לוח אם

ארבעים יום עברו מאז צאת בני ישראל ממצרים, וכעת עומדים הם למרגלותיו של הר סיני ומקבלים את התורה, תורת הנצח. במעמד נדיר זה הגיעה גלות מצרים וגאולתה אל מטרתה, שהרי כך אמר אלוקים למשה בהתגלותו אליו בפעם הראשונה - "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג´, יב´).

משה רבנו עולה להר סיני וכל בני ישראל שומעים את עשרת הדברות במעמד נבואי מרגש ומרטיט. לאחר שהעם כולו שמע את עשרת הדברות, מצווה אלוקים את משה "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורתם... ויעל משה אל הר האלוקים" (שמות כד´, יב´ – יג´). משה עולה להר, אלוקים מלמד אותו את כל התורה כולה ואת כל פרטי המצוות לאשורם, ובסיום אותם ארבעים יום, משה יורד אל העם כשבידיו שני לוחות הברית בהם חקוקות עשרת הדברות, וכך כותבת התורה: "וייתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוקים" (שמות לא´, יח´).

נתבונן מעט בעשרת הדברות, ונציג בעזרת השם אספקט מאוד מרתק, אך לשם כך נחזור אחורנית במנהרת הזמן.

אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו לחפש אישה לבנו יצחק. אליעזר יוצא לדרך כדי לבצע את השליחות, והנה הוא פוגש את רבקה ליד המעיין. לאחר שאליעזר התפעם ממידותיה הנאצלות, והגיע למסקנה שזו הנערה המתאימה ליצחק, הוא מעניק לה כמה סוגי מתנות. אחת מהמתנות הייתה "שני צמידים על ידיה, עשרה זהב משקלם" (בראשית כד´, כב´).

יבוא השואל וישאל: מדוע מפרטת התורה את סוגי התכשיטים שנתן אליעזר לרבקה, וכי רלוונטי עבורנו לדעת את סוג התכשיט ומשקלו המדויק?

הדברים שאליעזר נותן לרבקה טומנים בחובם משמעות עמוקה מאוד, וכך כותב רש"י בשם חכמים במדרש: שני הצמידים הוו רמז לכך שבניה עתידים לקבל את שני לוחות הברית שהיו "מצומדים",    ו"עשרה זהב משקלם" מהווים רמז לעשרת הדברות החקוקות בהם.

נמצא איפה, שהתורה מציינת ששני הלוחות היו נפרדים אולם צמודים.

ישנה משמעות להצמדה, מהי?

ראשית, בטרם נבאר את משמעות ההצמדה ניתן את הדעת על כך שאליעזר מדמה את שתי הלוחות  לצמידי זהב. לא זכור לי מישהי מתלוננת שתכשיטי הזהב מכבידים עליה. להפך, ככל שהמשקל כבד כך הערך עולה יותר... עלינו להתייחס אל הדברות כאל זהב, מי מאתנו לא רוצה לזכות בזהב?...

כעת נפנה למשמעות ההצמדה.

כפי שכולנו יודעים, הלוחות מחולקות באופן כזה, שעל לוח אחד נכתבו חמשת הצווים שבין האדם לאלוקים, ועל הלוח השני נכתבו הצווים שבין אדם לחברו.    

נתבונן תחילה בסדר הדברות על פי החלוקה המקובלת: "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", "לא תרצח", "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", "לא תנאף", "לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא", "לא תגנוב", "זכור את יום השבת לקדשו", "לא תענה ברעך עד שקר", "כבד את אביך ואת אימך", "לא תחמוד".

סדר הדברות מובן מאוד. בראש הרשימה הבורא מצווה על הדבר החמור יותר, ולאחר מכן על הפחות חמור (המהר"ל מרחיב רבות בעניין, בספרו תפארת ישראל פרק ל"ו).

בדיבר הראשון נצטווינו על אמונה במציאות האלוקים. אדם שאינו מאמין במציאות זו, הרי הוא כופר בעיקר.

בדיבר השני נצטווינו להאמין שאין אלוה נוסף מבלעדי אלוקים, ואין לשתף שום אלוהות אחרת עימו. דיבר זה הוא למטה מן הדבור הראשון, משום שהדיבר הראשון מצווה על עצם מציאות הקל, והדיבר הזה עוסק באיסור לא לשתף מישהו נוסף. אדם המאמין באל נוסף אינו כופר במציאות הבורא, אלא ממעט מכוחו.

בדיבר השלישי נצטווינו לא להישבע בשמו הגדול לשקר. הנשבע בשם האלוקים לשווא, אינו פוגע בעצם האלוקות ואף לא משתף אל נוסף, אלא חוטא בשמו הגדול ומחלל את כבודו, לכן מיקומו מתחת הדיבר שלפניו.   

בדיבר הרביעי נצטווינו על שמירת השבת. השבת מעידה שאלוקים ברא את העולם. אדם שאינו שומר את השבת אינו פוגע בעצמותו של השם יתברך, אלא בפועלו ובמעשיו, שהרי שמירת השבת מהווה עדות לעובדה ש"ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", אדם שאינו שומר את השבת לא נוטל חלק בעדות זו. לכן מיקומו של דיבר זה הוא מתחת הדיבר שלפניו. בעוד שהדיבר הקודם ציווה על שמירת כבודו של אלוקים ובהימנעות מחילול שמו, דיבר זה  עוסק בהכרה בפועלו ובמעשיו.

בדיבר החמישי נצטווינו על כיבוד הורים. ההורים נותנים את הגוף ואלוקים נותן את הנשמה, את החיים (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ל´). כשאדם מכבד את הוריו, "שותפיו" של אלוקים ביצירתו, הרי כבוד זה מגיע "אוטומטי" גם כן אל השותף השלישי - אלוקים. אדם שאינו מכבד את הוריו, פוגע בעקיפין גם באלוקיו וכך כותב התלמוד "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (קידושין ל´). דיבר זה מיקומו מתחת הדיבר הקודם, הדיבר הקודם עסק בהכרה במעשי הבורא, דיבר זה עוסק בהכרה בהורים – "שותפיו" של הבורא ביצירת האדם.  

סיימנו את הלוח הראשון העוסק במצוות שבין אדם לבוראו, נפנה כעת ללוח השני.

גם בלוח השני, בדברות העוסקות בעניינים שבין אדם לחברו, סדר הדברות באותו אופן, מתחיל בחמור, וכלה בפחות חמור.

הדיבר השישי - "לא תרצח", מתייצב בראש החמישייה, בו מצווה הבורא על איסור פגיעה בעצם חיי האדם.

בדיבר השביעי – "לא תנאף", מצווה הבורא על איסור פגיעה באחד הערכים החשובים ביותר שיש לאדם – בשלמות המשפחה. לכל אדם יש מעגל משפחתי סגור ואסור לאדם זר לפרוץ מעגל זה. דיבר זה מיקומו תחת לא תרצח, משום שרציחה היא פגיעה בחיי האדם עצמו, ודיבר זה עוסק בפגיעה בדבר המשלים את האדם – ברעייתו ובמשפחתו.

הדיבר השמיני – "לא תגנוב", אוסר על פגיעה ברכוש האדם. דיבר זה ממוקם תחת הדיבר הקודם, משום שהדיבר הקודם עסק בפגיעה בערך המשלים את חיי האדם, ודיבר זה עוסק בפגיעה לא בעצם האדם, ולא בדבר המשלים אותו, אלא בדבר שהוא חוץ לאדם אבל חשוב לו - ברכושו.

הדיבר התשיעי הוא "לא תענה ברעך עד שקר", ובו הבורא אוסר על מתן עדות שקרית. דיבר זה ממוקם תחת "לא תגנוב", משום שכשאדם מעיד עדות שקר הוא לא לוקח לרשותו באופן פיזי דבר שאינו שלו, אלא הוא משנה את המציאות הסובבת את האדם על ידי עדות שקר.

הדיבר העשירי והאחרון הוא "לא תחמוד". החמדה מקומה בלב, ולכן הוא הדיבר האחרון משום שהחומד לא לוקח משהו מהזולת באופן מעשי, אלא הוא חומדו בליבו...

אם כן גם בלוח זה, סדר הדברות מובן מאוד.

ישנו מבט מרתק נוסף, אשר יסביר לנו היטב את משמעות ההצמדה, מי שכותב את הדברים הוא הרא"ש בביאורו לתורה (שמות כ´, יד´), וכן הכלי יקר בפרשה זו (פרק כ´, פסוק יג´).

שני הלוחות צמודים אחד לשני. הבה ננסה לעשות משהו ייחודי -  ננסה יחדיו לקרא את הדברות לא בסדר אנכי - מלמעלה למטה - כמקובל, אלא באופן מאוזן, מימין לשמאל...

"אנכי השם אלוקיך" – ומולו "לא תרצח".

שתי דברות אלו צמודות זו לזו, לאמור, "אנכי השם", לכן "לא תרצח". מה הקשר? פשוט, האדם נברא בצלמו ובדמותו של האלוקים, כך כותבת התורה - "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט´, ו´), "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א´, כז´). ממילא, הרוצח את האדם פוגע גם בצלם אלוקים שמצוי באדם. אם כן, מובנת מאוד ההקבלה בין "אנכי השם אלוקיך" לבין "לא תרצח".

הצמד הבא הוא "לא יהיה לך אלוקים אחרים", כשמולו ניצב "לא תנאף".

הצמד מאוד מתבקש, הבורא מבקש לא לשתף שום אלוה נוסף מבלעדיו במערכת היחסים שבין האדם לקונו, וכן הוא מבקש לא לשתף שום גורם נוסף במערכת היחסים המשפחתית.

הצמד הבא הוא "לא תשא את שם השם לשווא", ומולו יש את "לא תגנוב".

הקשר ברור. אדם שגונב, סופו שישבע בשם השם בכדי להעלים את גניבתו (בחוקי התורה, אחד מהבירורים בענייני ממונות היה על ידי שבועה בשמו של הבורא).

הצמד הבא הוא "זכור את יום השבת לקדשו", ומולו "לא תענה ברעך עד שקר".

גם כאן הצמד מתבקש, שהרי שמירת וזכירת השבת מהווים עדות על כך שהבורא ברא את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת. המחלל את השבת דומה כאילו מעיד עדות שקר שאלוקים לא ברא את העולם בששה ימים ושבת בשביעי, לכן מול שמירת השבת יש את איסור עדות שקר.

הצמד הבא והאחרון הוא "כבד את אביך ואת אמך", ומולו "לא תחמוד".

אדם חומד את מה שבסביבתו, משום שהוא אינו מרוצה ממצבו הנוכחי, בדרך כלל בגין תכונה זו  האדם גם לא מרוצה ממה שהוריו העניקו לו, וממילא אינו מכבדם (ניתן לעיין ברא"ש, הוא מביא ביאור אחר לקשר בין לא תחמוד לכיבוד הורים).

כעת מבינים אנו היטב את משמעות ההצמדה של שני הלוחות.

נסיים באנקדוטה אקטואלית.

כשאנו מסתכלים על עשרת הדברות, מהו  הדבר שלכאורה הכי "לא קשור" אלינו? הייתי אומר, לא  תרצח. אנחנו ורציחה? אין קשר בכלל...

לאור הנכתב, אולי נבחן את עצמנו מחדש. רצח הוא לאו דווקא נטילת חיים לאדם, יתכן ויש גרוע מכך...

אמרנו ש"אנכי השם" הוא כנגד "לא תרצח".

אדם שחלילה לא מאמין ב"אנכי השם", מה הוא עשה? הוא ביטל את קיומו? וודאי שלא, הרי אלוקים קיים בין אם האדם מאמין ובין אם לאו, הכופר במציאותו הינו מתעלם מעובדת קיומו. כשם שפגיעה באנכי השם מתבצעת על ידי התעלמות, כך גם ביחס שבין האדם לחברו. המתעלם מחברו, פעמים והוא כאילו רוצחו. עלינו לדעת, שכבודו של האדם חשוב לו פעמים אף יותר מחייו, ישנם דוגמאות רבות לעניין זה מהתנ"ך ומהתלמוד, אולם חושבני שלא צריכים ראיות כך, כל אחד חש זאת על בשרו...

הוא אשר אמרנו, משמעות עמוקה יש להצמדה...

(איור: עופר יום טוב)

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת יתרו – כל הסרטים ב-VOD הידברות