הסבא של הרכבת: כשהמבט של הזולת כבר לא קובע מי אתה

ואוו! איזה מקום יפה ורגוע הוא בחר לו, בסמטה ציורית מאחורי השוק, שביל עטוף צמחיה ירוקה ופרחים, מוביל ל"מקום של יוסף".

הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי, היה החיוך שלו! מהאנשים שאתה רק מסתכל עליהם, ואתה מרגיש את פניך מחייכים ברפלקס.

"נו, מה מתקדם?"

"די מתקדם, יוסף, ואני רוצה להפתיע. בשבוע האחרון, לאחר שהבנתי את הנזק הגדול ברגשות אשמה מוגזמים, ישבתי עם דף ועט, ובחנתי את נכונות ההאשמות שמוטחות בי, דבר יום ביומו..."

"נהדר! אתה מדהים!" הוא קטע אותי. מעניין שלא התנגדתי לשבחים אלו, המשכתי להאמין להם...

"תודה. אם לא היית מנער לי את הראש, לא הייתי שם. בכל אופן, בדקתי היכן נמצאת אחריותי בכל האשמה. עד כמה אני באמת אחראי ל'מחדלים' בבית? גיליתי, שבעצם האחריות שיש לי אינה כה גדולה כמו שחשבתי. למשל: כל בוקר, אני מארגן את הילדים והם יוצאים מהבית ממש מטופטפים. ואם הבית קצת הפוך אחר כך, זה סביר, מותר, זכותי לא להיות מושלם, זכותי לא להשאיר בית מצוחצח, כי יש לי עוד עניינים חשובים לעשות, וכן, מותר לי גם לשתות כוס קפה כדי להירגע, לאחר הטירוף של שליחת חמישה ילדים בבוקר, גם אם זה על חשבון הסדר בבית. ובכלל, עוד מגיע לי טפיחה על השכם על זה, זה לא לגמרי מובן מאליו".

"יפה, אני שמח על מבטך החדש, ואני כבר מחכה ל - 'אבל' ..."

"בבקשה: אין ספק שאני מרגיש יותר טוב, אך עדיין, יש לאשתי צרכים שאני לא מספק!"

"שים לב, שמואל, הרגע נתת דוגמא לדבר שאין לך אחריות עליו, למרות שמאשימים אותך. אם כך, החשבון פשוט, למד לומר לעצמך: "אני, שמואל לוי, בן..."

"שרה", השלמתי בפאתוס...

"... בן שרה, איני יכול לספק את כל צרכיה של אשתי, כמו שהם מוצגים כיום". הפנם את זה. נכון, אתה רוצה שהיא תהיה מאושרת, אך זה מתנגש ביכולות ובצרכים שלך, וגם לך יש כאלו! האחריות לאושרה היא קודם כל עליה. והניסיון מראה, שאם תוותר לה לגמרי, המצב רק יתדרדר, גם לה זה לא כדאי. כאן אתם צריכים לדון יחד, ולמצוא פתרונות פרקטיים, כדי שהצרכים של שניכם יתממשו. אנו נלמד יחד איך עושים זאת".

"רגע, עוד משהו שמציק לי: תראה, נכון, הבנתי שהאחריות עלי אינה גדולה כמו שחשבתי, אבל אל תשכח, זו אשתי שמטיחה בי כאלה האשמות, זה לא נעים כלל, זה לא סתם איזה תגרן מהשוק השכן, שלא מזיז לי. זה קשה לי!"

"שמע שמואל, מובן שאשתך חשובה לך, וקשה לשמוע ממנה האשמות, אפילו אם הן מנותקות מהמציאות. אין ספק, שהערכת בן הזוג היא 'מצרך בסיסי' שלנו. אך זכור, ערכך אינו נקבע לפי מבט האחר, אפילו אם זו אשתך! אף אחד אינו נמצא בחדרי לבבך, ולאף אחד אין יכולת לשפוט אותך באמת! אם בדקת את עצמך, והגעת למסקנה ברורה, שאתה נוהג כשורה, והשני טועה בשיפוטו, אין כל סיבה שתרגיש רע! הרבה פעמים, השופט הוא הבעייתי. אגב, סביר להניח, שדווקא כאשר תעריך אתה את עצמך, ללא תלות במבט האחר, האחר יעריך אותך יותר!"

"אחחחח, מילים מילים... אבל מה לעשות וההרגשה, קובעת את ההרגשה?... ואני מרגיש עם זה רע!"

"ברור שתרגיש כך, אין ספק שהדיבורים שלנו בלבד, לא ישנו הכל. אך שוב אני מזכיר, שמואל: ההרגשה שלנו מושפעת לגמרי מהמחשבות והאמונות שלנו! והמחשבה שמבטה של אשתך אומר משהו עליך, היא הגורמת לשימור הרגשתך".

"מבין. בעצם אני עצמי הרי חוויתי את השינוי בהרגשה, בעקבות שינוי התפיסה. אבל עדיין אני מתקשה כאן,  תכל'ס, מה עושים?"

"אני אוהב את הרצון ההחלטי שאתה משדר. יש לי רעיון בשבילך: במשך השבוע הקרוב, בכל פעם שאתה מרגיש את 'סערת ההאשמות' מתקרבת, אתה אומר לעצמך: "טוב, הנה זה מגיע, מיד כשתחלוף הסערה, ויפסקו ההאשמות המוטחות בי, אני ניגש לחדר, ורושם על דף קטן האם ומדוע ההאשמות אינם רלוונטיות". הרי אנו מדברים על האשמות קבועות, בדרך כלל אתה כבר יודע במה תואשם, וכמו שכבר אמרת, כבר בדקת את האשמות האלו, והגעת למסקנות מה רלוונטי יותר, ומה פחות. עצם הידיעה הזו בתחילת ה'סערה', תיתן לך יותר רוגע ואפשרות להיות ענייני. לאט לאט תשתפר הרגשתך. נסה גם להיות ענייני, ולראות היכן אתה יכול לשפר. מה שאינו ביכולתך, נלמד בהמשך איך לפתור יחד עם אשתך. מובן שאפילו אם לא יהיה שיתוף פעולה מצידה, תמיד תישאר פתוח לשינוי, אך זכור, אתה את שלך עשית. אינך יכול לעשות, מה שאינך יכול! ככה אנחנו, ממש בני אדם..."

השיחה שלנו התארכה, נפגשנו עוד כמה פגישות, ביררנו וחידדנו, תיקננו ושיפרנו. נתקלנו בהתנגדות צפויה וטבעית לתהליך, מצד ה'חצי השני' שלי, שהיה קשה לה להתמודד מול התנהגות חדשה של בעלה, התנהגות שאינה מוכרת לה. אדם תמיד מעדיף את 'אזור הנוחות' שלו, על פני משהו חדש, ולא מוכר.

אך הסוף יפה ממש! עדיין, ישנן האשמות ותלונות מדי פעם, אך בכלל בכלל לא ברמות של פעם. כנראה זה מין צורך שלה, ואני למדתי לא להתרגש מזה, זה פשוט כבר לא קשה לי, כי אני כבר לא באמת מרגיש אשם. כיום יש הבנה והתחשבות הדדית, היא מפרגנת לי דברים שפעם 'לא היה על מה לדבר'. אין תחושות קשות כמו פעם. בעקבות כל התהליך, גם מקומות אחרים בחיי השתפרו, העזתי יותר להצליח, ברוחניות, ובכל מקום בו הייתה לי יכולת, כי האמנתי שאני ראוי.

אז זהו, תודה.

תודה לך, 'הסבא של הרכבת'! 

חגי צדוק, יועץ נישואין ופסיכותרפיה

מייל: chagaizadok@gmail.com   

למאמר הראשון בסדרה: הסבא של הרכבת: האם אני באמת הכישלון שאני חושב שאני?

למאמר השני בסדרה:הסבא של הרכבת: מה עושים לי רגשות האשמה?