כוח הציור

הבה ונודה בעובדה שחיי האדם לא תמיד "זורמים" על מי מנוחות, ופעמים רבות שהאדם נתון בתוך קונפליקט ש"קורע" אותו. פעמים והקונפליקט מחוץ לאדם, ופעמים שהוא ממש בתוכו...

אסביר את עצמי, אך לפני כן אשאל שאלה: מי מנווט בדרך כלל את מעשי האדם, ידיעותיו או הרגשותיו?  

כמדומני שאם נחשוב טוב ונהיה כנים עם עצמנו, מירב הסיכויים שנגיע למסקנה שבדרך כלל הרגש הוא זה שמוביל את האדם ולא הידיעות...

בהנחה שאכן זה כך, האם זהו מצב בריא - ללכת שבי אחרי הרגשותיו, או שכדאי לשנותו? אם החלטנו שכדאי לשנותו, האם השינוי נמצא בידיים שלנו?

כמדומני שפרשתנו - פרשת כי תבוא - עונה על רשימת השאלות, ובתקופה זו הדברים מקבלים משמעות שבעתיים...

עומדים אנו בדמדומי שקיעת השנה וכולנו חפצים בשינוי לקראת השנה הבאה. שינוי אמיתי הוא אומנות של ממש, הפרשה טומנת בחובה את אחד מסודות השינוי.

חז"ל מנתחים את מערכת האדם לשלשה רבדים – נפש, רוח ונשמה. באופן סמלי הנפש משכנה בכבד, הרוח משכנה בלב והנשמה משכנה במח [כמובן שהדברים עמוקים, אך ננסה לנגוע בנקודה אקטואלית].

נפש האדם היא הרובד הבסיסי, הנמוך והשפל  שבאדם. האדם בבסיסו יש בו צרכים, דחפים ומאווים כמו לכל בעל חי מצוי, האדם רעב והסוס רעב, האדם כועס והפיל זועם, האדם עייף והחתולה עייפה... זו הסיבה שהכבד מסמל את הנפש שהרי הכבד רובו דם, דם הוא החומר הבסיסי של כל יצור חי.

רובד גבוה יותר הוא הרוח. רוח האדם היא רצונותיו ומידותיו, הרצונות והמידות יכולים לגרום לאדם לפעול בניגוד לדחפיו, וזאת בשונה משאר בעלי החיים. משכן הרצונות הוא בלב.   

רובד נוסף הוא הנשמה, הנשמה משכנה במח - בחלק העליון של האדם - שם גם משכן הידיעות.

אם כן, יש לנו את הידיעות, יש לנו את הדחפים אשר פעמים רבות הם סותרים לידיעות, ויש את הלב שכל פעם רוצה משהו אחר.

כדאי שנהיה מודעים לעצמנו ולזכור, שהקברניט הראשי  אשר מנווט את האדם בים החיים הוא הרצון שבו! "אין דבר העומד בפני הרצון", נקודה. וודאי שיש קברניטי משנה, אבל אין ספק שהרצון הוא הקברניט הראשי. כל השאלה מהו באמת רצון האדם ולאן הלב נמשך, האם רצון האדם להיכנע לנפש/ לכבד או במילים אחרות – לבעל החיים שבו, או שרצון האדם להיכנע לנשמתו/ למוחו ולרצות לפעול כפי הידיעות וההשגות שלו...

אגב, האדם הוא היצור היחיד שיכול לפעול בניגוד לידיעותיו, אדם מסוגל לדעת היטב משהו מסוים והוא יפעל את ההפך במודע וזה בדיוק התגוששות החיים, מי ישלוט על הלב/ על הרצון...

וכאן יש לנו נקודת מכשול והיא: שעל פניו, המלחמה – לצערנו - אבודה מראש ודי צפוי לאן הלב ימשך, שהרי תאוות האדם ניתנים למישוש והם מאוד מוחשיות, ואילו הידיעות הרבה יותר מופשטות... כמו שטעם האלכוהול גובר על הידיעה שזה דבר לא טוב...

זאת מציאות, הלב הרבה יותר מבין את שפת התאוות מאשר את שפת הידיעות...

מה עושים?

אומרים חז"ל, הברירה היחידה היא לגרום לידיעות להיות מוחשיות כמו הדחפים. ידועה אמרתו של הסבא מקלם "אין בין צדיק לרשע אלא כוח הציור". הצדיק צייר מדופלם, הוא ממחיש לעצמו כל הזמן את עתידו ואת מערכת השכר והעונש, כשמגיע רגע שהיצר רוצה להחטיא אותו הוא עוצר לרגע וממחיש לעצמו מה עלול להתפתח כתוצאה מחטא "קטן" זה, איך הוא ירגיש רע עם עצמו אחרי החטא ומאידך - איזו תחושה עילאית תהיה לו אחרי שיתגבר על יצרו. לעומתו – הרשע, הוא לא חושב שום צעד קדימה, הוא לא מצייר לעצמו כלום...

בפרשתנו מובא פסוקים רבים של ברכות אם נשמע בקול השם, ורשימה ארוכה של קללות אם לא נשמע בקול השם, חלילה. המעיין בפסוקים יראה שהתורה, הן בברכות והן בקללות, חורגת מדרכה, והיא מאריכה ויורדת לפרטי פרטים ומציירת במוחשיות מדהימה את הנגזרת של מעשנו. היא לא מסתפקת בתיאורים כלליים. כעת אנו מבינים מדוע התורה כל כך מאריכה ומפרטת: היא יודעת שכאשר נצייר לעצמינו במוחשיות מהן תוצאות המעשים השליליים ומהן תוצאות המעשים חיוביים, כשהכול מוחשי – אין ספק שהלב ימשך לכוון החיובי...

מפורסמת הגמרא על תלמידי רבי יוחנן בן זכאי שבאו לבקרו בחוליו האחרון, "רבי, ברכינו" – התחננו תלמידיו, "תן לנו ברכה אחרונה לפני פטירתך...". אמר להם רבי יוחנן ברכה שדי הפתיעה אותם "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"... "עד כאן?" שאלו תלמידיו... "הלוואי" אמר להם רבי יוחנן, "אדם עובר עברה ואומר שלא יראני אדם...", רבי יוחנן נתן לתלמידיו את הברכה הטובה ביותר – שמורא שמים יהיה אצלם מוחשי לפחות כמו מורא מפני האדם. זה המפתח להצלחה...

אלו המסרים העולים מן הפרשה. עכשיו, לקראת יום הדין הבה נצייר לעצמנו מראש את תוצאותיהם של כל מעשינו, וכך נוכל לפקח על דרכנו ולזכות בברכה הכתובה בפרשתנו: "יפתח השם לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעיתו ולברך את כל מעשה ידיך".