייתה בתו של הבעל שם טוב ושמעה יצא כבת צדקנית ומיוחדת במינה. עד כדי כך שלמרות שהיו לו בנים, הבעל שם טוב היה לוקח אותה איתו, למסעותיו השונים. אדל זה גם ראשי תיבות, אש דת למו. כשאני חושבת על זה בדיעבד, יכול להיות שהשורש של הנשמה שלה היה מדי גבוה, ולא התאים לו לחיות לאורך זמן בעולם הזה".

על העמותה לזכר אדל: "השאיפה היא לעזור למשפחות שכולות לחזור למעגל החיים"

זו אינה הפעם הראשונה שיש פיגועים קשים באזור השומרון – אתם, משפחת פוגל ז"ל, איתם ונעמה הנקין ז"ל, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה וכואבת. לאחר מעשה, אין חרטה כלשהי על מגורים באזור שיחסית מועד לפורענות?

"אין בנו שום צער על המגורים פה. ממש ממש לא. אנחנו אנשים מאמינים, וזה הכי חשוב. מאמינים שהכל מאיתו, והכל מוכתב. מה שקרה לאדלי, לא קרה במקום נידח אלא במקום מרכזי וסואן בפתח העיר אריאל, מתחת לעמדת שמירה. אנחנו החומה האנושית של מרכז הארץ – ואם ניסוג חלילה, האם יפסיקו האיומים על הדרום או ניסיונות הפיגועים? לא. תראי מה שקורה בארץ בימים אלו, עד לירושלים הם הגיעו. אז מה המסקנה? אסור לנו לחשוב ככה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו נלחמים עם אויב שרוצה לנשל אותנו מכל אדמותינו, ולזרוק אותנו לים. המנהיגים צריכים להבין שכל מה שנעשה או לא נעשה, תמיד יצטייר כרע בעיני אומות העולם. תמיד נהיה אשמים. ולכן צריך להבין שהמאבק הזה הוא מאבק על תורה ואמונה. ורק בכוח האחדות, אהבת ישראל והעדר הפילוג בעם, נוכל לנצח בו".

כיום עומדת אדווה בראש עמותה מיוחדת שהקימה לזכרה של אדל ז"ל - בשם 'אני דואג לאחר' (על ראשי התיבות של שמה). במסגרת עשייתה זו כבר הספיקה לטוס לכמה וכמה מדינות בעולם, שם היא מרצה את משנתה – מספרת את סיפורה של אדל לקהילות שונות בעולם, בניסיון לגייס כספים למען המטרה הנעלה של עזרה ותמיכה בנפגעים בכלל, ולאו דווקא בנפגעי פעילות איבה. "בשנתיים האחרונות ראינו התגייסות טוטאלית של עם ישראל למעננו", אומרת אדווה. "מכיוון שאנחנו מוגדרים 'נפגעי פעילות איבה', זכינו למערך תמיכה שמאוד עוזר לנו להשתלב מחדש במעגל החיים. זה מאוד משמח מצד אחד, אך מצד שני, השהות בבתי חולים חשפה אותנו למציאות מאוד עגומה של מקרים קשים אחרים, שלא זוכים לאותה תמיכה.

"מבחינת זכויות, כלכליות וסוציאליות, שהמדינה מעניקה - ישנם פערים עצומים בין נפגעי פעילות איבה לבין אם ששכלה את בנה בתאונת דרכים, למשל. אותה קבוצה אינה זכאית לסל השירותים ולמעטפת האוהבת שאנו זכינו לה, ובעצם נופלת בתפר. בדיוק לשם כך הקמתי את עמותת אד"ל – אני דואג לאחר. במסגרת העשייה הזו אני שואפת לתת בית חם, 'הבית של אדל', שיאגד בתוכו אנשי תרפיה מסוגים שונים וייתן מענה לאותה קבוצה, בפרט בימי השבעה.

"מניסיוני ראיתי כמה חשוב החיבוק הזה שמקבלים מאנשים אחרים בימים האלה, כמה חשוב לשמוע את המילים הנכונות, כמה חשוב לתת לכאב את המקום שלו, להתאים לילדים את התרפיה הנכונה – כל אחד לפני גילו ומנת המשכל שלו. פשוט להיות שם בשביל האחר - גם אם אינו עונה על ההגדרות שהציבה המדינה - כדי לקבל את התמיכה לה הוא זקוק".

לפניות לאדווה ביטון: adva.biton@mail.huji.ac.il