"תקופת הסרטן היתה התקופה היפה בחיי"

היום בו קרסו מגדלי התאומים בניו יורק היה יום חג עבור נורית מימון. העולם המערבי אולי ספג מכה קשה, אבל בחייה הפרטיים, היה זה ציון דרך אופטימי: ביום זה היא סיימה את מסכת הטיפולים במחלת הסרטן בה לקתה.

ב-14 השנים שעברו מאז, נורית – ברוך השם – המשיכה להיות בריאה ושלמה, פעילה ונמרצת. בעיר מגוריה, בת ים, היא מוכרת כקוסמטיקאית פארא-רפואית מחד, וכאישה האוהבת לזכות את הרבים מאידך. אבל על אף החלמתה המלאה, נורית לא שוכחת את ימי המחלה, אותם היא מגדירה: "התקופה היפה בחיי".

לפני כעשרים שנה, החלו נורית ובעלה, חיים, להתקרב ליהדות. "אני הגעתי מבית שומר מסורת, אבל כשגדלתי ועברתי לתל אביב – מצאתי את עצמי בירידה רוחנית. נטשתי לגמרי את הדת, בלי להבין שאני פוגעת בעצמי. אבל כשהשם זיכה אותנו להתקרב, עשינו את זה בצורה מאד דרסטית. זרקנו את הטלוויזיה והווידאו מהבית, העברנו את הילדים מיד לבתי ספר תורניים. כאב לנו מאד על שלא היכרנו את הקב"ה קודם לכן".

חייה של משפחת מיימון השתנו ב-180 מעלות. "גרתי באזור חילוני רציתי לזכות את הרבים, לצעוק שיש חיים אחרים, שצריך להתחבר להשם. עוד לא הבנתי שאני עומדת לעבור משהו גדול, ענק".

נורית מימון

היו רמזים, היא אומרת. "אחרי חמש שנים, הקב"ה התחיל לשלוח לי שליחים קטנים. באה אלי לקוחה שמצאו אצלה ציסטה בחזה והיא בכתה מאד, אבל אחר כך התקשרה לעדכן שהכל בסדר. בפעם אחרת, ראיתי מודעה שמחפשת מתנדבים לחלוקת עלונים מחזקים, והתנדבתי לחלק אותם במחלה האונקולוגית. כשהגיעה החבילה, ראיתי שמצד אחד של העלון יש תפילה לחולה, ובצד שני את הסיפור 'צעדים בחול'. אז עוד לא ידעתי שהסיפור הוא עלי, שאותי השם ישא כך על כתפיו".

חבילת העלונים שכבה בבית של נורית, שלא מצאה זמן להגיע לבית החולים ולחלק אותם. "בסוף חילקתי אותם כשהייתי מאושפזת בעצמי", היא מחייכת.

יום אחד, צלצל פעמון ההתרעה בקול. נורית חשה כאב בבית השחי. "מיששתי והרגשתי משהו קשה. לא ידעתי מה זה, אז ניסיתי להתעלם".

התעלמות של כמה ימים לא פתרה את הבעיה או הרגיעה את הכאב. נורית הלכה לרופאת משפחה שפטרה אותה ב'לכי לאורתופד'. אף אחד לא חשב שמדובר בסרטן בנשים (סרטן שד). "ניסיתי להרפות מהנושא אבל אז היה לי חלום ובו שתי השיניים הקדמיות שלי נשברות. פתחתי ספר לפירושי חלומות וגיליתי שזה לא מבשר טוב. הלכתי לרופאה שוב, ושלחו אותי לממוגרפיה ואולטרה-סאונד. הרופאה בהתחלה חשבה שאין לי כלום. קיבלתי את הסרטן במקום פחות שכיח, בבלוטות החלב, כך שהסימפטומים לא היו כל כך מוכרים".

נורית אספה את כל חברותיה לקרוא תהילים. "עשו לי את הבדיקות כשהחברות שלי בחוץ מתפללות. חזרתי הביתה וקיבלתי טלפון שצריך בדיקה חוזרת...הגעתי לבית החולים ושם הגיעו למסקנה שצריך לעשות ביופסיה, בתהליך שהיה כואב מאד עבורי".

עשרה ימים אחרי הביופסיה, נורית הגיעה לבית החולים והתבשרה שיש לה סרטן. "הקרקע נשמטה מתחת לרגלי", היא משחזרת. "באותה שניה שאת מתבשרת – זה רגע נורא קשה. את שואלת: השם, מה אתה רוצה ממני? חזרתי בתשובה, אז זו תורה וזו שכרה? אבל מהר מאד נזכרתי שאת אשר יאהב השם יוכיח. והבנתי שאני כנראה בחריגת אשראי. חטאתי הרבה, והשם משייף אותי פה כדי שלא ייגרע משכרי בעולם הבא. מרגע שהבנתי את זה, היה לי מסע משלי לחזק את הסביבה כדי שתבין עד כמה השם אוהב אותי ורוצה לתת לי את הכי טוב כדי שבעולם האמת אהיה נקיה, כדי שלא יראו לי תמונות מהעבר".

בניתוח שעברה נורית התברר הנס הגדול. "מתוך 20 בלוטות לימפה בבית השחי, מצאו 18 בלוטות נגועות בסרטן! זה חוץ מהגידול המקורי הגדול. באופן טבעי, כבר היו צריכות להיות לי גרורות שהופכות את המחלה לחשוכת מרפא. אבל היה לי נס. השם עצר את המחלה מלהתפשט. בלי זה, לא הייתי אמורה להיות פה היום".

כשקיבלה את האבחנה, נורית לא הרגישה חולה. אבל הטיפולים הקשים שעברו הביאו אותה עד מהרה למצב חולני מאד. "תשעה חודשים של כימו פשוט עצרו את החיים שלי. מערכת חיסונית חלשה, גוף מושבת, קרחות. היו זמנים שהייתי מאושפזת בבידוד. כמובן, היה גם קשה מאד לילדים בכל התקופה הזו. אבל בתוך כל החושך הייתי באור גדול. חילקתי סוף סוף את העלונים והבנתי שהקב"ה אומר לי: את חולה ומטופלת אבל במסע הזה – הצעדים הם שלי כי אני נושא אותך על כפי.

"עשיתי המון השתדלויות רוחניות. התפללתי בבכי, תרמתי כסף, התקשרתי לכל רב שיכולתי להגיע אליו כדי שיברך אותי. התחננתי לבורא עולם שיכפר לי, שכאשר אגיע אחרי 120 שנה לעולם הבא, שלא יראה לי תמונות מהעבר. אנשים היו מתקשרים ואני הייתי מרגיעה ומעודדת אותם. כשהרופא שלי שאל אותי מאיפה האופטימיות והשמחה שלי, הסברתי לו שרופא כל בשר ומפליא לעשות נמצא איתי בחדר ומשם אני שואבת את האנרגיות שלי".

כשסיימה את תקופת הטיפולים, נפרדה נורית מהאונקולוגית שלה במילים: "זו היתה התקופה היפה ביותר בחיי".

(צילום: אתי קפלן / פלאש 90)

איך היא הגיבה?

"היא אמרה לי שאני לא הראשונה שאומרת לה את זה. מסתבר שבמקום בו אתה חולה אתה עוצר, אתה מתבונן, אתה מבין דברים על החיים".

ב-11 בספטמבר 2001, כאמור, יום שחרוט בספרי ההיסטוריה, הסתיימו הטיפולים של נורית. "ביום למחרת היה לי יום הולדת וארגנו לי מסיבת הפתעה".

השנים הראשונות אחרי ההחלמה היו מלאות מתח, מטבע הדברים, "תמיד א חוששת זה יחזור. אלו היו חודשים מיוחדים אבל אני מתפללת שלא יחזרו. שארגיש את הקב"ה מתוך שמחה".

נורית תמכה בחולים רבים בשנים שעברו מאז החלמתה. "אחרי שעברת את זה את יכולה לדבר עם כל אדם שסובל מהמחלה הזו. כמובן, אפשר להבריא – אזל זה לא כמו אדם שמעולם לא חלה. לבריאים סרטן נשמע כמו משהו מפלצתי. מי שעובר את זה הוא יותר מקורקע ומשם יכול לדבר ולעודד בגובה העיניים. אני יכולה לומר שהמחלה מלמדת הרבה לקחים. אותי היא הקפיצה כברת דרך, למקום שאנשים בדרך הטבע צריכים לעמול עליו הרבה". ברמת ההשתדלות, נורית למדה גם מסר נוסף שהיא מרבה להעביר לאחרות: "לכו להיבדק! זו השתדלות שחייבים לעשות".

"אני מודה להשם כל כך שזיכה אותי לחזור בתשובה", מסכמת נורית את סיפור מחלתה והחלמתה "אני מזועזעת מהמחשבה שהייתי מקבלת את המחלה כחילונית, ולא היה לי במה להיאחז".

למה זה נראה לך כל כך משמעותי?

"תראי, כשאימא שלי נפטרה לפני 5 שנים כאב לי מאד ובכיתי, אבל היא זכתה לעשות תשובה וידעתי שאזכה לפגוש אותה שוב יום אחד. ידעתי שאני יכולה לעשות דברים לזכותה. אם הייתי מאמינה בחידלון, שאין הישארות הנפש – הייתי צורחת מכאב".

השגרה, אומרת נורית, עושה את שלה. לא נשארים תמיד בגבהים הרוחניים של ימי המחלה. אבל את הימים הללו ולקחיהם היא לעולם אינה שוכחת. "אני זוכרת תמיד שסטטיסטית לא הייתי אמורה להיות פה, ואם אני כאן – זה משום שהשם ידע שיש לי מה לתת. לכן, המטרה שלי בחיים היא זיכוי הרבים, וזה הדבר שאני מנסה תמיד לעשות כמה שיותר. בסופו של דבר, כשאגיע לבית דין של מעלה, אלה הדברים שאשאל עליהם".