"צעקתי לרופאים: ’איפה הוא? הוא היה כאן הרגע’. אמרו לי – את מדמיינת"

זה קרה לפני קרוב ל-30 שנה. ברוריה אלימלך מאזור השרון, נפגשה עם חברה טובה בתל אביב, והשתיים החליטו ללכת לאכול במסעדה. כשסיימו, נסעו ברכבה של החברה לכיוון היציאה מת"א, כשלפתע התנגש בהן רכב מן הכיוון הנגדי. ככל הנראה, היה זה נהג שאיבד שליטה על רכבו. ברוריה, שישבה ליד חברתה, עפה אל הזכוכית הקדמית והתנגשה בה בעוצמה. "מצאתי עצמי  בתוך כאוס שלא ניתן לתיאור", אומרת ברוריה תוך שהיא עוצמת את עיניה וחוזרת אל המקום ההוא, אל הרגעים ההם. "חושך גדול עטף אותי, שמעתי רעש והמולה סביבי וריח חריף של דלק חדר אל אפי. המכונית הייתה הפוכה באופן כזה שהדופן של הדלת "ישבה" עליי ומעכה אותי. הרגשתי חנוקה.

"הייתי אז אמא לשלושה ילדים, בחורה חילונית שרחוקה מכל זיק של רצון לשמור מצוות. כשהתעוררתי ומצאתי עצמי במצב כזה – עם סנטר פתוח ושותת דם – נבהלתי עד עמקי נשמתי, והתחלתי לצעוק לה' שיעזור לי לצאת משם. 'תעשה משהו. יש לי ילדים שצריכים אותי', אמרתי לו".

כעבור זמן מה, הוזעקו כוחות ההצלה למקום – אך כל דקה של המתנה, נדמתה כנצח. "את החברה שלי, הנהגת, הוציאו כמעט ללא פגע. איתי לעומת זאת, הם הסתבכו", היא אומרת. "היו צריכים לקרוא למכונאי שירתך את הדלת כדי שאוכל לצאת, אבל באזור שבו זה קרה, עם הפקק שנקלענו אליו והפקק שיצרנו לאחר מכן – זה לא היה כל כך פשוט".

מה עושים במצב כזה? מתפללים. אין דרך אחרת. "פחדתי כל כך שהאוטו יתפוצץ כשאני בתוכו. לא הפסקתי לחשוב על זה, ועל הילדים היקרים שלי שמחכים לאמא שלהם, שתחזור. מחשבות רבות התרוצצו בראשי, והתחלתי להתחרט על כך שבכלל נסעתי לתל אביב, ועזבתי אותם. הרגשתי חוסר אונים מאוד גדול, וכל מה שנותר לי לעשות היה לעצום עיניים, להתייחד עם ה' ולבכות לו שירחם עליי ויוציא אותי משם".

ואז זה קרה.

אלמוני שעבר במקום עם רכבו, נעצר, ירד מתוכו וניגש אליה. "הוא התקרב למכונית, פתח את הדלת, הרים אותי והניח אותי על הכביש, עד שהאמבולנס הגיע. עד היום אני לא מבינה איך הוא עשה את זה, איך הוא הצליח במקום שכל האחרים נכשלו?"

דווקא באותו היום – חלה שביתה במד"א, ורק אמבולנסים אחדים תפקדו. "בגלל שדיממתי המון, האדם הזה לא עזב אותי לרגע. גם כשהאמבולנס כבר הגיע, הוא נסע ביחד איתי לטיפול נמרץ וכל הדרך עודד אותי שיהיה בסדר ושלא אדאג".

כשהגיעו לבית החולים, החלו הרופאים לשאוב מגופה את שברי הזכוכית, בעזרת צינור. "זה היה עינוי שאני לא מאחלת לאף אחד. תוך כדי כך, אמרתי להם שאני מרגישה שיש לי זכוכית בעין. הרופא בדק ואמר באדישות: 'אין לך שום זכוכית בעין, את מדמיינת'. אבל אותו אדם שהתלווה אליי, זיהה את הזכוכית, הראה לרופאים היכן היא נמצאת, והציל לי את העין. פשוט כך".

אבל מיהו האדם הזה? לא שאלת לשמו?

"חכי, עוד נגיע לזה", היא אומרת בחיוך ובנימה שאינה משתמעת לשני פנים.

הרופאים הכניסו אותה לניתוח קצר לצורך תפרים בעין, וכשיצאה ממנו – חיפשה את ה'מלאך השומר שלה', את אותו מלווה יקר שהיה שם בשבילה בדיוק ברגע שכה נזקקה לו – אך לשווא. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. "צעקתי לרופאים: 'איפה האדם שהיה כאן?', והם, כמו הוזים, שאלו אותי: 'על איזה אדם את מדברת? לא היה כאן אף אחד'. נדהמתי, ולא האמנתי למשמע אוזניי. 'האדם שאמר לכם שיש לי זכוכית בעין, איפה הוא?', אמרו לי: 'את מדמיינת'".

ואיך הגבת?

"הרגשתי צורך לשתף אדם גדול במה שעברתי, כי ידעתי שמשהו לא הגיוני קרה כאן, ורציתי לקבל תשובות". עם כל הפלונטרים הסבוכים והשאלות הקשות, פנתה ברוריה לאחד הרבנים שהכירה.

ומה הייתה תשובת הרב? "תקראי לו מלאך, תקראי לו אדם. מה זה חשוב? הוא היה שליח שנשלח משמיים להציל אותך. זה מה שחשוב". וכמובן שתשובת הרב לא רק שהפתיעה אותה, אלא גם הביאה אותה לעשות תשובה, מא' עד ת'. "ה' הציל אותי פעמיים – קודם את הגוף, אחר כך גם את הנשמה. ועל זה אהיה אסירת תודה כל חיי".