גלית גלבוע: "כשגדי נפל בקרב, בחרתי לחיות למרות הכאב"

לגלית גלבוע היתה ילדות מהסוג שרבים חולמים עליו. "גרנו בכפר גנים בפתח תקוה, והיה לנו שפע גשמי לא רגיל. כל מה שרק רצינו – קיבלנו. היה נורמלי לגמרי לקפוץ לכמה ימים ל'סייל' לבלגיה כדי לערוך שופינג, חשבנו שככה טבעי לחיות: טיסות תכופות לחו"ל, חוגים, בתי מלון… רק דבר אחד היה אסור לנו לעשות: להתאמץ! אוי ואבוי אם תכיני חביתה או תקפלי כביסה. אפילו את שיעורי הבית הכינו בשבילי".

גלית נשלחה אמנם לבית ספר מסורתי, אבל הבית לא היה דתי. "אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בוכה כי 'אין לנו שולחן שבת אמיתי כמו של החברות'..." היא מספרת.

בכיתה ז' גלית החליטה, במקום להצטער, פשוט לשבת וללמוד לבד על היהדות. "בערבי שבת התחלתי לשבת עם ספרים ולחפש תשובות. התחלתי לשאול שאלות, לברר, לדבר עם השם. אני אפילו זוכרת שפעם נתקעתי במעלית ב'משביר לצרכן', אז הרמתי עיניים ואמרתי: 'השם, תפתח לי בבקשה את המעלית ואני מבטיחה שאחזור בתשובה'. המעלית נפתחה ואני יצאתי, אבל שכחתי מההבטחה". בדיעבד היא אומרת, "אני מבינה שכל הזמן הקב"ה דפק לי 'פתחי לי אחותי', הוא לא ויתר עלי ואני פשוט לא שמעתי".

גלית החליטה ללכת לשירות לאומי ביישוב דתי, שם המשיכה בתהליך ההתחזקות שלה. "פעם ראשונה שראיתי מה זה קרוואן. עברתי זעזוע מנטאלי בגלל הפינוק שהייתי רגילה לו, אבל מהר מאד התאהבתי באווירה, באנשים, הכנסת האורחים, אורח החיים שלא היכרתי".

גלית עם ביתה

לקראת סיום השירות הלאומי של גלית הגיע ההלם הגדול. "אחי התקשר והודיע לי שאין לי בית לחזור אליו. אבא ואמא ירדו מנכסיהם והם בהליכי גירושין. 'הכסף שיש לך בכיס – זה כל מה שיש', הוא בישר לי. זה היה הלם אדיר. תמיד הייתי כל כך מפונקת ופתאום אין לי כלום, אפילו לא בית. האחים שלי עברו לגור אצל החברות שלהם ואמרו לי: 'תמצאי חבר ותלכי לגור איתו'..."

גלית תכננה ללמוד גרפיקה בתום השירות הלאומי. עמדו בפניה שתי אופציות: תל אביב או ירושלים. בתל אביב היו לימודים עם מוניטין מקצועי טוב יותר וגם הצעה מפתה לעבוד כגרפיקאית בעיתון “מעריב” עם הכנסה מכובדת, אבל, גם בתוך המשבר האישי, גלית החליטה שלא זו העדיפות הראשונה. "אמרתי להשם: 'אם אני אלך לתל אביב בטוח תוך כמה שנים הסביבה תשפיע עלי, אני אפסיק לשמור את המצוות ולא בטוח שאתחתן עם אדם דתי'. כנגד השכל, הלכתי ללמוד בירושלים, במכללה דתית ששילבה לימודי גרפיקה גבוהים ומקצועות קודש".

תקופת הלימודים היתה קשה: "כל יום הייתי מסיימת בשש- שבע בערב את הלימודים ורצה לעבוד, כדי שיהיה לי איך לשלם שכר לימוד וכלכלה מינימלית". וכשגלית מדברת על כלכלה 'מינימלית' היא מתכוונת בדיוק לזה. "כל יום קניתי בגט וחילקתי אותו לשלושה חלקים: אחד לארוחת בוקר, אחד לארוחת צהרים, אחד לארוחת ערב..."

כמו בכל שלב בחייה, גלית היתה מוקפת חברות, שאף אחת מהן לא חשדה מהו המצב האמיתי שלה. "הצלחתי בלימודים ואחי דאג להעביר אלי את כמות הבגדים הענקית שהיתה לי בבית הוריי, כך שיכולתי להתלבש כראוי. כל יום חמישי כולן שמחו ללכת הביתה ואני בכיתי בסתר, בחדר צדדי במעונות, כדי שלא יבחינו ויגלו... התארחתי כל שבת אצל חברה אחרת. היתה לי רשימה של חברות לפי ערים בארץ - ת”א, נתניה, רעננה.. ודאגתי לא להתארח שתי שבתות ברציפות באותה עיר, שלא יחשדו שכבר שנתיים לא הייתי בשבת בבית".

ואז חלה תפנית מאושרת בחייה של גלית: בן דוד הציע לה לצאת לדייט עם חבר טוב שלו, בחור בשם גדי עזרא. "בפגישה הראשונה לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך, אבל אחרי הפעם השנייה כבר התלהבתי ממנו לגמרי". גדי עזרא היה חייל בקרבי, ובחור יודע ספר וירא שמיים שתכנן להיות אברך אחרי שישתחרר מהצבא. גלית, שהמשיכה להתחזק בשנותיה במכללה, התחברה לשאיפות הרוחניות שלו. עד מהרה החליטו השניים להתארס, וקבעו תאריך לחתונה.

"משהו לא טוב עומד לקרות"

"כמה שבועות לפני תאריך החתונה פרץ מבצע חומת מגן", מספרת גלית. "גדי היה בחזית, אבל באופן מוזר – לא דאגתי. ידעתי שאו-טו-טו אנחנו מתחתנים והכל יהיה בסדר".

ואז הגיעה שיחת טלפון בלתי שגרתית. "גדי היה על הקו. אחרי דברי הפתיחה הוא אמר לי שכל יום הוא ניצל בנס. כל יום הוא רואה צלף ערבי מכוון אליו את הנשק, וברגע האחרון מתכופף וניצל. לא מעט חברים שלו כבר נהרגו. הוא אמר לי שיש לו תחושה חזקה מאד שמשהו לא טוב עומד לקרות והוא רוצה לדבר איתי על זה".

גלית סרבה בתוקף לשמוע. "אמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע, מה פתאום, עוד מעט מתחתנים וזהו! הייתה שתיקה ואז גדי אמר לי שהוא לא יודע מה לעשות. הוא ממש מרגיש צורך לחלוק איתי את מה שהוא מרגיש, אבל אני הרי לא מוכנה לשמוע. את מסכימה שלפחות אכתוב לך מה אני מרגיש? הוא שאל".

למכתב גלית הסכימה. "אמרתי לו: גדי, זה רעיון מצוין. תכתוב מה שאתה רוצה ואחרי שתסיים תעשה אחד משני דברים: או שתקרע את המכתב ותשליך אותו לפח. או שתעלה אותו לבוידם של ההורים שלך וכשנהיה מבוגרים, נשב עם הנכדים שלנו על הדשא, נוציא אותו משם, נקרא ביחד ונתגלגל מצחוק".

גלית המשיכה בהכנות לחתונה במלוא המרץ והשמחה, וכמעט ושכחה מהשיחה.  "יום אחד, אימא שלי התקשרה וביקשה שאבוא לפתח תקוה – היא רוצה לקנות איתי בגדים לשבע ברכות. בדרך לקניות גדי התקשר, שאל לשלומי, הרגיע אותי ואיחל לי בהצלחה בקניות".

אחרי הקניות, גלית נסעה לבני ברק לבשר לסבה וסבתה המתגוררים שם על נישואיה המתקרבים. כשחזרה לפתח תקוה לבית אימה הופתעה למצוא את האם בכניסה לבית. "ידעתי שהיא אמורה להיות בעבודה. עלינו הביתה ופתאום ראיתי גם את אחי שם. אבל עוד לא קישרתי כלום. ידעתי שדיברתי עם גדי לפני כשעתיים בסך הכל. זמן השקיעה התקרב, ורציתי להגיד את פרקי התהילים שקיבלתי על עצמי לומר כל יום כדי שגדי ישוב בשלום. התיישבתי והתחלתי להתפלל".

תוך כדי קריאת תהילים, הופיע בסלון אחיה הגדול של גלית, נראה מוטרד מאד.

"ראיתי שהוא הולך ימינה ושמאלה ונראה מאד לא רגוע. כשסיימתי עם התהילים הלכתי אליו ואמרתי לו שמצאתי בגד לחינה, והוא פתאום חיבק אותי מאד חזק והתחיל לבכות. לא הבנתי מה הוא מתרגש כל כך מזה שמצאתי בגד! אף פעם לא ראיתי אותו בוכה".

אחיה הגדול של גלית המשיך לחבק אותה ולבכות. ברקע היא ראתה את אחיה השני מחבק את אימה, ועדיין לא הבינה. "אחרי הרבה זמן אחי התחיל לומר 'גלית, אני מצטער'. ועדיין לא הבנתי. פתאום, מצאתי את עצמי שואלת: 'קרה משהו לגדי'? ואחי המשיך לבכות. נבהלתי. מה, גדי נפצע? אבל הוא כזה גבוה וחזק, מה כבר יכול לפגוע בו..."

רק כשגלית ניסתה להיחלץ מהחיבוק של אחיה בהסבר שהיא רוצה לרוץ לבית החולים, אל גדי; רק כשהוא תפס אותה ולא נתן לה ללכת; רק אז היא הבינה סוף סוף.

גדי נהרג.

המכתב שנשאר במגרה

"התחלתי לבכות בכי לא נורמלי. צעקתי להשם – מה נסגר שם, בשמים? גדי הוא כל החיים שלי. או שאתה לוקח את שנינו או שאתה משאיר את שנינו".

אבל אפילו ברגע הצער הנוקב, גלית זוכרת קול בהיר פנימי נוסף שהדהד בראשה. "פתאום חשבתי: לגדי כבר אין בחירה, הוא בעולם שכולו טוב. אבל מה איתי? לי יש בחירה. לחיות או למות. מבחינתי למות- זה להסתגר עכשיו בחדר הקטן אצל אימא שלי, לא לצאת משם לעולם, ורק לשבת, להתגעגע ולבכות על גדי. או לחיות - לחיות חיים הרבה יותר טובים ומיטיבים מאלה שחייתי עד כה, להעלות צעד אחד קדימה את כל השאיפות ולהוציא מתוכי את כל הטוב.

במאבק פנימי של שניות...החלטתי לחיות".

בני המשפחה נכנסו לרכב ונסעו לבית הוריו של גדי. " בכיתי כל הדרך ותוך כדי שרתי 'מזמור לתודה'. הסברתי לאימא שלי בין הדמעות שאני נורמלית לגמרי, אבל למדתי שחייב אדם לברך על הרעה כפי שמברך על הטובה, ואני לא יודעת איך בדיוק לברך על הרעה, אז אני אומרת 'מזמור לתודה'..."

אליעזר, בעלה של גלית, עם שניים מבניהם

בבית הוריו של גדי נפלה גלית לזרועות אימו של גדי. תוך כדי החיבוק, היא נזכרה לפתע: גדי אמר שיכתוב לה מכתב!

"התחלתי להתפלל: השם, רק שהוא לא קרע את המכתב כמו שאמרתי לו! רצתי לחדר שלו. פתחתי את המגירה העליונה. שם חיכה לי המכתב מגדי".

"אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו", כתב לה גדי. "הצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר.

לכן אני מבקש, מקסימה, שתהיי מאושרת! שתשמחי, שתאהבי, שתפרחי- כי כך ראוי לך. אני תמיד אשגיח עליך מאיפה שאני אהיה, ואדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר יותר ממני..."(לקריאת המכתב המלא).

"זה היה החיבוק הכי גדול שיכולתי לקבל בתוך הצער הנורא הזה", אומרת גלית. "פתאום גדי מאשר לי לחיות, אומר לי שזה הדבר שהכי ישמח אותו..."

המכתב התפרסם תחילה בלי הסכמתה של גלית. "ראו אותו כמה חברים קרובים וכנראה אחד מהם הרשה לעצמו לצלם הרבה עותקים. ביום הראשון של השבעה ראיתי שכל מי שמסיים להתפלל לוקח דף מערימה והולך. כשלקחתי גם אני דף וגיליתי מה הטקסט – כעסתי בתוכי. זה הרי מכתב אישי שלי! אבל לפני שהספקתי לקלוט שככה שיכפלו בעשרות העתקים את המכתב, קיבלתי שתי שיחות טלפון מרגשות. אחת מאלמנת צה"ל זה עשר שנים שאמרה לי שרק עכשיו היא הבינה שבאבל המתמשך שלה ובחוסר מעש ודאגה לעצמה, לילדיהם ולחייה היא חוטאת כלפי בעלה, ובעקבות המכתב היא רוצה לחזור לחיות, לעבוד ולשמוח, והשנייה מיתומים שהרגישו חיזוק גדול. אחרי השיחות האלו חשבתי לעצמי:  מה זה משנה אם זה נעים לך או לא? אם יש סיכוי שפרסום המכתב ירים אישה אחת בישראל – מי שואל אותך בכלל?"

האבל הפרטי של גלית הפך להיות להשראה ציבורית. "יום אחרי השבעה, כבר מצאתי את עצמי מרצה על גדי, ועל המכתב שלו".

שידוך שהוא נס

מי שהיה ליד גדי ברגע פטירתו היה אלירז פרץ הי"ד, שלימים היה רב סרן ונהרג בפעילות מבצעית בשנת  2010. "אלירז בא לספר לי על מה שקרה לגדי. הוא בכלל לא היה אמור להיות עם גדי: הוא נפצע כמה ימים לפני כן ואושפז. הוא היה נחוש עם זאת לחזור לשדה הקרב, אז הוא קנה מפצוע אחר את הנעליים שלו וחזר לג'נין באופן לא רשמי. הוא בקושי הספיק להכיר את גדי כשקרה אירוע, שבו קצין פצוע נזקק לחילוץ. גדי מיהר לשם, ואלירז בא איתו. תוך כדי ניסיונות החילוץ, אלירז ראה צלף ערבי ואמר לגדי: 'שלושתנו נמות', אבל גדי – שאולי שמע ואולי לא – המשיך לנסות לחלץ את החבר.

ואז, היתה יריה וגדי נפגע מהכדור. הוא הבין מיד שזו פגיעה קטלנית. הוא הסתכל על אלירז, אמר לו: 'אתה תעזור לי', קרא 'שמע ישראל' והשיב את נשמתו".

המילים האחרונות של גדי, 'אתה תעזור לי', טרדו את מנוחתו של אלירז. גדי ידע שהוא הולך למות – הרי הוא קרא 'שמע'. במה הוא רצה שיעזרו לו?

משמעות המילים התבררה בחודשים הבאים: שלושה חודשים אחרי מותו של גדי, הכיר אלירז לגלית את בעלה כיום, אליעזר – אח אשתו של אלירז.

"כל השידוך הזה היה נס. אלירז בכלל לא הכיר את אליעזר – הוא כל הזמן היה בצבא ובקושי ראה את גיסו החדש. אבל במסיבת אירוסין של אלירז ושלומית – הוא החליט להכיר לי את אליעזר. 'בחיים לא שידכתי' הוא אמר לי לימים, 'אבל כאן היתה לי תחושה חזקה שזה מה שאני אמור לעשות'."

אליעזר וגלית בחתונתם

בשלושת החודשים שעברו מפטירתו של גדי ועד ההצעה של אלירז, גלית הרבתה להתפלל. "כל יום בערב הייתי הולכת לכותל, מתפללת מעומק הלב ומבקשת מהשם שאזכה להקים בית בישראל, הרגשתי מבולבלת: אם אני רוצה להתחתן כמו שגדי אמר, אז על מה עלי להתפלל? שתהיה תחיית המתים? שה’ ישלח לי חתן חדש?"

היה ברור לגלית שהיא לא הולכת להתפשר. אבל, התעקש קול בתוכה, גדי ענק כזה יש רק אחד! אז מה, להישאר רווקה לכל החיים...? תוך כדי דמעות ותפילה הגיעה גלית להבנה משחררת: כמו שהשם, ביום אחד, לקח את גדי כך הוא גם יכול, ביום אחד, לשלוח לה מישהו באותה רמת גדלות שאיתו תוכל להתחתן. היא המשיכה להתפלל יום-יום בכותל, ואחרי התפילה הייתה חוזרת למעונות של המכללה, קוראת את המכתב שגדי השאיר לה, ובוכה.

שלושה חודשים אחרי שגדי נהרג, משהו השתנה ברוטינה הקבועה של גלית. היא שבה למעונות מהתפילה בכותל, קראה את המכתב – ושום דבר לא נע בה. "פתאום זה היה כאילו אני קוראת מכתב ממישהו שאני לא מכירה בכלל. הוצאתי את התמונות של גדי – ופשוט הרגשתי פתאום שזה אדם שאין לי שום רגש אליו. בהתחלה, נורא נלחצתי. זכרתי ה-כ-ל מהפגישות שלנו, מהשיחות – אבל רק בשכל, לא ברגש".

בפרספקטיבה, אומרת גלית, הקב"ה עשה איתה נס ומיהר את התהליך שתיארו חז"ל: 'גזירה על המת שישתכח מהלב'. למרות זאת, גלית תכננה להשיב בשלילה על ההצעה לפגוש את אליעזר. "חשבתי שזה פשוט טרי מידי. התקשרתי לשלומית שלוש פעמים ולא היה צליל בקו. כשרציתי להתקשר שוב, לפתע מהעבר השני שמעתי קול עדין שאומר: 'זה אליעזר'..."

גלית החליטה לסיים את אי ההבנה על המקום. "תקשיב – אלירז עבד עליך", אמרה לבחור ההמום מעבר לקו. "אנחנו לא מתאימים בכלום. אתה בחור ישיבה, שמעתי. אני חילונית מבית. אין לנו שום דבר משותף. בוא נגיד לאלירז שנפגשנו ושאנחנו פשוט לא מתאימים וזהו".

"אבל… זה שקר!" מחה הקול העדין מעבר לקו.

"ככה הם, במשפחה", צוחקת גלית. "ב"ה אנשים מופלאים וישרים שפשוט לא מסוגלים לשקר. על אף שאליעזר היו המום ממני. אלירז הפעיל עליו מכבש לחצים עצום כדי לגרום לו להתקשר – הוא בחיים לא יצא עם בחורה! ואחרי איך שדיברתי איתו בטלפון, הוא היה בטוח בעצמו שזה לא מתאים. אבל לשקר?"

"את יודעת מה?" הציע אליעזר. "בואי ניפגש לכמה דקות ואז נוכל לומר שבאמת נפגשנו".

גלית נעתרה. היא הגיעה לפגישה, וגילתה מהר מאד שהיא רוצה להכיר את אליעזר להרבה יותר מכמה דקות. "הוא באמת שלמות עלי אדמות", היא אומרת, עם וותק של 13 שנות נישואים. "איזה מבחנים לא עשיתי לו? הייתי מגיעה בכוונה באיחור של שלושת רבעי שעה, כדי לראות אם הוא מתרגז. איזה? הוא אפילו לא היה מציין שאיחרתי".

"בחרתי להמשיך את גדי"

המידות שראתה באליעזר והחיבור שחשה אליו גברו על כל הדברים השונים שהיה על גלית להתרגל אליהם. "תמיד התפללתי לחתן עם יראת שמיים ושמירת עיניים, אבל הייתי בהלם כשגיליתי שאליעזר לא מסתכל אליי ישירות! פעם אחרת התלוננתי שהוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אז הוא אמר לי שהוא צריך לבדוק את זה עם הרב שלו. התשובה שאיתה הוא חזר אלי? 'הרב אמר לי לומר לך, שאם היה מותר לי לומר שאני אוהב אותך, הייתי אומר לך עד כמה אני אוהב אותך'..."

גם למשפחה, היא אומרת, זה היה הלם לא פשוט. "הם כבר התרגלו לרעיון שאנשא לבחור ישיבה – זה הרי גם היה התכנון של גדי – אבל סגנון הדייטינג הזה היה פשוט לא מובן להם. 'באיזה רכב הוא נוהג?' 'אין לו רכב, אנחנו הולכים ברגל'. 'לאיזה מסעדות אתם הולכים'?' 'מה פתאום מסעדות, נפגשים על איזה ספסל סמוך לכותל'..." היא צוחקת.

גלית בהרצאה על סיפורה האישי

"הבחנתי שהוא מדהים ושמחתי שהוא רצה להמשיך להיפגש. התאהבתי בצניעות, בעדינות ובמתיקות, שכמותם לא היכרתי".

גלית ואליעזר נישאו לאחר חמישה חודשים, והם היום הורים לשבעה ילדים – שישה בנים ובת. "הזהרתי את אליעזר באירוסין, שאולי לא יהיו לנו בנות בכלל", היא מספרת. "בשנות המכללה, החלטתי להתחזק עוד קצת בצניעות, ולוותר על כל הידידים הקרובים שלי. זו היתה החלטה קשה, כי הייתי קשורה אליהם והם תמיד היו שם בשבילי. התפללתי להשם ואמרתי שאני מבינה, שזה לא שייך להישאר בקשר עם כל הידידים, וביקשתי "בתמורה" לעזיבתם– שימלא לי את הבית בבנים!" חמשת הילדים הראשונים של הזוג היו אכן בנים. רק אחרי שגלית התחילה להתפלל לבת, נולדה הנסיכה, שירה.

גלית מרצה היום בכל הארץ על סיפור חייה ומחזקת נשים ונערות רבות, ומנחת הורים מבוקשת. "לפני שש שנים עזבתי את הגרפיקה - הרבנית שלי אמרה לי שגרפיקאיות יש הרבה, אבל הרבה אנשים שיכולים לעסוק בחינוך – אין". היא מגיעה לקהלים מכל הסוגים והגילים, ועונה באומץ על השאלות הקשות ביותר.

"לא מזמן, למשל, שאלה אותי אישה בקהל אם אני לא מרגישה שבגדתי בזכרו של גדי בכך שהתחתנתי. אמרתי לה במלוא הכנות שאני מרגישה שאם הייתי בוחרת רק לבכות עליו ולהתגעגע - ובמילים אחרות, להפסיק לחיות - זו היתה בגידה אמיתית. במקום זה בחרתי להמשיך את גדי, להמשיך את העשייה, הנתינה והשמחה שלו, ולהקים בית כמו שהוא היה רוצה".