סיפור אמיתי: אור בקצה המערה

היה זה בוקר שבת שליו בחוף ראס נצרני ליד שארם-א-שייח. המים היו תכולים, השמים בהירים, ההרים האדומים התנשאו למרחוק, וכמה בדווים כרכרו סביב חבורת הצוללנים.

יורם, מדריך הצלילה ועודד הרופא, ערכו צלילה שגרתית, יוסי וחזי אכלו והמתינו בחוף. לאחר עשרים דקות יצאו השניים מהמים. יורם סיפר בהתלהבות שגילה מערה יפהפייה ששוכנת בעומק רב, והם החליטו לצלול לתוכה.

יורם, חזי ויוסי נכנסו למים והחלו לרדת למערה, שהיתה בעומק עשרים ושמונה מטרים. הצלילה הייתה מרהיבה, דגים בצבעי ארגמן וטורקיז אפפו אותם, ומתחתם נראו כוכים וגאיות.

יורם הוביל את חבריו לעבר פתח המערה. כאשר נכנסים למערה תת ימית בלתי מוכרת, חייבים לקשור לפתחה חבל ולהיכנס עמו מטעמי בטיחות. משום מה המערה לא נראתה להם מסובכת, והם ויתרו על קשירת החבל.

 

הם נכנסו לתוך המערה המהממת ביופייה. התקרה הייתה מחורצת, קרני שמש הסתננו, המים החליפו צבעים, דגים צבעוניים שטו בניחותא. המערה לא הייתה כחדר סגור, אלא מפותלת, עם כוכים והסתעפויות. הם החלו לשוטט בנבכי המערה, כשחושיהם לוקים מעט בשיכרון מעמקים.

כאשר עברו במקום צר כלשהו התחככו בקרקע, וענני אבק כיסו את המערה. חזי נעלם בתוכם. לאחר רגע מצאוהו וסימנו איש לרעהו שעליהם להתארגן ליציאה. הם החלו לחזור לכיוון המשוער של הפתח ולא מצאוהו. ניסו לפנות לכיוון אחר, אך ללא הצלחה. ניסו שוב ונתקלו בקיר. הזמן החל לדחוק. נותרו כשש דקות של חמצן. הם קצת נלחצו, אבל היו בטוחים שאו-טו-טו ימצאו את הפתח. פעם נוספת פנו לכל צד, אך כל ניסיון הסתיים בקיר. המערה הייתה מסובכת יותר משתיארו לעצמם. נותרו ארבע דקות.

 

מוחו של יוסי קדח, לבו פעם במהירות והחריף את בעיית האוויר. כצוללן מנוסה הוא לא נכנס לפאניקה, אבל המצב התברר יותר ויותר כבלתי אפשרי. נותרו עוד שתי דקות. יוסי הבחין כי האוויר בבלון הרזרבי הגיע לתחתית, מצב שלא נתקל בו מעולם. חבריו עצרו ונחתו כדרך הצוללנים על ברכיהם. יוסי הביט בעיניהם וראה את אימת המוות. המחשבות חלפו בראשו. הוא חשב על מי שנמצא בחוף, שידע היכן למצוא את הגופות... המצרים יצללו למערה, ימשו את גופותיהם וימסרו אותן לצלב האדום, שיעבירן לישראל. בעיתון ייכתב: "שלושה ישראלים מתו בתאונת צלילה ליד שארם-א-שייח בגלל רשלנות".

 

הוא חשב: אני גמרתי, אבל מה עם אשתי והילדים? מסכנים, הם זקוקים לי! מי ידאג להם? נזכר באמו חולת הלב, שאיבדה לפני שנים את בנה לפני בר המצווה שלו. היא לא תעמוד בזה!

נותרה פחות מדקה. אין מה לעשות...

 

יוסי היה רחוק לגמרי מתורה ומצוות. מעולם לא פנה לבורא העולם, אבל כעת פרצה ממעמקי לבו זעקה אילמת ומתמשכת: "ריבונו של עולם, תוציא אותנו מכאן!"

 

זעקתו הגיעה ממקום נסתר לגמרי, מנבכי נשמתו. חש שהיא מפלחת את תקרת המערה, מפוצצת אותה לרסיסים, חוצה את קיר המים, קורעת את השמים ומגיעה למרומי מרומים.

ואז חש שאיזו יד מסתורית אוחזת בראשו ומסובבת אותו במאה וחמישים מעלות ימינה. בהמשך שמע שמישהו צועק לו בקול בלתי נשמע: הסתכל! הסתכל!

 

במרחק עשרים מטרים זיהה את הפתח הכחול המואר באורח פלא באור נגוהות ירחי.

נותרה חצי דקה עד לסיום טיפת החמצן האחרונה. יוסי אחז בידיהם של חבריו, הצביע לכיוון פתח המערה ושלושתם טסו כחץ, מניעים בסנפיריהם בבהלה. הם יצאו מהמערה, אבל החמצן אזל...

עיניו של יוסי נפערו ולבו השתולל. אמנם נחלצו בנס, אבל היו כעת עשרים ושמונה מטרים מתחת לפני המים ללא טיפת אוויר.

 

יש נוהל חירום למקרה כזה. צריך לזרוק את הווסת מהפה, ללחוץ בשני האגרופים על הריאות כדי לסחוט את כל האוויר שנמצא בתוכן - ולטפס למעלה. עליה מעומק כזה אורכת כשש דקות. כמה זמן יוכלו לכלוא את נשימתם? לכל היותר דקה...

 

שוב זעק יוסי ללא קול: "ריבונו של עולם, תציל אותנו גם עכשיו..."הוא הרגיש לחץ אדיר על ריאותיו כשעלה. הן נסחטו לגמרי. הוא המשיך ללחוץ על חזהו וטיפס עוד ועוד, הרגיש שהוא עומד להתפוצץ...

ואז הגיע סוף-סוף למעלה עם שני חבריו. שמי אינסוף נפערו לנגד עיניהם הקרועות לרווחה, והם נשמו אוויר... אוויר... אוויר... 

 

לאחר שגמעו בשיכרון את הדבר הפשוט והיקר ביותר עלי אדמות ונרגעו, צעק חזי: "איזה מזל!..."

יוסי לא התייחס למה שאירע כמקרה מוצלח בלבד. משהו מופלא התגלה לו מעבר לכל ספק. המקרה זעזעו עד לעמקי נשמתו. הוא גילה כוך ומבוך בתוך לבו, וכך החלה דרכו לאמונה. כיום הרב יוסף קהתי הינו מרצה ידוע, הצולל לתוך לבותיהם של בני ישראל ומבקש למשותם ממצולות באהבה.