אברח ממך אליך: דבר תורה לפרשת וירא

לא תמיד היצר הרע מגיע בדמות הרע, פעמים שהברנש מופיע בפנים צדקניות. פועל הוא לשכנע את האדם לעשות מעשה האסור על פי התורה, בטענה שייצא מזה איזה דבר טוב ("אל תדאג, זה יהיה קידוש ה' גדול, אתה יודע כמה אנשים יתחזקו?..."), כאילו המטרה מקדשת את האמצעים, ובמקרה כזה וכזה רצון ה' שנעשה דווקא דברים הנוגדים את ההלכה. כאן צריך משנה זהירות לא להתבלבל ולהתפתות אחרי הרגש, אלא לשאול ולברר אצל תלמיד חכם, מהי עמדת התורה, מה רצון ה' באמת, האם הדבר מותר או אסור.

מקרה כזה הזדמן לאברהם אבינו ע"ה. ביום השלישי למילתו, זוכה אברהם אבינו לביקור מיוחד במינו - הקב"ה בכבודו ובעצמו מגיע לבקרו בשעת חוליו. רגע כזה בחיי אברהם היה בוודאי נקודת שיא, תענוג נשגב שאין למעלה ממנו.

והנה, בשעה שנשמתו דבוקה בקרבת הבורא, מבחין אברהם בשלושה עוברי אורח, שנדמו לו כערבים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב הוא להכריע ולהחליט כיצד לנהוג.

ואברהם מכריע הכרעה נועזת: מתנצל לפני ה', ורץ לקבל את האורחים. מכאן לומדים חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכ"ז ע"א), שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים.

פעולותיו של אברהם היו בוודאי שקולות מאוד, כיצד אם כן מסוגל היה לומר לאורח הכי חשוב בעולם: "המתן, עלי להזמין שלושה אנשים עוברי אורח זרים לביתי"?

אולם זוהי גדלותו של אברהם, שעם כל האי-נעימות שבדבר, הוא אינו מחשב חשבונות, ומגמת פניו אינה אלא לעשות רצונו של מקום, ומהו רצונו של מקום? שיעזוב את הקבלת פניו ויכניס את האורחים. ידע אברהם כי זהו רצון ה', וקיים אותו ללא שאלות, הגם שהדבר נראה מנוגד בתכלית להיגיון.

ובאמת, מהר"ל ב'נתיב החסד' (פרק א') מסביר שלמעשה אין סתירה בין הכנסת אורחים לקבלת פני שכינה. גמילות חסדים מעצבת את אישיות האדם להיות אלוקי ולהידמות לקב"ה. חסד היא תכונה אלוקית, ואין השתייכות וקרבה לקב"ה יותר מאשר להדמות אליו. עד כאן דבריו. ומעתה מובן היטב. ריצתו של אברהם לעבר האורחים, נראית ממבטנו הגשמי כהתרחקות מהקב"ה, בשעה שלמעשה מבחינה רוחנית, בריצתו זו הוא מתקרב אל ה' יותר ומדבק במידותיו. וזו נחשבת קרבה אמיתית, כי כמובן אצל הקב"ה לא שייך קרבה 'פיזית'. וכן ביאר הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו "מי מנוחות" שבהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה.