ולהבה לא תבער בך: איך נתמודד עם חרדות הפיגועים?

השיחה עם מירי מתנהלת  ביום רביעי א' חשוון בלילה, כשברקע שקט מתוח, אך באוזניה של מירי, ולא רק שלה, מהדהדים כל הזמן קולות הסירנות של כוחות הצלה, אמבולנסים ומשטרות.

מרגישים אימה ברחובות?

"פחד פחדים. הילדים כמובן אינם יורדים לשחק למטה. אין מצב כזה כעת, וכל קול יללה של אמבולנס או משטרה מקפיץ את הלב, במיוחד אם אחד מהמשפחה אינו בבית.

אתם יוצאים החוצה?

"תראי, לכאורה השגרה ממשיכה, אז יש לימודים ועבודה וחייבים ללכת. אך מחוץ לזה אנו ממש במצור עצמי. אתמול, ביום שלישי השחור משחור, כשכאן ליד הבית שלנו נרצח יהודי, ביטלתי לכולם את  החוגים והתור למומחה לעיניים שחיכיתי לו חצי שנה, הכול התבטל. גם ביום, יוצאים רק ליציאות דחופות ביותר בלב הולם ועם ספר תהילים בכיס. וגם אז הולכים בפחד נורא כזה, מתרחקים משולי המדרכה, שחלילה אף מכונית לא תבצע פיגוע דריסה. אם רכב נעצר פתאום, כולם נמלטים... יש כאן בת סמינר שאמה לא התירה לה לצאת ללימודים ללא גז פלפל בתיק להגנה עצמית. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

"כוח האמונה רק הוא אוחז אותנו כעת. בעלי ואני משננים לילדים ללא סוף: ה' שומר עלינו, ואין כוח לשום בריה בעולם לפגוע בי אלא אם משמים הוחלט על כך, כי באמת לכל כדור יש כתובת שנכתבה מלמעלה, רואים זאת במוחש. הנה שמעתי שבפיגוע בתחנה ליד הרכבת הקלה, בה נדקר אנושות אברך צעיר, סיפר מישהו שהיה שם, שהדוקר הערבי עצר לצידו ושאל אותו:

"מתי מגיע קו 1?"

האיש מלמל:"לא יודע", ונרתע לאחור, ואותו בן זדונים עזב אותו, פסע פסיעה אחת ודקר אנושות אברך אחר. למה אותו עזב ואותו דקר? אין הסבר הגיוני לכך... הכול חשבונות שמים!"

הכול חשבונות שמים וצריך להתפלל ולעורר רחמי שמים. איך באמת מרגישים זאת בימים אלו?

התפילה שלנו נשמעת אחרת, אין ספק בכך... אנו חווים מאורעות לא קלים ואני מתחננת לה' גם על כך שכל הזעזועים האלו לא ישאירו רישומים קשים בלב של הילדים, זה לא פשוט!

"הנה, בשעת הפיגוע הנורא במלכי ישראל, בית הספר של הבנות ממש שם ואי אפשר לתאר את הפחד הנורא ששרר שם. הזניקו לבית הספר עובדות סוציאליות בכדי להדריך את הצוות החינוכי כיצד להרגיע את הילדות, אך לא היה עם מי לדבר בכלל. גם המורות לקו בחרדה נוראה.

"בתי רויטל סיפרה שהיו כמה חברות מהתיכון שלה שקפצו לקנות משהו לנשנש ונקלעו לעין הסערה. הן ראו את הרכב השועט לתוך התחנה ואח"כ את חיסול המחבל. אלו מראות שבת לא צריכה לראות. חלק מהן התעלפו מפחד ונלקחו לבי"ח כפגועות חרדה. גם אלו שלא לקו בחרדה שכזאת והצליחו לשוב לתיכון בכוחות עצמן, היו נסערות בצורה מחרידה. הן בכו והידיים שלהן היו קרות כקרח וכל גופן רעד מאימה נוראה".

ואיך הילדים הקטנים מתמודדים עם הכול?

"לא קל. כמובן שבבוקר לא רוצים ללכת לבית ספר. יש כאלו שסובלים מחלומות וסיוטים בלילות, מתעוררים וצורחים לי שערבי הגיע לרצוח אותנו וכו' וכו'... איני רוצה שיהיו גם לקוראים ביעותי לילה שכאלו, אז עדיף שלא לפרט. בקושי הצלחתי להרגיע אותם, אך ברוך ה' היום היה הרבה יותר רגוע, יחסית. אסור לשכוח את הפיגוע ליד התחנה המרכזית והחרדה הנוראה אח"כ שחלילה מסתובב עוד מחבל ברחובות, אך רואים שיפור ניכר, ולא סתם. הבנים שלנו חזרו לישיבות והתורה מגנה ומצילה".

הרבנית פועה שטיינר, איך אתם מרגישים ברובע היהודי?

המצב בהחלט מעורר בלבבות חרדה, למרות שכאן אפילו יותר בטוח מבעיר החדשה. הנה, הנכדה הייתה בתחנה בה נרצח הקדוש ר' ישעיה קרישבסקי הי"ד. לומר לך שזה לא עשה לי משהו בלב? יש לי בנות בבית א-ל. אני דואגת לשלומן בהחלט, שלא נדבר על חששותיי לאחותי המתגוררת ברובע המוסלמי, אך גם בלי לגור במקומות שכאלו, היום הפחד הוא נורא בכל מקום.

אך הנה, בדיוק כשאנחנו מדברות אני שומעת תזמורת מבחוץ, הנה הנה שוב רואים תהלוכה של ילד בר מצווה העובר כאן תחת חופה בדרך לכותל, זה מראה מרנין את הלב הנעשה בימי שני וחמישי, קריאת התורה וטקס בר מצווה שורשי בכותל".

להסתכל לפחד בעיניים

צפורה, מטפלת רגשית בעלת שם, העונה בהתנדבות לטלפונים במוקד הסיוע של 'לנפש תדרשנו', עמוסה בימים אלו מעל לראשה:

מתקשרות אלי נשים ונערות נסערות וחוששות, ולאו דווקא מירושלים. הנה, התקשרה אלי נערה הגרה בבני-ברק, לכאורה מקום בטוח, אך מה לעשות שהיא חוששת לצאת לגינה עם אחיה הקטנים? ביררתי עמה את המרחק בין הבית לגינה והתברר שמדובר בגינה מרוחקת. הצעתי לה לבחור בגינה אחרת קרובה יותר וללכת לשם אך ורק עם חברה אחת או שתיים. למחרת היא התקשרה להודות. התקשרה גם אישה נסערת מאזור המרכז. היא טענה שהיא אינה מסוגלת לצאת עם הקטנים מחוץ לבית.

"נו, את לא חייבת לצאת. אם היה יורד גשם מה היית עושה?"

"העניין הוא שמרוב לחץ איני מצליחה להעסיק אותם בצורה שפויה בבית!".

"אז תפרסי מפת ניילון גדולה תציעי לילדים צבעים, דפים, פלסטלינה, ואפילו מדבקות, הם כבר יעסיקו את עצמם. את רק תשבי לצידם ותסתכלי עליהם".

וככה גם תירגעי... את זה אני אומרת לך ולא לה, כמובן...

הייתה אם מאזור בית שמש שביקשה עצה דחופה בקשר לבנה הבחור שאינו מוכן לשוב לישיבה הירושלמית. בררתי את מסלול הנסיעה שלו שהיה באמת ארוך וכלל שני אוטובוסים ועוד הליכה של חמש-שבע  דקות עד הישיבה. דבר ראשון הדרכתי אותה להדגיש לו שזה נורמטיבי, עצם הלגיטימציה מגמדת את הבעיה. אפשר שאחד ההורים ילווה אותו לישיבה ושיסעו אך ורק בקווים חרדיים, ובמקום ללכת ברגל מהתחנה עד הישיבה שיסעו במונית. והנה בתום הדרכתי האם בקשה להתייעץ מה דעתי: "האם  לדרוש שידאגו לאבטחה של שומר צמוד בישיבה? היא מאוד מפחדת מכך שאולי זה מסוכן וכו'..."

ציינתי לה שיש נהלים בטיחותיים התקפים בכל מוסד לימודי, אך היא יכולה לברר אם באמת בישיבה מקפידים לבצע את הנהלים. מדברי האם גיליתי שהאם גם כן חוששת ונלחצת מידי מהמצב ולא רק הבן. בדרך כלל להורים שמשדרים חרדה יגדלו ילדים פחדנים, זה לא פלא...

אם לבחורה חרדתית התקשרה ואמרה שהבת שלה החלה לסבול מסיוטי לילה לאור (או יותר נכון לחושך...) המצב, והיא מוסיפה פרט קריטי, שלפני כמה שנים מישהו רדף אחרי הבת בגינה, ב"ה הכול עבר בשלום, אך  הנה פתאום זה צף והיא מסויטת גם מהמקרה שהיה ולכאורה נשכח. זה אומר ששום טראומה אינה נמחקת מהדיסק, ממש לא. חשוב לדעת זאת: אם ילד אינו משוחח על טראומה, זה ממש לא אינדיקציה למחיקת המאורע שהדברים חלפו ועברו, ויש לטפל בכך בהקדם!

ואם ילד אינו משתף את ההורים?

זה משתקף בהתנהגות, עצבנות, בכיינות, תוקפנות וכו'. כל תופעה מוגזמת חייבת בירור, אפילו ביתי ופשוט שכל אמא יכולה לעשות:

טיפול באמצעי תרפיה מיועד לגיל חמש שש: נותנים לילד לצייר, וכשמספר מה הוא מצייר לא לשאול שאלות ולא לנווט את הסיפור אלא לומר: " ואז..."

"מה אתה אומר, אמא'לה! אז מה קרה?"

כך שימשיך הלאה וישתחרר. כדאי לחזור על כך כמה פעמים והילד יתרוקן ממה שמציק לו בפנים.

"דאגה בלב איש – ישיחנה"

הציור מתאים לילד. בגיל בוגר יותר אפשר פשוט לדבר על הפחד בלי לפחד ממנו... נערה אחת התקשרה לבכות לי שאינה נרדמת בלילות,סובלת מסיוטי לילה, בקיצור: היא משתגעת מפחד!

עשינו את שיקוף הרגשות שלה וגילינו יחד ממה היא מפחדת וכיצד הפחד מתבטא אצלה. בהדרכתי היא נזכרה שהיא מתמודדת עם הפחד בעזרת פרק תהילים מסוים. יעצתי לה לעשות זאת לצד היסח דעת אותו נפרט בהמשך. למחרת היא התקשרה להודות לי שסוף סוף היא הצליחה להירדם ולישון לילה שלם!

האם אמא יכולה לעשות זאת לילד?

בהחלט. היא הכי קרובה לילד והכי מתאימה לכך. יש לשבת עימו בניחותא ולעודד אותו לפרט בפרטי פרטים: אני מפחד ש...

ההדגש: לא לבטל או ללעוג לדבריו - חס ושלום!

ההפך, יש לתת לגיטימציה לפחד:

'אל תחשוב שאני לא מפחד'.

'כולם מפחדים כיום, וזה נורמלי שאתה מפחד!'.

לגלות יחד עימו מה עושה לך הפחד:

אני רועד? חולם חלומות סיוטים? לא מצליח להתרכז?

לפעמים הילד בעצמו אינו מקשר את הסימפטום לשורשו, פתאום הילד מגלה שזה שהוא הסתכסך היום עם חצי מילדי הכיתה זה בגלל שהוא כל כך דרוך מכל רעש המאיים עליו כחדירת מחבל אז כל מי שמרעיש מלחיץ אותו והתוצאה בהתאם... 

לעזור לו להיזכר:

מה מרגיע אותי בד"כ בשעת פחד: אמירת פרק תהילים, נשיקה למזוזה, קמעי לסגולה, להחזיק מקל בילקוט וכו'...

להציע היסח דעת מהפחד במיוחד בשעת ההירדמות:

קריאה (לא ספר מתח), מוזיקה שקטה, פטפוט עם חברה, שמיעת סיפור בנגן.

מה עושים במקרים שלבן/בת המתבגרים כבר לא נאה לשתף אותנו ההורים בחששות שלהם?

אפשר כמו בדרך אגב לתת דוגמא אישית איך אני, האם, מתמודדת עם הפחד.

בלילה פחדתי להירדם אז עשיתי תרגילי התעמלות ותרגילי נשימות וככה אני נרדמת בכיף/ לפעמים שאני נלחצת אני קוראת ספר לא מפחיד וצוללת לשינה טובה/ מוזיקה שקטה מרגיעה אותי בזמני מתח וכו'...

כך הנער/ה יקשיב מהצד, ינסה את הכלים הללו וימצא מה הכי מתאים לו.

הדגש: מתאים רק לגיל שבו הילד מתחיל להבין שאמא יכולה להישאר סמכות בשבילו גם אם היא מפחדת או חוששת. את הילד בגיל צעיר התרגיל הזה מלחיץ שאמא מפחדת.

במקרים שחשים שהחרדות משתלטות על הילד וא"א להרגיע אותם באופן עצמאי (ואין מדובר במקרה חד פעמי), חשוב ונכון למצוא לו עזרה שתחלץ אותו מהמיצר.

ולסיום: עצות מעשיות

* שמרי על שגרת חיים רגילה. דאגי שילדייך ילכו לת"ת/ לביה"ס/ לסמינר כרגיל. בשביל ההרגשה הבטוחה עדיף לעשות זאת בלווי מספר חברים.

* אכילה, שתייה ושינה כרגיל הם מצבורי כוח לכולנו. אל תדלגי עליהם.

* פעילות גופנית ותרגילי נשימה נכונים מסייעים לפעילות מוחית טובה שמרגיעה את הגוף והנפש, גם שלך וגם של ילדייך.

* הקטיני את החשיפה למקורות המידע, במיוחד של ילדים המגלים חרדתיות יתר. כאשר אנו נשאבות למקור מידע אנו חשות כאילו שאנחנו מקבלות שליטה על המצב. אך זה משפיע עלינו שלא בידיעתנו ומגביר את הלחץ הקיים במינונים גבוהים גם כך.

* עודדי את הילדים לשתף הורים או חברים אכפתיים. גם את עצמך שתפי עם אחיות או חברות קרובות. ספרי להם על הפחד שבתוכך. אם את מסוגלת, אז תתבלי בקצת הומור שגם זו דרך התמודדות נהדרת.

לירושלמיות שבינינו:

* דברנה עם הילדים (הבוגרים שביניהם) על דרכי התמודדות: 'אילו...'

זה נותן הרגשה של שליטה שאני ערוך ויודע איך לפעול ברגעי אמת. (חלילה שלא יקרה).

*לפני יציאה מהבית אפשר לקחת מטבע לקופת צדקה ולהפוך לשליחי מצווה שאינם ניזוקים. עלה של  ערבה מהושענות בילקוט משמש סגולה ידועה שלא יאונה כל רע.

במקרי חרדת יתר אצל ילדים: ראשית, חשוב להדגיש לעצמנו ולילדינו: לפחד תפקיד מאוד חשוב בחיינו. הוא מציל חיים, אך כמובן בתנאי שהוא קיים במינון הנכון ובעת הרצויה.

בתקופה שכזאת הפחד הוא צפוי ונורמטיבי מאוד, כל עוד הוא במינון הנכון. ילדים חרדתיים הם אלו שתגובת הפחד והחרדה מופיעה אצלם בעוצמה רבה. השתדלו להיות "ההורים התומכים", כלומר המאפשרים לילד לאסוף את כוחותיו ולהתמודד לאט ובקצב שלו עם הבעיה, וכשיש בעיה פונים לעזרה מתאימה, זאת לעומת "ההורים המגוננים" שמשתמשים בכוחותיהם ובכליהם ומכתיבים  לילד: מה לעשות, להגיב וכו'.

הכרחי לדעת:

פחד אצל ילדים מאופיין בסימפטומים הבאים:

גופני: קוצר נשימה, דופק מואץ, כאבי ראש/בטן והפרעות שינה.

מחשבתי: קשיי ריכוז, מחשבות של דאגה.

רגשי: מצוקה, פחד ,ייאוש, חוסר אונים ודאגה.

התנהגותי: היצמדות להורים, סירוב (לא חד פעמי!) ללכת למוסד החינוכי, חוסר רצון לישון בחדר לבד, חזרה על פעולות או מחשבות.

במקרים של התקפי חרדה או לחילופין תחושת ההורים שהילד מתייחס בעוצמה גדולה מידי לעניין, כדאי ורצוי לפנות למרפאה לקבלת עזרה. והעיקר, תפילה להקב"ה שיגן על בניו בכל מקום שהם.