כך גזרתי את הבגדים הלא צנועים שלי

הייתי אז בתחילת התשובה שלי. הכל כמעט היה חדש עבורי. יותר נכון יהיה לומר, שהכל היה 'חדש-ישן': הכרתי חרדים, אבל עבורי הם תמיד היו משהו שהוא 'מעבר להרי אררט'. תמיד הבחנתי בכך שהם מתלבשים באופן אחר, אוכלים רק דברים מסוימים, ומקפידים על מצוות מסוימות. ידעתי שהם חיים אחרת ממני, אבל אף פעם לא הבנתי למה. גם הדרך בה פירשתי את הדברים האלה, היתה רחוקה שנות אור ממה שהם באמת.

אחד הדברים שהיו הכי טעונים ולא ברורים מבחינתי, היתה מצוות הצניעות. אני זוכרת שתמיד כששמעתי כל מיני סיסמאות למיניהן, שגורות בפי כל, על כך שאני "בת של מלך" ו"כל כבודה בת מלך פנימה", וכמה חשובה "הצניעות של בת ישראל" - חשתי סלידה עמוקה. התכווצתי. בת של מלך? זה מה שאני? לא נסחפתם קצת? ונניח שכן, אז האם זה אומר שאני צריכה לוותר על הטעם האישי שלי ולהיראות כמו מפת שולחן? היו לי הרבה מחשבות סביב העניין הזה, ורובן, תאמינו לי, היו רחוקות מלהיות חיוביות על העסק הזה, והיום אני יודעת שגם שגויות בתכלית. אבל אז הייתי בטוחה בצדקת דרכי, ובאיוולת דרכם ה'פרימיטיבית' לכאורה של כל ה'דוסים' האלה.

בשלב כלשהו, התחלתי ללכת לשיעורי תורה שהתקיימו בערבי שבת באזור מגוריי. זה התחיל מחברה סקרנית שביקשה שאצטרף אליה - והסכמתי. להפתעתי, כבר בשיעור הראשון, הסתבר לי שמאחורי ה"רבנית" ה"צנועה" שהעבירה את השיעור (ודווקא לא היתה לבושה כמו מפת שולחן, להפך), עמדה אישה אינטליגנטית, כריזמטית ורחבת אופקים להפליא, שהיתה גדושה בקילוגרמים של אהבת ישראל, וידעה להקשיב וגם לענות בעמקות על השאלות שהצגנו בפניה. באופן אישי, התרשמתי ממנה עמוקות, ועם הזמן התחלתי להבין דרכה, שמאחורי כל אורח החיים המוזר של ה'דוסים' האלה סביבי, יש משמעות, והיא עמוקה ומאלפת.

זמן מה אחר כך, החלו לשמחתי גם כמה חברות קרובות שלי לגלות עניין ולהתקרב ליהדות. כמה חודשים מאוחר יותר, החלה לדאבון הלב תקופה של תופת וטרור עקוב מדם. כולנו עקבנו אחריו מדי יום, וכאבנו את החדשות הקשות שהתפרסמו חדשות לבקרים, על עוד משפחות שהצטרפו למעגל השכול הנורא.

קצת אחר כך החל חופש כלשהו, ובעוד שמרבית האנשים התבצרו בבתיהם מהפחד – אנחנו החלטנו בהחלטה אמיצה, שלמרות הפחד אנחנו ננצל את החופש הזה כהוגן, ולא ניתן לטרור לשתק אותנו. אז, גם גילינו שלאדם שומר מצוות, אין שום מניעה מלעשות כיף בחיים. להפך, "קדש את עצמך במותר לך".

וכך, מצאנו את עצמנו בשעת בוקר מוקדמת נדחקות לרכבה של אחת הבנות, גומעות את כל הדרך עד למירון הרחוקה. שם, חיכתה לנו דירת נופש יפהפייה ששכרנו, ובמשך מספר ימים חלשנו על פני כל פינה ירוקה בצפון, בשילוב תפילות בקברי צדיקים. מעולם לא יכולתי לתאר לעצמי לפני כן, כמה עשויה להיות מתוקה החוויה שבשילוב של חול וקודש.

"תגזרו, שיגזרו עליכן בשורות טובות"

בערב האחרון של הטיול, החלטנו לעשות ערב מוזיקלי מיוחד של גיבוש. אמרנו ועשינו: תוך כמה דקות מזרונים נפרסו על הרצפה, נרות הודלקו, האורות כובו, ואחת הזמרות שבינינו, שהיתה ועודנה מוזיקאית מוכשרת, החלה לנגן בגיטרה, שירים מרגשים שנגעו עמוק לליבי. ואיכשהו, משהו בתוך כל זה, גרם ללבבות שלנו להיפתח. ישבנו כולנו, צעירות ומהרהרות על החיים שלנו הלאה, וגם על כל מה שכבר שעברנו והרצון שלנו עוד לעבור. מדי פעם, שיתפנו אחת את השניה בתחושות ובמחשבות, והיתה תחושה עמוקה של התקרבות. התקרבות לעצמנו, התקרבות לה', התקרבות של אחת לשניה.

לקראת סיום הערב, אחת הבנות פתאום נעלמה. כשהיא חזרה, הבטתי בה ולא האמנתי: ביד אחת היא אחזה בצרור בגדים, ביד השנייה היא החזיקה מספריים. לאט לאט, סלילים של בד החלו למלא את הרצפה. 'היא קורעת אותם', אמרתי לעצמי נדהמת, 'היא באמת קורעת אותם'. את התכונה שהורגשה בחדר, בין הבנות המשתאות שהביטו בה, היה אפשר לחתוך בסכין (או במספריים).

וכאילו לא די בכך, לפיסות הבד שהחלו להיערם על גבי המזרון, הצטרפו אחר כך גם גזירים של ג'ינס ממותג יקר (שהיא שילמה עליו בערך רבע מהמשכורת שלה, בלי להגזים), ושוב, הבטתי בה מופתעת. היא לא דיברה, אבל אנחנו הבנו. החברה שלנו פשוט הגיעה למסקנה שהיא כבר במקום אחר, ויש כמה פריטים בארון שלה שהם כבר מיותרים.

אני זוכרת שברגע הראשון שתי תחושות שימשו בי בערבוביה: קנאה והחמצה. קנאה, על האומץ שלה לוותר על משהו שאחזה בו עד לפני רגע, למשך תקופה כל כך ארוכה מהחיים שלה. והחמצה, נוכח צרור הבגדים שהיא זרקה. הבטתי בצרור הזה, וידעתי כמה הוא יקר: כמה יקר לליבה, וגם כמה יקר בפועל היה עבורה לרכוש אותו. חשבתי לעצמי, שהיא ודאי היתה יכולה לתת את אותם בגדים לנערה אחרת שתלבש אותם, במקום להשחית אותם בצורה הזו. אבל זה היה לפני שהבנתי שלהעביר בגדים לא צנועים לאחרות, זה קצת כמו להאכיל יהודי אחר בשר טרף שאסור באכילה לשנינו. במילים אחרות, זה ממש להכשיל את הרבים, וזה בוודאי אסור. אדרבא, מצווה מן המובחר לזרוק את הבגדים, ואפילו להשחית אותם, כדי להבטיח שלא ישתמשו בהם יותר.

אבל אם חשבתם שזה הסוף, הרי שזו היתה רק ההתחלה: כמה דקות אחר כך, הצטרפה אליה עוד מישהי, שהביאה שלל בגדים שמילאו את מזוודתה, בצירוף כמה דיסקים שהיא פשוט שברה לשניים בזה אחר זה. לי עדיין היה קשה לעכל את מה שהתרחש סביבי, אבל לאט לאט הרגשתי את ההתרגשות מטפסת לי במעלה הגרון. הכרתי את הבנות האלה מקרוב, ויכולתי לראות היטב על פניהן, את המאבק שהתחולל עמוק בתוך הנפש שלהן ברגעים האלה. יכולתי לשמוע איך עמוק בפנים, הלב שלהן מבקש לקרוע באחת גם את מעטפת השקרים שהיו אחוזות בהן זמן כה רב, זו שהעולם קורא לה אושר.

ראיתי, איך באקט של גזירת הבגדים שלהן, הן בעצם נפרדות מדברים עמוקים הרבה יותר: עקרונות שקריים שהאמינו בהן, אהבות ישנות, וכל כך הרבה דברים שהתרגלו לחשוב שהם טובים בהגדרה שלהן, ולאחרונה התחוור להן כמה הן טועות.

ודבר גרר דבר. עד סוף הערב לא היתה במעגל הזה כמעט בת אחת שנשארה אדישה. כל אחת מאתנו בנפרד, וגם כולנו ביחד, עברנו שם תהליך עמוק של פרידה מהותית מדברים שידענו שהם מיותרים בחיים שלנו היום, ובחיים שאנחנו חולמות שעוד יהיו לנו.

וכן, גם אני בסופו של דבר החלטתי שהגיע זמני. אמנם כבר התחלתי להתלבש די צנוע, אבל נזכרתי בכמה פריטים שעדיין יושבים אצלי בארון ושאני מתקשה להיפרד מהם. ואז, בהחלטה של רגע, פשוט אמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא. ניגשתי למזוודה שלי, הוצאתי את הבגדים הסוררים שהיו יקרים לליבי כל כך, אבל שהרחיקו אותי כל כך מבוראי, ופשוט התחלתי לקרוע אותם.

ברגע הראשון עצמתי את העיניים. בתוכי הרגשתי כאילו אני חותכת בבשר החי, והיה לי קשה לראות את זה, אבל עמוק בפנים הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון ביותר. אחר כך כבר פקחתי זוג עיניים, והרגשתי איך הדמעות שמילאו אותן מתערבבות עכשיו ביחד עם גזרי הבד שנופלים לאט על הרצפה. ואז התחלתי להתפלל. התפללתי מעומק הלב, שבזכות המקום שאני כל כך מתאמצת לפנות בתוכי, בדם, יזע ודמעות – שה' יכניס בי דעת חדשה. דעת אמתית, נקיה. שייתן לי לב טהור מלא באמונה, מלא בשמחה, מלא באמת לאמיתה. שייקח ממני את כל מה שמיותר, כל מה שכואב וקשה.

בעיני רוחי לא היו עוד אנשים סביבי. לרגע היינו שם רק אני, ה' והרגעים הכי מכוערים מהחיים שלי, קטעים שרציתי למחוק מתוך הסרט הזה, שאני בעצמי אחראית לו. דברים שרק אני ומי שברא אותי יודעים עליי. ועם כל פיסת בד שגזרתי, ביקשתי לעשות תשובה על עוד חלק אבוד בפאזל של החיים שלי. על עוד יום אבוד שבזבזתי, על עוד רגע שגרמתי בו צער למי שאמר והיה העולם.  

למי שיביט בכל זה מהצד, זה עשוי להיראות כמו איזה טקס פגאני של שבט אפריקאי קדום, שעושה ביג דיל משום דבר. אבל עבורנו, היה שם משהו עמוק יותר. היה שם מעגל של בנות אובדות שחיפשו את הדרך בחזרה הביתה. מעגל של נשמות, שעקדו באותו הרגע על המזבח את הדבר הכי יקר להן בעולם: הרצונות הכי עמוקים שלהן.

אז, עוד לא ידענו כמה לכל מעשה קטן שלנו, יש משמעות אדירה בעולמות עליונים. בתמימותנו, פשוט השתוקקנו בכל הלב, לעשות קצת נחת למי שברא אותנו. אני זוכרת כמה רציתי להתנקות, להתקלף מכל כך הרבה דברים מיותרים שהרגשתי שהנפש שלי לופתת עדיין בחוזקה בתוכה, מתעקשת להחזיק בהם, כמו "טובל ושרץ בידו" -  ומתקשה להיפרד מהם.

בסוף הערב, נחו על הרצפה ערימות של גזרי בדים, קטעי זיכרונות מחיים שלמים שבחרנו להשאיר מאחור, מעורבבים בדמעות חמות של לב מותש ממאבק סורר. ואז אחת הבנות חייכה אלינו ואמרה: "בנות, גזרתן? עכשיו יגזרו עליכן בעזרת ה' רק בשורות טובות".

לרגעים, כולנו ישבנו על המזרנים בדממה, עייפות ומרוצות. מביטות בערימה הזו מהצד, ולא מאמינות. לא מאמינות איך יכולנו לו, לשינוי הזה. לא מאמינות איך חצינו את המדבר הזה, שהיה נראה כמו משהו בלתי עביר בעליל. בכל בגד שם היה סיפור. בכל חתיכת בד היתה גלומה צעקה. צעקה של נשמה שמתגעגעת. נשמה שנושאת בתוכה עמוק את הידיעה שהיא גבוהה יותר מכל הארציות הזאת. שהיא קדושה וחשובה ונעלה מכל מה שאי פעם ינסו למכור לה. חצובה מתחת לכיסא הכבוד, מתגעגעת בחזרה הביתה. וברגע ההוא נזכרתי באמת. לראשונה בחיי, הרגשתי עמוק בפנים שאני בת של מלך אמתית.

לכו עם הלב – אבל עשו זאת באיזון

לאחרונה, כשנחשפתי לטרנד החדש הזה, של בנות שקורעות בגדים, חזרתי שבע שנים אחורה בזמן. פתאום נזכרתי בכברת הדרך הפרטית שאני עברתי במשך השנים כדי להשתנות, כדי 'להתקלף', כדי להשיל מעליי ערימות של כל מה שהוא לא אני, כדי להיות חלק ממה שאני קשורה אליו באמת, ובעזרת ה' רוצה לזכות להיות שייכת אליו כל חיי בעבותות של אהבה. והדרך עוד ארוכה, אבל בפירוש שווה את הכל.

מצד אחד, אני רוצה לחזק את ידי כל הבנות הצדיקות והמתוקות שמוסרות את נפשן ועושות את זה. לו יכולתי, הייתי מחבקת כל אחת מכן בחיבוק חם, שלא היה בו די כדי להביע את ההערכה העצומה שאני רוחשת לכן על האומץ שבצעד הזה. לו רק יכולתן להבין איזה רעש גדול אתן עושות בשמיים...

וזה מזכיר לי, משהו ששמעתי פעם, בשם רב חשוב, שהסביר שכל בעל תשובה, בדיוק כמו אבא שלנו, אברהם, עובר את אותו תהליך פנימי שהא עבר, עד שהוא מגיע לאיזו מנוחה ונחלה פנימית. במילים אחרות, כל אחד עובר איזו 'עקידת יצחק' אישית, שמורכבת מאינספור הרגעים שבהם אתה עוקד את כל הרצונות הפרטיים שלך, ולומד להתבטל למשהו גדול הרבה יותר ממך.

כל אחד יכול לספר על ה'לך לך' הפרטי שלו, שכל אחד מאתנו עושה מארצו (הארציות שבנו, הגשמיות, למען הרוח), ממולדתו (הדברים הכי מוכרים ואהובים שכבר אין להם מקום בחיים שלנו), ומבית אביו (הדברים שגדלנו עליהם מגיל אפס, וכשהתחלנו להתקרב הבנו כמה הם שקריים). וכשאני נזכרת ברגעים האלה, מתוך החיים האישיים שלי – העיניים שלי תמיד מתמלאות בדמעות.

ומצד שני, אני גם רוצה לומר לכן: לכו עם הלב - אבל לכו לאט ובטוח. זכרו לעשות דברים באיזון, ביישוב הדעת, מתוך חיבור פנימי אמתי, ורק כשזה באמת מרגיש הזמן. נכון, יש לפעמים הרגלים שאתה מרגיש שהם כל כך חזקים ממך, שאתה פשוט יודע שאם לא תקטע אותם פעם אחת ולתמיד – יצר הרע שלך לעולם ימשיך לחגוג עלייך דרכם, ואתה תקום ותיפול ותקום עוד מאה פעמים, עד שאתה מרגיש שאתה חייב פשוט לחתוך בבשר החי פעם אחת ולתמיד – וללמד את עצמך להתרגל לזה עם הזמן. אבל מנגד, יש גם דברים שצריך לעשות רק כשמרגישים מוכנים באמת. אחרת, כמאמר שיר שאהבתי: "מה שבא בקלות – באותה הקלות ייעלם".

תשובה היא תהליך עמוק שאינו מסתיים לעולם. יש בו לא מעט רגעים שאנחנו נדרשים לאינסוף הקרבות, וימים טרופים של געגועים לישן והמוכר, וזה קשה. אין שום ספק בכך. אבל האמת היא, שזה תמיד ככה. שבסופו של דבר, אין קיצורי דרך למקומות שבאמת שווה להגיע אליהם בחיים. אבל בסוף, אחרי שחוצים את המדבר - מגיעים לארץ חדשה. ברגע אחד, לא רק המזוודות שלנו בדרך הביתה נהיו קלות יותר, אלא גם משהו בלב נהיה קל יותר. בסוף אתה נזכר בגאווה ברגעים האלה שזרקת כל מה שלא קשור לחיים ולנשמה היהודית שלך – ולא מאמין מה קיבלת בחזרה. אתה מרגיש, שבעצם הקרבת אגורה שחוקה - אבל משמים נתנו לך מיליון דולר בחזרה.