גלגולה של לשון הקודש

השפה היחידה שלא נכחדה כמו שפות רבות אחרות, היא לשון הקודש, שגם מחזיקה בתואר "השפה הראשונה בעולם". כאשר בוחנים את לשון הקודש בפרספקטיבה היסטורית, מגלים כי לא בקלות הצליחה לקטוף את השיאים הללו. בדרכה הארוכה, היה עליה לשרוד מהמורות וגלויות קשות ביותר שאיימו לאבדה מן העולם. אין ספק כי לולי יד ה שסוככה עליה, לא היה לה קיום בדרך הטבע, וכבר מזמן היתה מושלכת כאבן שאין לה הופכין בצדי דרכה של ההיסטוריה העתיקה, בדיוק כמו גורלן של אלפי שפות אחרות שבמהלך השנים נזרקו בזו אחר זו אל פח האשפה של ההיסטוריה, ואת חלקן אפילו איננו יודעים לפענח. מי מבינכם מכיר את השפות כוזרית, מואבית, עמונית, אכדית, דלמטית, אשורית, חתית ועוד ועוד?! שפות אלו דיברו מיליוני בני אדם באימפריות הגדולות של העולם, אך מזמן אבד עליהן הכלח. לעומת זאת, העברית בבסיסה נותרה אותו דבר, וגם ילד קטן בימינו היה מבין, פחות או יותר, את שפתו של אברהם אבינו.

עם זאת, מראשיתה ועד ימינו, בכל תקופה היא נשמעה מעט אחרת, כטבעה של שפה המשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן, מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו. לא לשון המקרא כלשון המשנה, ולא לשון המשנה כלשון המדרש וכו עד שפת דורנו. וגם במקרא עצמו, לכל נביא סגנון משלו, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פ"ט ע"א). אין סגנון לשונו של ישעיהו כסגנון הלשון ביחזקאל, ואין סגנון נבואתו של מלאכי, אחרון הנביאים, כסגנונם של הושע ועמוס מראשוני הנביאים.

ההבדלים בין תקופה לתקופה גרמו לכך, שאנשים אשר חיו בתקופה אחת לא הבינו בקלות ביטויים מהתקופה הקודמת. אילו יכולנו לפגוש כעת את שלמה המלך בארמונו, קרוב לוודאי שהיינו מתקשים להבין האחד את השני בחלק מן המלים. אם היינו מספרים לו, למשל, על אדם שעשה מילואים, הוא היה חושב שאנו מדברים על כהן הלומד את עבודת הקודש לקראת שירותו בבית המקדש (כפי הפירוש של "ימי מילואים" בתורה).

לעתים, משמעות המלים התהפכה לגמרי במשך הדורות, עד כדי העלאת חיוך. למשל, "חמור!" בזמננו הוא כינוי גנאי, אבל אם לפני 3,000 שנה בתקופת המקרא, אדם היה קורא לעבר חברו "חמור!" או "חמור גרם!", השומע היה מחייך בהנאה ומודה על המחמאה, כשהוא מבין שהכוונה לשבחו שהוא חרוץ ומוכן לעמול קשה. וכמו שיעקב אבינו משבח את יששכר על חריצותו ומכנהו: "יששכר חמר גרם" (בראשית, מט, יד). כך גם הכינוי "בטלן", בזמן הגמרא היה זה תואר לאנשים שהיו בטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה, ואילו כיום "בטלן" הוא כינוי דווקא למי שבטל מתורה. ומעניין לראות שלפני כמה מאות שנים היה רב שכינוהו רבי לייב בטלן מח"ס "זכר יהודה", ובעת האחרונה נדפס ספר זה מחדש, ובמבוא כתבו המהדירים כמה סיבות לזה שכינוהו "בטלן", ואין צריך לכל זה, כיון שנראה שכינוהו כך לפי משמעותו המקורית של התואר.

לשון כלל עולמית

לשון הקודש מלווה את העולם מבריאתו, שכן בה ברא הקב"ה את עולמו, ובעצם, היא אפילו קדמה לבריאת העולם, שכן בה נכתבה התורה שקדמה לעולם. זוהי גם השפה שבה מדברים המלאכים. כשנבראו אדם וחוה, קרא ה שמותם בלשון הקודש (אדם מאדמה וכו), והטביע בהם את היכולת לחשוב ולדבר באמצעות מלים ואותיות של לשון הקודש. בלשון זו בחר אדם שמות לחיות, ואותה הנחיל לבניו אחריו ולאנושות כולה. השפה שהוטבעה באדם היתה אוניברסלית, והאנושות כולה על כל עמיה השונים דיברה באותה שפה – לשון הקודש, וכפי שמספרת התורה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית יא, א). לדעת הרשר הירש (שם) השפה היתה אמנם אחת, אך כל עם התאפיין בסגנון (דיאלקט) שונה מעט.

בדורנו, גם החוקרים שחשבו אחרת, מסכימים עם הקביעה שלשון הקודש היא השפה הבסיסית שקדמה לכל השפות, והיא שורש לכל השפות. ד"ר יצחק מוזסון, מהחוקרים הבולטים בתחום זה, כותב בספרו "המלה" לאחר מחקר בלשני מעמיק, שאם עד היום היה ידוע שהיוונית והלטינית הם אבותיהם של כל השפות בימינו, הרי מתברר שהעברית היא השורש לכל השפות. "אפילו אם מעולם לא הכרת מלה בעברית", הוא טוען, "במהרה תגלה, כי מעולם לא שמעת מלה שאיננה עברית". ואכן, מספר עצום של מלים משפות אחרות מתקשרות בצורה ברורה ללשון הקודש או שניתן לגלות בתוכן את שורשן העברי. למשל: תורה – THEORY, שורש – SOURCE, פירות – FRUIT, עתיק – ANTIQUE, ארץ – EARTH, ועוד ועוד.

כעת, אחר שהתוודענו לכך שהעברית היא הלשון הטבעית, קל יותר להבין את תוצאות הניסויים שנערכו לפני כשבע מאות שנה על ידי הקיסר פרידריך השני, ולאחריו על ידי גימס הרביעי מלך הסקוטים, שחקרו מהי שפתו הטבעית של האדם. על פי המסופר הם הושיבו שני תינוקות באי מבודד, כאשר לכל צרכיהם דאג אדם שהיה אילם לחלוטין. כאשר גדלו העוללים מעט, החלו לדבר מאליהם בלשון הקודש.

סימוכין לניסיון זה ניתן למצוא במדרש המספר על אברהם אבינו: "כשנולד, בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו, ונחבא בארץ י"ג שנה, שלא ראה את השמש ואת הירח, ולאחר כך יצא מדבר בלשון הקדש (ילקוט שמעוני, לך לך סימן ס"ח). גם הגאון היעב"ץ בספרו מגדל עוז – עליית הלשון מתייחס לעדויות אלו וכותב: ואמרו שאם יגדל הילד ולא ישמע לשונות אחרים, אז יתחיל לדבר לשון הקודש בעצמו בלי לימוד, שהוא לשונו המוטבע בו... גם הגאון רבי אהרן ברכיה ממודינא זצ"ל תלמיד הרמ"ע מפאנו כותב בספרו "מעבר יבוק": "...נודע ממעשה אשר ארע, כי ילד אשר לא ישמע לדבר שום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש... כי הקב"ה הטביעם בעולמו, בסוד אותיות תורתו, שבו נסתכל וברא העולם...".

משפה עולמית לשפת יחיד

כך המשיך העולם להתנהל במשך 1,996 שנים, כשלשון הקודש היא השפה המשותפת לכל באי עולם. ההיסטוריה השתנתה בדור הפלגה. 340 שנה אחר המבול, כאשר אברהם אבינו היה בן 48, פרץ מרד מגדל בבל, ובו ניצלו בני האדם את אחדותם לרעה, וגרמו בכך להתערבות על-טבעית שהביאה לפיצולם לשבעים עמים, כשלכל אחד מהם לשון שונה, הקשורה לשר שלה בשמים.

מאז, אותה שפה כלל עולמית נשארה אך ורק נחלתו של אדם יחיד, ושמו עֵבֶר (בנו של שלח, בן ארפכשד, בן שם, בן נח), שהיה צדיק ולא נטל חלק בבניית מגדל המרד. על שמו נקראת לשון הקודש בשם עברית, כי הוא שמר עליה גם לאחר דור הפלגה ובלבול הלשונות. רק כעבור ששה דורות, נמצא ממשיך לשפה. היה זה נין נינו אברהם אבינו (עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם), שהיה מדבר בשפה זו, ולכן נקרא "אברהם העברי". אמנם באור כשדים דיבר אברהם בשפת המקום שהייתה ארמית, אך העברית היתה אצלו לשון מיוחדת לדברי קודש. וכך נאמר על אברהם בספר היצירה: עשרים ושתים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן צירפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור.

את סוד לשון הקודש העביר אברהם לצאצאיו, עד שאפילו פרעה מלך מצרים שהיה חכם ומלומד, ודיבר בכל שבעים השפות, היה נבוך כאשר עמד יוסף בהצלחה במבחן שבעים השפות ועבר לדבר עמו בלשון הקודש. מסיבה זו, לא חששו השבטים לשוחח ביניהם בפני יוסף, כי "היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי" (רש"י בראשית מב, כג). בהמשך, בשעה שמתוודע יוסף אל אחיו, הוא מוכיח להם את היותו אחיהם, שכן "פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב), ופירש רש"י: בלשון הקודש.

לשון המקרא

במשך מאתים ועשר שנות גלות מצרים, שמר עם ישראל בדביקות על לשון קודשו. לאחר יציאת מצרים התגלה הקב"ה לעמו על הר סיני בלשון נעלה זו, ובה מסר להם את עשרת הדברות ושאר התורה. בשפה זו גם נגלה ה בחזון לנביאים, וכל ספרי התנ"ך (חוץ משניים) כתובים בלשון זו.

לסגנון העברית שהיתה שגורה אז, המכונה בימינו לשון המקרא, ישנם סימנים ייחודיים, כשהבולט בהם הוא וי"ו ההיפוך (הבאה בתחילת הפעלים והופכת את הפועל מעתיד לעבר). בימי המקרא, כאשר היה אדם שב אל ביתו לעת ערב, הוא לא היה מספר את קורותיו כך: "ירדתי עם הגמלים שלי אל הבאר, שתיתי אתם ועלינו לירושלים", אלא היה אומר: "וארד עם גמליי הבארה, ואשת עמהם ונעל ירושלימה".

שפת הקודש המשיכה ללוות את עם ישראל במדבר ולאחר כניסתם לארץ. היתה זו השפה היחידה שעלתה על לשונם, בה למדו, התפללו, ושוחחו איש עם רעהו. אלא שמאז שכבשו ישראל את ארץ כנען והתיישבו בה, הושפעו שבעת עמי כנען מהעברית, והחלו גם הם לדבר בעברית. ולכן נקראה אז העברית "שְׂפַת כְּנַעַן" (ישעיהו יט, יח), בהיות שלא התייחדה לבני ישראל בלבד, אלא לכלל העמים שישבו בארץ כנען.

תשע מאות שנה נמשך מצב זה, עד סוף תקופת בית המקדש הראשון. לאחר חורבן מלכות ישראל בידי אשור, התרוקן כל חבל הארץ שמצפון ליהודה וירושלים מתושביו היהודים, ובמקומם הושיבה אשור עמים לועזיים, שדיברו ארמית או אשורית. שפות אלו דחקו את שפת כנען, ולאט לאט המירו עמי כנען את שפתם בשפות אחרות. מאותה עת חדלה העברית להיות לשון הארץ כולה על עמיה השונים, וחזרה למקורה - שפתו הבלעדית של העם היהודי. ולכן באותה תקופה כינויה של העברית בלשון המקרא הפך ל"יהודית", בהיותה ייחודית לעמנו.

אולם במשך הזמן, חדרה הארמית לשכבה הגבוהה בעם, כנראה בהשפעת עמי כנען. כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע, הוא דיבר אליהם בעברית, אולם התבקש על ידי שרי של חזקיהו לדבר ארמית כדי שכלל הציבור שמבין רק עברית לא יבין: "דַּבֶּר נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית וגו וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית" (מלכים ב יח, כו, כח). בהמשך כבר מתאונן הנביא נחמיה (יג, כג-כד) על התופעה שפשטה בעם ש"חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם ועם".

לשון חכמים לחוד

אט אט החלה תקופה חדשה בלשון הקודש שנמשכה כל ימי בית המקדש השני, ובמהלכה נוצרה כעין חלוקה - השפה השגורה בפי המון העם היתה ארמית, ואילו תלמידי החכמים בבית המדרש השתמשו בלשון הקודש. זו הסיבה שבאותה תקופה שמה של העברית במשנה ובתלמוד הוסב ל"לשון הקודש" (סוטה פרק ז, משנה א), בהיותה מיוחדת לדברי קודש. התנא רבי מאיר, שחי בתקופה זו, הרגיש בסכנת שכחת לשון הקודש ההולכת וגוברת, ולכן שינן לבני דורו: "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה. ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו" (ספרי פרשת עקב).

העברית שהייתה מדוברת בתקופת בית המקדש השני, קיבלה סגנון שונה מאשר העברית המקראית, ומכונה "לשון חז"ל" או "לשון חכמים". המעבר מלשון המקרא ללשון חכמים היה תהליך איטי והדרגתי, שהחל כנראה כבר בלשון הדבורה של תחילת ימי בית שני, כאשר גולי בבל חזרו לארץ, ורבים מהם דיברו בארמית ושפות אחרות (לדוגמא, אשדודית - ע"פ ספר נחמיה הנ"ל). מאוחר יותר, נוספו לשפות המדוברות בפיהם גם יוונית ורומית. המזיגה של השפות הללו ותהליכי שינוי טבעיים שקרו בשפה, הביאו להתפתחות של שפה מדוברת שהייתה שונה משפת המקרא שקדמה לה.

בספרים שנכתבו בימי בית שני, כמו עזרא, נחמיה ודברי הימים, מוצאים עקבות מועטים ללשון חכמים, אך סגנונם נוטה עדיין להיות סגנון מקראי. אלא שבהדרגה, המשיכה והתגבשה שפת הדיבור של לשון חכמים עד שהפכה גם ללשון הכתובה בכתיבת המשנה, המדרש וחלק מהגמרא. בלשון זו דיברו בני ישראל כשעלו לרגל לבית המקדש השני, כששפה זו על לשונם נלחמו המכבים ביוונים, ובה פיקד בר-כוכבא על לוחמיו בעת המרד נגד הרומאים.

בימי רבי יהודה הנשיא, שחי בסוף תקופת התנאים, דיברו בארץ ישראל בשלוש שפות: עברית, יוונית וארמית. למרות זאת, לרבנו הקדוש היתה חיבה מיוחדת ללשון הקודש, ולכן חיבר את המשנה בלשון הקודש. עם זאת, ישנן משניות בודדות שבאופן חריג נשנו בארמית, כמו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" וכו (אבות פרק ה משנה כ"ב), כיון שהיה צורך שגם המון העם שדובר רק ארמית יבין את משמעותן (או מסיבות אחרות שביארו המפרשים במקומות אלו).

גם אנשי כנסת הגדולה, כאשר ראו שכמעט נשתכחה לשון הקודש, עמדו ותקנו את התפילה בלשון הקודש דווקא. ואכן, נראה כי התפילה היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שלשון הקודש לא נשכחה במשך שנות הגלות, ומבינים אותה גם אנשים פשוטים שאינם לומדים כמעט תורה אך מתפללים.

לשון חז"ל, העשירה את שפתנו באוצר ענק של מלים, ניבים וביטויים חדשים. בלשון חכמים אנו מוצאים למעלה משלוש מאות שרשים חדשים. חלקם, יש לציין, שרשים עבריים עתיקים, אשר היו בשימוש גם בזמן המקרא אך לא הופיעו בספרי התנ"ך. עם זאת, מלים רבות שהיו שכיחות בלשון המקרא, נעלמו בתקופת חז"ל והוחלפו במלים אחרות. למשל, הפסיקו לומר את התואר "ה", ובמקומו אמרו - "הקדוש ברוך הוא", "רבונו של עולם", "המקום", "הגבורה". הפסיקו לומר "מתי" והחלו לומר "אימתי". במקום "איך" אמרו "כיצד". במקום "שמש" - "חמה". במקום "עץ" - "אילן". במקום "סלח" - "מחל". במקום "יען כי" - "משום ש...". במקום "בעבור" - "בשביל". ועוד ועוד.

לשון חז"ל שונה מלשון המקרא גם בדקדוקה. כבר לא השתמשו בוי"ו ההיפוך, וכן במקום מ סופית ביטאו נ סופית. במקום לומר: "סימנים", "נישואים", אמרו "סימנין", "נישואין", כמו: "איןמערבין שמחה בשמחה" (במקום מערבים), "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (במקום מרבים). אגב, שם המאכל המסורתי "חמין", אשר נהוג לאוכלו בשבת, לקוח מלשון חז"ל. "חמין" פירושו "חמים" (מים חמים) - תבשיל המתבשל במשך לילה שלם בתוך מים חמים.

לשון הקודש בגלות

כשחרב בית המקדש השני, וגלו ישראל בשנית לבבל, הצטמצם השימוש בלשון הקודש עוד יותר, ואף בין תלמידי החכמים בבית המדרש החלו לדבר בארמית. בתקופת זו היתה הארמית שפה בינלאומית, כמעט כמו השפה האנגלית בימינו. מהודו ועד כוש אנשים דיברו, קראו וכתבו בארמית. הכורח לדבר עם העמים בשפתם, גרם להשתרשות שפת הארץ אליה גלו היהודים. לעומת זאת, מעניינים דברי החתם סופר (בהגהות לאו״ח סי׳ פ"ה) שסובר כי היהודים דיברו בבבל בכוונה רק בארמית, משום שלא רצו לטמא את לשון הקודש בבבל שהייתה מלאה גילולים.

במשך דורות רבים, דיבר עם ישראל ארמית, ובה נכתב חלק גדול מהתורה שבעל פה, אם כי ישנם הבדלים בשפה הארמית שבספרי הקודש, בין דור לדור ובין מקום למקום. לא הרי הארמית שבספר דניאל ועזרא כהרי הארמית שבתלמוד בבלי, ולא הארמית שבבבלי כארמית שבירושלמי, ולא הארמית שבירושלמי ומדרשים כארמית שבזוהר ובתרגומים, ולא הארמית שבתרגום אונקלוס כארמית שבתרגום יונתן. למשל: "תא שמע" (בבבלי), "איתא חמי" (בירושלמי), "תא חזי" (בזוהר).

השפעת הארמית על העברית בתקופת חז"ל היתה רבה, והביאה לכניסת מלים ארמיות לעברית. למשל, המלים הראשונות שכל תינוק לומד לבטא: "אבא", "אמא", הן מלים ארמיות. גם המלים: "אדרבא", "אגב", "אסמכתא", "בדיעבד", "עובדא", "בר-מצוה", "אגף", "אגדה", "גוונים", "ברנש", "ביש-מזל", ועוד מלים רבות אחרות הן מלים ארמיות שהצטרפו אל השפה העברית בתקופת חז"ל.

מאוחר יותר, בתקופת הגאונים, הפכה השפה הרווחת מארמית לערבית. רבי סעדיה גאוןזצ"ל בהקדמה לספרו "אגרון", מתאונן על עקירת לשון הקודש כשפה מדוברת, והחלפתה בערבית, פרסית, יוונית, ושאר השפות אשר היו נהוגות באותם הימים. ללשון הקודש הוא קורא בשם "לשון מלאכי הקודש", וכך הוא כותב עליה: "למלאכות מלכינו, לשירות לווינו, לנגינת כהנינו, ביד נביאנו לחיזיון, בפי שרנו להיגיון". רס"ג ראה את השפל שאליו הגיעה הלשון העברית בקרב ישיבות בבל, והחל בראש ובראשונה להקנות לתלמידים בישיבות בבל את הבנת כתבי הקודש היהודיים וידיעת העברית ודקדוקיה. לצורך כך, הוא כתב כמה ספרים (כמו ספר "אגרון" הנ"ל) שמטרתם להפיץ את העברית ודקדוקה, וכן כתב פיוטים בלשון עברית תנ"כית צחה וטהורה, אשר העידה על שליטתו הרחבה בלשון ובדקדוק.

לשון הקודש בימי הביניים

גם בהמשך, בתקופת ימי הביניים, המשיכה לשון הקודש להיות שפה שלא שוחחו בה. אמנם נכתבו בה רוב חיבורי הספרות התורנית הענפה והעשירה - אך העברית פסקה לחיות בפי האנשים. גם רש"י ורבי יהודה הלוי אשר כתבו את יצירות הענק שלהם בלשון הקודש - לא דיברו בה בשפת היום-יום.

אמנם בתקופות אלו היו מחכמי ישראל שחיברו ספריהם בלשון ערבית, כדי שהמון העם יבינו דבריהם, אך לבסוף ניחמו על מעשיהם. כך היה עם רבנו הרמב"ם שחיבר מספר ספרים בערבית, ולבסוף התחרט על כך, מאחר והיושבים בשאר תפוצות ישראל אינם מבינים ערבית. ואכן, את חיבורו העיקרי "משנה תורה", כבר חיבר הרמב"ם בעברית צחה ומזוקקת. כשביקשוהו להעתיק את משנה-תורה לערבית, השיב: "ואיני רוצה בשום פנים להוציאו ללשון ערבי, כי נעימותיו יפסדו, ואני מבקש עתה להחזיר פרוש המשנה וספר המצוות ללשון הקודש. וכל שכן אחזיר זה החיבור ללשון ערבי?! אל תבקש זה כלל" (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ ת"ט). באשר לספר המצוות, הוא עונה במקום אחר (שם עמ רכג): "ונחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי".

המעניין ביותר, שלמרות שבתקופה זו לשון הקודש לא הייתה שפת דיבור, הייתה לה אז עדנה רבה, כאשר בספרד חידשו אז על בסיס לשון הקודש אלפי מלים, כשהמפורסמות שבהם: כמות, איכות, מרכז, קוטב, אדיב, אופק וכו. חידוש המלים נבע בין השאר מהצורך של המתורגמנים לתרגם מערבית לעברית, כפי שעשו התיבונים בספרי הרמב״ם. גם באשכנז, הוסיפו חכמי ישראל מלים חדשות. רש"י לבדו חידש 1,500 מלים (!). בתקופה זו גם נכתבו והוגדרו לראשונה כללי לשון הקודש ודקדוקה, אשר מפיהם שאבו ושואבים כל הדורות. על החשיבות הרבה שהקנו באותה תקופה ללשון הקודש, אנו יכולים ללמוד משיר בן ארבע מאות בתים (!) אשר חיבר רבי שלמה אבן גבירול זצ"ל, אשר מדבר בשבח לשון הקודש וחומרת החלפתה בלשון אחרת.