מיומנה של בעלת תשובה | מירב בנין

החיים נכנסו לשגרה מבורכת. השינוי הפנימי החל לתת את אותותיו בהתנהלות היומיומית שלי. פעם הייתי מתעצבנת ונעצבת מכל שטות הכי קטנה. כעת הפכתי להיות רגועה יותר, שלווה יותר. שמתי לב שגם היחסים שלי עם האנשים הקרובים אליי השתפרו. הרבה פחות ביקורת, יותר הערכה וכבוד. למדתי למצוא את הנקודות הטובות והיפות בכל אחד. הפכתי לאמא הרבה יותר טובה. תמיד ידעתי שהבנים שלי הם האוצר היקר ביותר שלי, אבל למדתי להיות סבלנית ורגישה יותר לצרכים האמיתיים שלהם.

הפסקתי להאשים ולרדוף את עצמי כשנכשלתי באיזה עניין, או להלקות את עצמי כמו בעבר. הבנתי שזה המקור לרגשי אשמה, מרירות ועצבות. למדתי לפרגן לעצמי, וסירבתי לקבל את העובדה שאני קרבן של נסיבות. האמונה נטעה בי כוח להתמודד עם מצבים קשים ולקבל אותם באהבה.

הצטרפתי לשיעור בשכונה שלי. בכל שלישי בערב הגיע הישר מצפת הרחוקה רב, תלמיד חכם, בעל תשובה בעצמו, על מנת ללמד אותנו. הוא דיבר בשפה שלנו, לא הייתה שאלה שנשאלה שלא קיבלנו עבורה תשובה. כל שיעור היה חוויה נדירה. השיעור התקיים בווילה מדהימה של אישה מדהימה - אלמנת צה"ל שגידלה לבדה חמישה ילדים שחזרו בתשובה אחד אחרי השני. היא אירחה אותנו כיד המלך. השיעור הסתיים בשעה 23:00, ובאופן קבוע נשארנו לפטפט עד 1:00 בלילה. נהניתי מכל רגע, והקפדתי לא לפספס אף שיעור.

פגשתי שם נשים מיוחדות מכל הסוגים. חרדיות, מתחזקות, חילוניות ו"מתנדנדות". שם פגשתי את שרה, בחורה נאה וחייכנית. גילינו שהבנים שלנו לומדים באותה כיתה, והם אפילו חברים טובים. התחברנו מיידית. שתי נשים, אמהות, חד הוריות, ובכל זאת היה לה סיפור שונה לגמרי ועצוב עד כאב: בת לאם יהודייה ואב רוסי מכור לאלכוהול, שהתעלל נפשית ופיזית באשתו שנים ארוכות עד שאזרה אומץ ועזבה אותו. בגיל עשרים שרה עצמה הייתה נשואה בעצמה. מייד לאחר החתונה גילתה שני דברים: שהיא נשואה לאלכוהוליסט - ושהיא בהריון. היא הייתה חסרת אונים. בהמלצת חברה טובה השתתפה בסמינר וגילתה את האור בתוכה שנתן לה כוחות להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה. בעלה עזב עוד לפני הלידה כי "נמאס לו מהשטויות שלה"  לדבריו. היא השלימה עם זה והבינה שהכל לטובה. היא טוענת שאלמלא האמונה החזקה שלה בהשגחה פרטית ובידיעה שיש סיבה, תכלית ומסר בכל מה שעובר עלינו, היא לא הייתה שורדת דקה. רואים עליה שהיא כל כך מחוברת אליו, אל השם יתברך. אף פעם לא מתלוננת, תמיד מסתדרת, תמיד מחייכת, תמיד שמחה. האם יום יבוא וגם אני אראה כך?

היא הזמינה אותי ואת הבנים לשבת. חששתי קצת. שבת שלמה? באותם ימים השבת הייתה בשבילי כמו אוויר לנשימה. שבת היה יום המנוחה שלי, הפעם היחידה בשבוע שבה היה לי מעט זמן לעצמי, כולל שקיעה בהרהורים, מחשבות ותפילות. היא לא ויתרה. הסכמתי בלית ברירה.

הגענו נרגשים וחגיגיים שעה קלה לפני כניסת השבת. הבנים פנו מיד לעניינים ולמשחקים שלהם. חדר האורחים היה מוכן לכבודנו, מצוחצח ומסודר. מצעים לבנים, ריח של ניקיון באוויר. כבר הרגשתי בבית.

הדלקנו נרות שבת והתיישבנו בנחת. איך אני אוהבת את הרגע הזה, שבו נדמה כאילו הזמן עוצר מלכת, ושקט אמיתי חודר לכל מקום אפשרי. שבת המלכה נכנסת. אפשר ממש להרגיש את זה. עשרים וחמש שעות יקרות שבהן כל טרדות היום יום נשכחות, ושלווה ענקית ממלאת את הלב. איך שרדתי בעבר בלי השבת? אין לי צל של מושג.

היא סיפרה לי שברגע הראשון שראתה אותי הרגישה שיש בי רצון פנימי אדיר לדעת, לתקן וללמוד. זה החזיר אותה בגעגועים שנים אחורה. למילים הראשונות שקיבלה בתזמון מושלם מבורא עולם. המהות של יהודי על רגל אחת היא "לך לך", הסבירה. הוא צריך לזוז, לפעול, לעשות. זו הסיבה שבגללה קשה לנו לעמוד בתור או להיתקע בפקק. צחקתי. כל כך נכון. זו הסיבה שלעולם הנפש לא תיכנע כנגד כל הסיכויים, מתוך בור אפל ועמוק. נפש יהודייה תמיד תמצא את דרכה למעלה. היא יודעת שבורא עולם איתה. 

בכל פעם שהיא מרגישה איזשהו צער או חוסר היא מתפללת להתחזק באמונה. זה הסוד. מי שמאמין בכל לבו שהכול בהשגחה והכל לטובה, לעולם לא ירגיש צער. היא הסבירה שכל אדם עובר מסע משלו בעולם, המותאם לשורש נשמתו, ומטרתו אחת ויחידה - להוביל אותו אל התיקון שלו. כל הייסורים שאנחנו עוברים הם ממנו, ונועדו לקרב אותנו אל התכלית שלנו. הקב"ה שולח לנו ניסיונות בלי סוף. זכות הבחירה היא שלנו. הניסיון הוא מבחן וגם אם לא עמדנו בו תמיד תהיה עוד הזדמנות ועוד אחת. עד הגאולה הפרטית.

בנימה אופטימית זו ניגשנו לשולחן. זו הייתה שבת שתיחרט עמוק בלבי.