רגע לפני אסיפת ההורים

איזו ציפייה גדולה לבשורות טובות אוחזת כל אם בדרכה לאספת ההורים. כמו מפתח קטן ומסתורי נמצא בידי המורה, והיא תפתח אותו ותאפשר הצצה אל תיבת החלומות הקסומה שלנו. היא תספר על האוצר הכי יקר, היא תדבר אתנו על הנושא שהוא ממש העיקר. היא תגיד מה יש ומה עוד אפשר, היא תסביר עד כמה היא מיוחדת, או חלילה מה עוד לא מספיק מסודר.

הלב שולט במערכה. מייחל לשמוע רק דברים טובים, לחזור הביתה רגועים, לדעת שהכול בשליטה והכול נפלא והיא ילדה מקסימה בחברה בלימודים ובכתה.

עם כל הרצון הטוב אי אפשר ממש לתחוב את כל מה שאנו יודעים בפינה נסתרת, ולא שייך להתעלם מההיכרות המעמיקה של כל אימא עם בתה הקטנה או המתבגרת. יש כמה דברים שאנחנו יודעים על אודות הילדים, אז בואו לא נחביא אותם כדרכן של בנות יענה משך כל השנים.

אז במילים אלו משולבות כמה הודעות חשובות שרציתי להודיע לך, אם יקרה, לפני שאת יוצאת לאסיפת ההורים.

זו אותה ילדה!

בת שבע עזבה את הבית ממש כמו שאומרים 'עם הנשמה ביד'. כמעט פרחה ממנה אותה נשמה בגלל מעלליה של נאווה שלה.

ילדה אחת בת שתים עשרה, וכבר מסובבת את כל הבית על הזרת הקטנה שלה.

נאווה היא פצצת אנרגיה מהלכת. לא עוברות בבית שתי דקות בלי גערות נמרצות שניתכות על נאווה. "נאווה, תפסיקי לקפוץ". "ילדה בת שתים עשרה לא מעיפה כריות". על המריבות הגועשות עוד לא דברנו, גם את דבריה המשתלחים לא הזכרנו.

ביום של אסיפת ההורים בבית הספר חשבה בת שבע שמשהו יראה אחרת.

"תעשי כבר מה שאני אומרת לך, אם את לא רוצה שאספר את הכול למורה שלך!" בת שבע ניסתה לאיים על נאווה, אבל ללא תועלת. "אם בכל יום את לא שומעת לי... לפחות היום, כשאני הולכת לאסיפת ההורים, תשמעי למה שאני אומרת לך...!" אבל, את האמת - נאווה לא שמעה. דווקא ביום הזה של אסיפת ההורים הסתובבה נאווה בבית כמו רוח תזזית, סהרורית. היא באמת לא שמעה מה שמדברים אליה.

בת שבע הרגישה איך פניה מאדימות והסבלנות שלה עומדת להגיע אל קיצה. האם היא בסדר הילדה הזאת שלה? מה פשרה של ההתנהגות הזאת? למה הילדה לא מקשיבה למה שאומרים לה? וזו לא פעם ראשונה. למה היא נראית אטומה כזאת וחסרת סבלנות? "נאווה, אולי תנמיכי את הווליום?" התחננה האם. אבל נאווה לא שמעה. היא רקדה לה בסלון עם איזו חברה במרץ נעורים אדיר, ומי בכלל שמע את קריאותיה הנואשות של האמא, שמנסה להשכיב עכשיו ילדים לשנת לילה?

"שובבה כזאת!" סיננה בת שבע בייאוש כשבעלה הגיע הביתה. "אי אפשר להתארגן ככה. כל רגע יש לנאווה רעיונות חדשים. כמה פעמים בקשתי ממנה שלא תכניס חברות למטבח? לפי ערבוביית החמרים שעל השיש, נראה שניסו לאפות כאן עוגות. מי אופה באמצע הלימוד? מי? הפכה לי את המטבח הילדה. בזמן שחברות שלה מארגנות את הבית. כן. ככה אני שומעת מחברות. בנות בגילה כבר מארגנות בעצמן בית. והיא? רק הופכת כאן את הכול".

בת שבע פתחה את דלת חדרה של נאווה, והר גדול של בלגן נגלה לעיניה. החל ממי נטילת הידיים של הבוקר, הקערה והספל, שיעורי הבית שרק התחילו להכין, וערימת ספרים שכביכול לומדים מתוכה עכשיו. אבל במקום ללמוד פתאום רוקדים...

"מה יהיה איתה?" נאנחה בת שבע, והחליטה לדלג על הבלגן. היא תלך לאסיפת ההורים, בתקווה שכאשר תחזור יהיה כבר טוב יותר.

מאחורי דלת הכתה היה לבת שבע פסק זמן להירגע מהמרוץ היומי. האימהות סיפרו על בנותיהן הנחמדות, וכמה מהן ממש השתפכו ברגש. "איזה כיף שיש בת גדולה. פשוט תענוג. כבר יודעת לקחת עול על עצמה ולהגיש עזרה בחפץ לב..." בת שבע התפוצצה בתוך תוכה. למה הן מתרברבות? מי בקש מהן לספר כמה הבנות שלהן עוזרות. זה ממש לא מעניין אותה, רק מתסכל אותה יותר ויותר.

בקצה המסדרון היו עוגות וקצת שתייה. בת שבע התכבדה ונחה דעתה. היא נזכרה בנאווה המתוקה מלאת שמחת החיים, ומשהו נרגע בתוכה. אחרי שעה, הדברים נראים טוב יותר, אולי מרחוק הם פחות מטרידים. מעניין מה תאמר עליה המורה... חשבה בת שבע וציפייה מתוקה התפשטה באיבריה. אין הרבה ילדות 'פלפליות' ומרתקות כמוה. "איך הבת שלך?" שאלה אותה אחת האימהות. "אני אמא של נאווה. ילדה מעניינת, עם הרעיונות שלה... היא הופכת לנו כל יום לחוויה. הנה היום הן למדו ותוך כדי לימוד הספיקו לאפות שתי עוגות. אמנם העוגות לא הצליחו אבל נאווה יודעת לקחת דברים בקלות, מתוקה כזאת"...

הגיע תורה של בת שבע להיכנס.

המורה אפרת ישבה חנוטה בחליפה שחורה ומשקפי הקריאה במורד אפה. "שלום אמא יקרה," היא אמרה, "אמא של...?"

"של נאווה", אמרה בת שבע בחמימות, "מה את מספרת לנו על נאווה?"

"נאווה נחמדה מאוד. יש לה הרבה שמחת חיים. אבל נאווה לא תמיד שומעת מה שאומרים לה. קשה לה לציית, קשה לה להתאים את עצמה לגבולות. מורות מספרות שנאווה עושה בשיעורים ככל העולה על רוחה. היא מתחצפת למורות. אנחנו חייבים להעניש אותה בחומרה. חבל שבתעודה היא תקבל ציון נמוך בהתנהגות".

"מה?!" בת שבע נפגעה עד עמקי נשמתה. "נאווה?! איך את אומרת עליה כאלו דברים? נאווה מתחצפת??? יעלוש המתוקה שלי, כבר כשנולדה זכתה לברכות גדולי הדור. את יודעת איזו נשמה טובה שהיא? ילדה מיוחדת. אז מה אם יש לה קצת מרץ? היא תגדל ועוד תראו מה יצא ממנה".

אמא של נאווה לא מאמינה למה שהיא שמעה. איך מדברת המורה על נאווה. היא ממש לא מאמינה לכל הדברים האלו. המורה ממשיכה לתאר את מעלליה של נאווה, אבל בת שבע רוצה כבר לצאת. היא לא זוכרת מה דברה היא בעצמה לפני שעה קלה.

אז אמאל'ה, כשאת הולכת לאסיפת ההורים, אל תצפי (כמו בת שבע...) לפגוש שם סיפורים על ילדה אחרת. כי זו אותה ילדה, בבית וגם בבית הספר.

כמה כללים שכדאי לשנן ברגעים שלפני אסיפת ההורים. כללים חשובים גם להורים של בנות, וגם להורים של בנים.

הכלל הראשון – מודעות

היו מודעים לעצמכם וגם לילדים שלכם. אתם ההורים ואת הילדים לא ילדתם אתמול. אתם מכירים אותם על חולשותיהם ועל מעלותיהם. אתם יודעים מה הם התחומים הטובים שבהם, וגם את המגרעות אתם מכירים על בוריים. אחרת - משהו מוזר כאן. ילדים הגדלים בבית חושפים את תכונותיהם לטב ולמוטב במשך חיי היום יום ובזה מאפשרים להוריהם לעקוב מקרוב אחר התפתחותם, לקדם אותם, להתפלל עליהם, ובעיקר לייחל בשבילם לכל הטוב שבעולם.

יש לילד שלכם קושי בקשב וריכוז? הכירו בזה. היו מודעים לכך. אל נא תהיו בהלם כאשר המורה יזכיר זאת. הילדה זקוקה לכמויות מרובות של תשומת לב? למה לכם להיעלב? גם אם המורה תדבר על כך, היו מודעים לזה שהיא לא יוצרת את המצב, היא רק מדברת עליו! אם לא תהיו מסוגלים להישיר מבט אל המציאות, היא לא תשתנה. לא זה מה שישפר את התמונה. לא זה מה שיפתור את הבעיה.

אמא של יוסי נפגעה עד עמקי נשמתה כאשר הגננת אמרה לה שהוא בכיין. מה היא חשבה? יום קודם לכן היא בכתה ממש בדמעות לאמא שלה. (הי, אולי זה תורשתי ומקובל אצלם במשפחה...?) היא התלוננה על הבכיות הבלתי פוסקות של יוסי וספרה שהיא ממש יוצאת מדעתה איך כל דבר קטן גורם לפרץ בכיות של שעות על גבי שעות. אז מה קרה כשאמרה זאת הגננת? למה שם היא ציפתה לשמוע תמונה חייכנית חגיגית ומושלמת? האם חשבה שזה יוסי אחר שהולך אל הגן? האם חשבה שמילותיה של הגננת מוכיחות על חוסר פרגון או על יחס לא מספיק מעודן?

אמא של יוסי נפגעה עמוקות והחליטה שהגננת הזו חסרת רגשות. חבל כל כך כי כל מערכת היחסים ביניהן נעכרה, עד שהגננת הוכרחה להכחיש את העניין מכל וכל...

אבא של יוסי פגש את בעלה של הגננת והוא זה שהעביר את המסר. "אנחנו מאוד פגועים. לא יודעים מה יש לכם נגד הילד שלנו. מה, אתם רוצים שנעביר אותו למסגרת אחרת? אתם לא מכירים בכוחות שלו? ככה אתם מסתכלים עליו, שהוא בכיין וזהו?" המילים נאמרו מכאב אבל הם הגיפו את כל השערים בפני הידברות ישירה ומקדמת. הם הפכו את המציאות, שיכלה להיות משתפת ומקדמת, למציאות סגורה ומגששת. הגננת הפסיקה לדבר על הרגישות והנטייה הבכיינית של יוסי. היא רק הרעיפה פתקי שבח שתארו את חכמתו (הוא באמת היה חכם ) ואת מתיקותו (זה באמת מה שהוא) אבל נושא הבכיינות שיכול היה להיות מטופל, ורגישות היתר שהייתה אמורה להיות קצת מטופלת, כל אלו הוזנחו בקרן זווית. כי לגננת, עם כל רצונה הטוב, לא היה כוח לריב...

מה הרוויחו? שום דבר. חוסר שיתוף פעולה, פחות מידע אמין שעובר בין הגורמים, ופחות תועלת לילד עצמו. אמא של יוסי לא יכלה לדעת מאז עד כמה שונה ההתנהגות של הילד שלה משאר בני גילו. הגננת כבר לא העזה יותר לספר לה. היא לא העזה לתאר לה מה התנהגותו בחברה, ואפילו לא יכלה לשתף אותה כאשר חלה התקדמות והילד הצליח להתגבר. הנושא נסגר בטאבו, הגננת לא רצתה להיקלע שוב למערבולת הרגשית העכורה והבלתי נעימה שנוצרה אחרי השיחה הכנה הראשונה.

אנשי חינוך רבים רוצים לעבוד בשיתוף פעולה עם ההורים. כצעד ראשון הם מגששים לראות את רמת המודעות של הורי התלמידים. כאשר הם נתקלים בהכחשה הם פעמים רבות נסוגים. לא נעים לתקוע להורים 'בפרצוף' נתונים מאכזבים, בפרט לא מול הורים מאשימים, קנטרנים או חלילה פוגעניים. נכון שהתגובות האלו באות מכאב, ודווקא מהרצון לעזור מכל הלב, אבל הן לא מקדמות לשום מקום, אלא להיפך.

הכלל השני – שיתוף

הכי נעים לדבר על מעלות. ככל שהילד קטן וצעיר יותר קל להתעלם מחולשותיו, וזה מאוד מפתה. ילדינו הם כר החלומות היקר ביותר שלנו. יש לנו כל כך הרבה שאיפות מהם, וחשוב לנו במיוחד שתתגשמנה. ככל שנוכל אנו משתדלים לראותם בעיני רוחנו מגשימים לנו כל משאלה.

ילדים קטנים הם כדף חלק. אפשר לצפות מהם לטוב ביותר, זה נהדר כך. אבל... מציאות החיים מראה שככל שילדינו הופכים להיות אמיתיים (כבר לא חלק מדמיון עתידי, אלא הווה חי ונושם) כך הם מגלים צדדים אנושיים שביניהם יש גם מעלות וגם חסרונות. הורים חכמים שמגלים את הצדדים הפחות זוהרים אצל ילדיהם יעזו לדבר על כך עם אנשי החינוך המופקדים על חינוכם במשך שעות בכל יום.

כך למשל אם יש לילד קושי חברתי, יכולה הגננת או המורה לעזור לו. היא יכולה לעקוב מקרוב, לכוון, להדריך ואפילו למנוע אי אלו מכשולים. אבל את זה יכולה לפעמים הגננת לעשות דווקא אחרי שיחה כנה ופתוחה עם ההורים. אל נא תפחדו לומר "לילד יש קושי חברתי". זה לא אומר שהוא דפוק, כי לכולם יש חסרונות. זה רק אומר שאתם הורים חכמים ומודעים ואתם יודעים מה צריך לקדם אצל הילד שלכם. אם קשה לילד או לילדה בתחום לימודי מסויים, למה לכם לחכות שהמורה תשים לב? שתפו אותה. חיסכו זמן יקר של לבטים והתחקות אחרי אופן הלמידה שלה, חסכו לה פערים וכאבי לב הנובעים מכישלונות צורבים. הילד או הילדה זקוקים לתיווך? להפחתת חומר הלימודים? להתאמת הדרישות באופן מיוחד? למה לא לעשות זאת מיד בתחילת השנה? הורים רבים דוחים את הרגע של שיתוף הפעולה ולא מבחינים במחיר היקר שמספיק הילד לשלם.

רובי למשל לא יודע לקרוא. הוא כבר בן שמונה וכל ילדי כתתו קוראים קריאה שוטפת. "אל תגיד לו עדיין", היססה האמא ובקשה מיואב האב שיעכב את העברת המידע. רק אחרי חודש ימים הם יזמו את השיחה עם המחנך. "כמה חבל!" כאב המחנך והגיב באכפתיות נוגעת ללב. "כבר כמה פעמים הבכתי אותו, בקשתי ממנו שיקרא בקול בכיתה והענשתי אותו על סירוב. פעם הוא אפילו התחצף מרוב מבוכה ובושה. כמה חבל!!!" את הסיפור הזה לא סיפר רובי בבית, כנראה מרוב רגישות וכאב. לא חבל? הרי הדברים לא יכולים להישאר בסוד, ולא תהיה כל תועלת מהעלמתם. למה לתת לילד לסבול? למה לעכב את המידע שהוא ברור וקיים ואי אפשר להתעלם ממנו? תנו אמון באנשי החינוך, שתפו אותם, והרווח הגדול יהיה של ילדכם.

הכלל השלישי – הביעו את הערכתכם בפני הילד

 אל תשאירו את האמון ואת שיתוף הפעולה רק ביניכם. הקרינו בבית את המציאות היפה הזאת ובדבריכם הביעו את האמון המלא שאתם רוחשים. הציעו לילדים בעצמם לשתף את המורה שלהם בקשיים, ואפילו קטנים ושוליים. "תספר למורה שלך שאתה עייף היום בגלל האירוע של אתמול". שדרו לילדים שאנשי החינוך הם דורשי טובתם. אם ההורים מאמינים בהם, יכולים גם הילדים לתת אמון. וכאשר נותנים אמון יכולים גם לקבל מלוא חופנים מסרים ותובנות. כאשר נותנים אמון יכולים לצמוח ולגדול ולקבל את כל מה שנותן המחנך בכיתה. ספרו לילד שאתם משתפים את המורה שלו בנעשה. הדגישו לו שאתם שולחים לו הזמנה לאירועים משפחתיים והזכירו שהוא ראשון ברשימת הקרובים ללבכם. הילד ילך ללימודיו מתוך הרגשה שיש לו שם דמות שהוריו מעריכים. ילדים בתוך תוכם מאמינים וסומכים על שיקול הדעת של הוריהם גם כאשר הם מסתירים זאת. אפילו מתבגרים שעוטים על עצמם מעטה קשוח ומסתייג, נמסים בתוך תוכם מהערכה של הוריהם. אם ההורים שלי ככה מעריצים אותו... אז כדאי לי לשמוע מה יש לו לומר... ואולי אפילו לשתף אותו בשאלה שנוקבת אותי, בלבטים שמציקים לי...

הקרנת כבוד הדדי והערכה לדמויות חינוכיות מזכה אותנו ואת ילדינו בתועלת כפולה, ביכולת קבלה, בהתקדמות יתרה.

אז רגע לפני שאתם הולכים לאסיפת ההורים הדגישו לעצמכם וגם לילדיכם שאתם הולכים לפגוש את השותפים שלכם לעסק הכי יקר והכי קרוב ללבכם, ושותפים שעובדים יחד מתוך אוירה טובה של אמון ושיתוף פעולה הם ערובה נפלאה להצלחה בעסקים. ועוד העסק הכי חשוב שיש בחיים.