הדבורה אסורה, הדבש כשר. מדוע?

בראש השנה נוהג עם ישראל, על כל תפוצותיו, לטבול תפוח בדבש ולברך איש את רעהו בשנה טובה ומתוקה. נדמה שאין זמן מתאים מזה לדבר על הדבש ועל אופן ייצורו הייחודי והמרתק.

דבש הדבורה וחלב הפרה, דומים במשהו זה לזה: שניהם נוצרים בגופם של בעלי החיים הללו ממזון שאכלו, ומופרשים מגופם החוצה. לפיכך, סביר להניח שבעת העתיקה, אדם שהתבונן באורח חייה של הדבורה, היה סבור כי תהליך ייצור הדבש בגוף הדבורה דומה פחות או יותר לתהליך ייצור החלב. כשם שהמזון הנכנס למערכת העיכול של הבהמה מתעכל וממנו נוצר החלב, כך גם, מן הסתם, נוצר הדבש אצל הדבורה. מצוף הפרחים שהיא אוספת ובולעת, היא מייצרת את הדבש על ידי עיכול ושינוי מוחלט. שהרי, כיצד משתנה הצוף לדבש ללא עיבודו בגוף הדבורה?

אם כן, יש לתמוה, הלא אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא הכלל: "היוצא מן הטמא [מגופו של בעל חיים האסור באכילה, כגון ביצים וחלב] - טמא. והיוצא מן הטהור - טהור".

אם כך, כשם שהעשב הנאכל על ידי הנאקה (נקבת הגמל) והופך לחלב לאחר עיבודו בגופה, אסור באכילה משום "היוצא מן הטמא - טמא", כך בדיוק היה על הדבש להיות אסור באכילה מאותה סיבה ממש! שהרי הדבורים עצמן אסורות באכילה. כיצד, אם כן, הדבש שהן מייצרות מותר באכילה?!

והנה, מחקרים מאוחרים גילו שתי עובדות מפליאות:

לדבורה שתי קיבות. הצוף ממנו נוצר הדבש אומנם נכנס מפי הדבורה פנימה במסלול זהה למסלול בו עובר מזונה, אך אינו נכנס לקיבת העיכול אלא לקיבה מיוחדת, קיבת הדבש, שיש בה שסתום חד-כיווני המונע לחלוטין מהצוף ומהדבש הנוצר ממנו כל סוג של מגע עם חומרים ממערכת העיכול של הדבורה. בקיבה מיוחדת זו אין מיצי עיכול כלל!

הדבורה הופכת את הצוף לדבש על ידי ערבובו עם אנזימים. האנזימים הינם חלבונים המיוצרים בגופם של בעלי חיים וצמחים, אשר תפקידם הוא לזרז פירוק מולקולות גדולות למולקולות קטנות ובניית קטנות למולקולה גדולה. האנזים פועל על ידי שהוא נקשר למצע וכתוצאה מכך מבצע בו שינוי. בסיום הפעולה משתחרר התוצר החדש מהאנזים, והאנזים הפנוי ממלאכה עובר כעת לפעול את אותה פעולה על מצע נוסף עד לסיום תפקידו.

לצורך ייצור הדבש, האנזימים המופרשים בפי הדבורה ובקיבת הדבש מפרקים את המולקולות של הצוף לחומרים העיקריים מהם מורכב הדבש: גלוקוזה (סוכר ענבים) ופרוקטוזה (סוכר פירות).

כמות האנזימים הנדרשת מלכתחילה לצורך ביצוע פעולה זו הינה מזערית ביותר, ואף הם, רובם ככולם מתפרקים ונעלמים לאחר סיום פעולתם. רובם ככולם מתפרקים לאחר שהפכו את הצוף לדבש וכמעט לא נשאר מהם זכר!

מתברר אפוא שהדבורה פולטת מהקיבה המיוחדת לייצור הדבש אל הכוורת את הצוף הטהור שהפך לדבש, מבלי שהצוף יעבור דרך מערכת העיכול וכלי הדם של הדבורה. והאנזימים שהפכו את הצוף לדבש, אינם בגודל שהעין מסוגלת לראותם ללא כלי הגדלה, ולכן דינם כחיידקים שאין איסור באכילתם. ובפרט שלאחר הפיכת הצוף לדבש רוב ככל האנזימים מתפרקים ונעלמים, והכמות שנותרת מהם בדבש ביחס לצוף הטהור הינה פחות מאחוז אחד! דבר המוגדר בהלכה כבטל בשישים.

ביטול בשישים

על פי ההלכה, דבר האסור באכילה שהתערב במאכל כשר, כגון ליטר חלב בהמה טמאה שנשפך בטעות לסיר שבו תבשיל כשר, כשרותה של התערובת תלויה בכמות האיסור וההיתר שהתערבבו: אם התבשיל הכשר שבסיר הינו בכמות הגדולה פי שישים מהאיסור שהתערבב בו, כלומר לפחות שישים ליטר – אזי החלב האסור מתבטל בתבשיל הכשר וכל התערובת מותרת לאכילה.

מובן מעתה מדוע מותרים אנו באכילת דבש הדבורים.

אך הרי מסתבר שאילו הייתה אוניברסיטה בתקופת התלמוד ומדעניה היו נשאלים אם על פי תורת ישראל יש להתיר את דבש הדבורים לאכילה, ללא ספק תשובתם הייתה נחרצת לאסור, וכדין חלב בהמה טמאה. שהרי אין שום היגיון לחלק בין צוף ההופך לדבש בגוף הדבורה לבין עשב ההופך לחלב בגוף הבהמה.והנה, למרבה הפלא, בתורה שבעל פה קיבלו חז"ל את המשפט הקצר והנמרץ הבא המופיע בתלמוד: "דבש דבורים, מותר. מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן".

כלומר, חז"ל ידעו כי דבש הדבורים אינו דומה לחלב בהמה טמאה! הוא נוצר בתהליך השונה לחלוטין מייצור החלב. הדבורים אינן מעכלות וסופגות את הצוף לגופן וחוזרות וממצות אותו מגופן, אלא רק מכניסות אותו למערכת נפרדתבגופן, מעבדות אותו שם לדבש ללא מעורבות של מיצי עיכול וללא תהליך עיכול, וחוזרות ופולטות אותו מגופן כפי שהוא!

לחז"ל היה גם ברור שחומרי העיבוד המופרשים מגוף הדבורה אינם כאלה שיש בהם בכדי לאסור את הדבש באכילה. דבר שאינו מובן מאליו כלל, שהרי ללא הידע של חז"ל היה מקום לחשוש שגם אם הצוף אינו מתעכל, עדיין ייתכן שחומרי העיבוד הלא-כשרים המופרשים מגוף הדבורה הינם בגודל ובכמות האוסרים את הדבש באכילה.

מי יכול היה לדעת לפני אלפי שנים סוד טבע זה, אודות שתי הקיבות הזעירות בגוף הדבורה ותהליך עיבוד הצוף לדבש באופן שאינו נבלע בגוף הדבורה וגם אינו נוצר מחומרים האוסרים אותו

באכילה, ולהכריז על כך בביטחון גמור על אף המשמעות ההלכתית הנגזרת מכך, אם לא שבורא העולם הוא אשר גילה זאת לצורך ידיעת ההלכה?