מאירה וביילי: "דרך הצחוק אפשר להעביר מסרים"

מאירה רפאלי וביילי דויטש הכירו לראשונה דרך מקום העבודה שלהן: שתיהן עבדו ב'פרויקט חברותא' של ארגון אילת השחר, ארגון ש'משדך' בין חילוניות וחרדיות ללימוד שבועי בטלפון. "עבדנו בכלל במשמרות אחרות, כך שלא יצא לנו להיפגש בהתחלה", מספרת ביילי. "אבל עובדת אחת שעבדה עם שתינו אמרה לי: 'את חייבת להכיר את מאירה. אתן שתיכן יכולות לעלות ביחד על במה – יש לכן מלא חומר'. האחראית שלנו אמרה לנו אותו דבר. יום אחד, באירוע של המשרד, יצא לנו סוף סוף להיפגש. מאירה ואני דיברנו ואז מאירה אמרה: 'יאללה ביילי, בואי נכתוב משהו'..."

מאירה וביילי, כפי שטורחת מאירה לספר בתחילת כל מופע משותף שלהן, מגיעות מרקעים שונים לחלוטין. מאירה היא בעלת תשובה ממוצא מזרחי, ביילי היא חרדית מבית ואשכנזייה. מלבד ניסיון החיים השונה, שתיהן גם נתקלו דרך 'אילת השחר' בשפע של אינטראקציות משעשעות בין חרדיות ומתחזקות למיניהן או חילוניות. "התיישבנו לכתוב. בהתחלה יצא לנו להיפגש אולי פעם בשבוע למטרה הזו, אבל אז הבוסית אמרה לנו שאנחנו יכולות לכתוב על חשבון שעות עבודה, כדי שנעלה מופע ביום עיון של הארגון". מאירה וביילי כתבו במרץ, ערכו חזרות והעלו מופע. הקהל צחק כל כך שמאירה וביילי קיבלו ביטחון עצמי לקחת את המופע הלאה.

"היתה לי אז חברותא, גרפיקאית חילונית, שהתלהבה כל כך מהרעיון שהיא התנדבה לעצב לנו כרטיסי ביקור, לוגו, הכל", מספרת ביילי. "ואז הגיע שבוע התרבות של עירית ירושלים ואנחנו קיבלנו את אולם תמיר ומערכת הגברה. זו היתה ההופעה הגדולה הראשונה שלנו והיינו בהלם שהגיעו למעלה מ-400 נשים. חשבנו שיגיעו משהו כמו שמונה...משם זה התחיל לרוץ. נשים חרדיות תמיד מחפשות מופע הומוריסטי טוב להביא לבית הספר, להביא למקום העבודה. לארגון...הופענו בכל הארץ לפני כל סוגי הקהלים שהדבר היחיד המשותף להם הוא היותם נשים".

מאירה רפאלי וביילי דויטש

המופע, שרץ כבר כחמש שנים, אמנם השתנה במהלך הזמן אך הוא בבסיסו אותו מופע שכתבו ביילי ומאירה עבור האירוע של 'אילת השחר', תחת השם 'זה לא פשוט להיות'. בעלות התשובה עדן וקרן, אותן מציגה מאירה, מנסות להשתלב בציבור החרדי, ונאבקות כדי להתאים את עצמן לשלל הניואנסים שלו. עדן, למשל, מדברת עם חברתה בטלפון תוך שימוש בשלל ביטויי סלנג, ואז נחרדת כשביתה צוהלת: "איזו מגלשה מדליקה"; היא שמחה על הגשם הראשון ושרה לעצמה: 'את הגשם תן רק בעיתו'. אבל כשהילדה שואלת מה היא שרה, היא ממהרת להשיב: 'משיב הרוח ומוריד הגשם'; כשהשכנה שומעת אותה מדברת על בעלה וה'שח' (משחק השחמט שלו) היא ממהרת להסביר שהוא קורא ספר (במהדורה מוגבלת! לא ניתן להשיג!) על הרב שך. מהצד השני עומדת הדמויות החרדיות מבית: לאה, השכנה החרדית המהוקצעת, שכל מילה שניה שלה היא 'אצלנו', שמשרבבת פסוקים לכל נושא, ושמתקשה לדבר בטבעיות. שיינדי הירושלמית הנמרצת שמנסה לסדר לבעלת התשובה את הבית ולארגן לה את החיים מחדש, והרבנית המרצה ב'אקדמיה ללשון החרדית'.

"האמת היא שאני מחקה אישה אחת שאני מכירה כשאני משחקת את השכנה החרדית מבית", מודה ביילי. "האישה הזו היתה פעם במופע שלנו וניגשה אלי אחר כך ואמרה לי שאני ממש מחקה את X ואת Y...היא בכלל לא הבינה שבעצם היא היתה ההשראה שלי. היצבתי לה מראה מול העיניים והיא בכלל לא קישרה".

מאירה רפאלי, שותפתה למופע של ביילי, מגיעה מעולם המשחק. "מגיל קטן היה לי חלום להיות שחקנית באמריקה. למדתי משחק ופיתוח קול בית ספר פרטי בניו יורק. התחלתי להתברג במערכת, לשחק פה ושם. אבל בשנים האלה התחיל אצלי תהליך: שמתי לב שהאנשים הכי מצליחים בתעשייה הם הכי אומללים. זה היה 'פתחו של מחט' ממנו התחיל תהליך התשובה שלי. אם התהילה לא מביאה אושר, אז מה יש לעולם הזה להציע לי?"

כשהתקרבה מאירה ליהדות, האמינה שהיא מותירה את חלומות המשחק שלה הרחק מאחור. "כשחזרתי בתשובה לא היכרתי את העולם החרדי. היה לי ברור שאין דבר כזה נשים על בימה, בטח לא בשירה ומשחק. החלטתי שאני מוסרת את נפשי וסוגרת את הסיפור הזה, משאירה את השאיפות האמנותיות שלי מאחור. גם מהבחינה הזו השילוב שלי עם ביילי היה מושלם. כשהתחלנו להופיע ביחד, אני נתתי לה את הכוח המקצועי והיא נתנה לי את הכוח הנפשי לעסוק באמנות ממקום של קודש, שלא הייתי בכלל מודעת שהוא אפשרי".

כמו כל צמד קומי, ביילי ומאירה שואפות, קודם כל, להצחיק. אבל אל תטעו: מאחורי ההומור שלהם יש אג'נדה יצוקה. "ברור שאנחנו רוצות להביא הומור כי הקהל מאד רוצה לצחוק", אומרת מאירה. "אבל דרך ההומור אנחנו רוצות להביא תכנים שניתן לדבר עליהם רק בהומור: למשל הקושי של בעלי תשובה להתמזג עם הציבור החרדי גם שנים אחרי החזרה בתשובה. או הקושי של החרדי מבית לקבל את כל מה ששונה או אחר. אנחנו חושפים לשני הצדדים דברים שלא מדברים עליהם וזה יוצר תגובות מדהימות משני המגזרים. בנות להורים חוזרים בתשובה מודות לנו שחשפנו את מה שמתרחש בביתן, ואולי הן קצת מתביישות בו או מסתירות אותו. מורות מודות על כך שעכשיו יבינו טוב יותר את התלמידות שלהן שמגיעות מבתים כאלה. הציבור החרדי מבית מבין שהוא צריך להיות יותר מתון וסבלני ביחס לבעלי התשובה ולהבין יותר את הקשיים שלו, ובעלות התשובה מקבלות את התחושה המנחמת שגם אחרות חוות מה שהן חוות וכולנו באותה סירה ועם זאת מקבלות את התובנה כי עליהן להשתדל להתאים את עצמן אם הן רוצות שילדיהם התברגו למערכת החרדית בצורה בריאה".

ביילי: "אנחנו מקבלות תגובות מדהימות. החרדיות אומרות לנו: 'פתחתן לנו את העיניים, אנחנו מסתכלות על בעלת תשובה מזווית אחרת'. הרבה מהן רואות את המופע כתוכחה על יחס לא מספיק מקבל כלפי בעלות תשובה. גם בעלות תשובה בדרך כלל אוהבות את זה. נשים באות אלי בסוף המופע עם דמעות ואומרות לי: 'אנחנו לא יודעות אם זה מהתרגשות או מצחוק'..."

את העבודה הקודמת ביילי ומאירה עזבו כבר מזמן ('התחלנו להופיע בדיוק בתזמון הנכון – המשרד של איילת השחר עבר תוך חודשים ספורים לעיר אחרת' נזכרת ביילי) והיום הן עובדות אך ורק בתחום המשחק. יש להן מופע משותף נוסף, ולכל אחת יש גם מופעים משלה. "אני רואה בזה זכות גדולה", אומרת מאירה. "אני ממש מרגישה שזו מתנה שהקב"ה נתן לי. כאילו הוא אמר לי: 'את ויתרת על חלום כל כך גדול, אני אתן לך להגשים אותו ממקום של קדושה'. היום אני באמת מאמינה שמי שהאמנות היא בנפשה צריכה לדעת שאפשר להשתמש באמנות לקדושה. כל דבר יכול להיות חטא ויכול להיות מצווה גדולה. אם הייתי מפתחת את קריירת המשחק שלי בציבור החילוני – הייתי עוסקת בהחטאת הרבים חלילה. בעולם החרדי לעומת זאת אני עושה זיכוי הרבים, משמחת את נשות ישראל ומעבירה מסרים חשובים. זה נכון לכל עיסוק ולכל מקצוע: אפשר להשתמש בכל דבר לקידוש השם או לחילול השם".