מדוע זכתה הדיילת לפתק מחמם לב מאחד הנוסעים?

את המכתב המרגש הזה קיבלה הדיילת הישראלית מורן גולדשטיין ששהתה על טיסת אל על מס' 327 - מתל אביב לפריז - בתאריך ה-22.10.15. כותב המכתב הוא לא אחר מאשר נוסע באותה טיסה, שראה את התנהגותה המופתית של גולדשטיין כלפי חולה פרקינסון. וכך תיאר הנוסע דיי גרינברג בעמוד הפייסבוק שלו, את שראו עיניו באותה טיסה:

עברה שעה בערך ואחת הדיילות הודיעה בכריזה שמיד יתחילו בהגשה של האוכל.
כעבור כמה דקות, הגיעו 2 דיילות חייכניות, יחד עם העגלה של המזון האווירי המובחר והמשובח, ושאלו כל אחד מה הוא רוצה לאכול.
עד כאן שום דבר מיוחד, אני יודע, אבל כל סיפור צריך בסיס טוב ואני מנסה לחבר אתכם לאווירה, אז זרמו… עוד שניה אני מגיע לזה.

אני יושב במושב 49A ובשורה לפני יושב נוסע, מבוגר יחסית, במושב האמצעי, כשמשני צידיו הכסאות ריקים. לדעתי אחת הדיילות הייתה די חדשה בתפקיד ואולי גם בסוג של התלמדות או חפיפה, אבל תכלס זה ניחוש שלא מבוסס על הרבה עובדות אז מוזמנים להתעלם.

אותה אחת התכופפה לעברו כדי לשאול מה הוא רוצה לאכול והוא ענה לה (לא יודע מה הוא ענה, אבל זה לא רלוונטי לסיפור אז בואו נתקדם).
אני גם לא יודע מה גרם לי להיות כל כך מרותק לשיחה ביניהם, כי לא שמעתי בכלל מה הם אומרים, ומה ששמעתי לא הבנתי. 
אבל, אני שמח שזה קרה, כי כאן מתחיל הסיפור שבגללו אני חופר לכם עכשיו, משהו שאני באופן אישי לא הצלחתי להשאר אדיש אליו.

הפניתי את המבט הצידה (יותר נכון למטה, לצלחת, כי הייתי רעב מת), למשך דקה בערך. 
כשהחזרתי אותו (את המבט.. כן?), ראיתי את הדיילת יושבת ליד הנוסע וחותכת לו את האוכל. כשסיימה, קמה והמשיכה בעבודה.
זה הרגע שבו שמתי לב שהנוסע כנראה חולה בפרקינגסון. 
כנראה גם בשלב יחסית מתקדם, כי הוא פשוט נאבק עם כל ביס.
אבל..!
זה לא נמשך הרבה זמן.

אני כבר בשלב הזה, אגב, לא הצלחתי להתעלם ממה שעשתה הדיילת בשביל הנוסע, שלא ביקש ממנה דבר, ומהעובדה שהיא עזבה את כל עיסוקיה באותו רגע כדי לעזור לו. אבל לה זה כנראה לא הספיק.

עברו בערך 5 דקות, שזה כנראה השלב שבו מסיימים לחלק אוכל לכל הנוסעים, והולכים לשבת שניה, לפני שצריך לעבור שוב בין כולם. אבל לא היא.. היא חזרה כדי לבדוק לשלומו וכשראתה שהוא נאבק, התיישבה לידו ושאלה אם היא יכולה לעזור.
הנוסע הושיט לה את המזלג ביד רועדת והיא, בלי למצמץ, לקחה אותו והתחילה לעזור לו ולהאכיל אותו. כשסיימה, חייכה אליו וקמה להמשיך בעבודתה, כשכל כמה רגעים דאגה לעבור לידו, חמושה בחיוך ובעיניים מתעניינות, ולשאול אם יש משהו שהוא צריך.

ככה זה המשיך עד הרגע בו הגלגלים נגעו בקרקע (תכלס, בינינו, זה היה עד הרגע שהקברניט אמר לכולם לשבת כי מתחילים נחיתה, אבל הקטע עם הגלגלים והקרקע נשמע יותר טוב).

אז אני לא הצלחתי להתעלם…

וכן… אני מבין שיש מצב שלא תתחברו למקרה הזה כמוני, או שתחשבו שהוא לא כזה מיוחד. אבל אני לא הצלחתי להישאר אדיש, עליי זה השפיע. ויודעים מה? הדבר שעשה את זה כל כך מיוחד בעיניי, זה לא רק מה שהיא עשתה, זו הדרך בה היא עשתה את זה. בחיוך ענק, נתינה מעבר למצופה ועם רצון מלא וטהור לעזור לאדם אחר.

אל תשאלו אותי למה, כי אין לי תשובה, אבל הרגשתי צורך לכתוב לה כמה שורות על דף מצ'וקמק ולהגיד תודה, לא יודע אם בשם הנוסע (שהתקשה קצת לדבר עברית/אנגלית) או בשמי, על זה שיום גדוש באירועים בינוניים קיבל תפנית מפתיעה ממש לפני שהוא נגמר.

ואתם…. אתם לא חייבים. בכלל!
אבל אם בא לכם, ורק אם בא לכם, אתם מוזמנים לשתף…
ומי יודע? אולי יום אחד היא תתעורר, תראה את זה מתרוצץ לה על הקיר, וזה יגרום לה קצת לחייך. כמעט כמו שהיא גרמה לנוסע מ-48B לחייך. אגב, כל מה שאני יודע זה שקוראים לה מורן, אם זה סיקרן מישהו.
ולמטה יש תמונה של הדף המצ'וקמק ההוא (לא יודע באמת למה שמתי את התמונה הזאת כאן….אבל היא כאן, אז תשלימו עם זה).