האם המים בכותל הם סימן לגאולה?

מה עושים מתפללים בכותל שחוזים לפתע בזרם מים פורץ מבין האבנים העתיקות? אם התשובה של ימים כתיקונם היא: 'הולכים להודיע לאנשי התחזוקה של מתחם הכותל', הרי המסקנה היא שהתקופה שלנו (למי שטרם הבין) אינה 'ימים כתיקונם'. במקום לחשוב על תקלת צנרת באזור, חלק מהמתפללים הנרגשים אתמול בכותל שמעו את שופרו של משיח בטפטוף המים.

בספר יואל, אכן, מתוארים מים היוצאים מבית השם בימי בגאולה: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא". נבואה יפהפייה שכולנו מקווים להתגשמותה – כשתבוא הגאולה. אבל בימים אלה, כשכל דבר הוא סימן לגאולה וכל כתם לבן באופק הוא חמורו של משיח, אולי לא צריך להתפלא שעד מהרה רחשו הרשתות החברתיות בבשורות על הנס המתרחש מול עיניהם של המבקרים ברחבת הכותל.

עוד לפני שההסבר הפרוזאי לגמרי לתופעה התברר, ההיגיון הבריא הטיל ספק בדברים. אחרי הכל, אבני הכותל אינם עדיין 'בית השם' הבנוי ועומד על תילו. גם הרים נוטפי עסיס וגבעות זולגות חלב טרם זכינו לראות – ואלו אירועים שמתוארים מוקדם יותר בפסוק מאשר נביעת המים מבית השם. אבל ההיגיון הבריא סובל מרייטינג נמוך עכשיו: מה שהמוחות האנושיים המפוחדים וחסרי הסבלנות שלנו רוצים זה הוכחות שהמשיח מגיע ממש-ממש-הרגע. ועד שהוא יגיע – נתנחם בכל תופעה 'על טבעית' שהדמיון שלנו מסוגל לזהות.

למי שהווטסאפ לא מיהר לשגר לו הודעת תיקון והבהרה, נזכיר רק שאנשי הקרן למורשת הכותל גילו שמקור המים בפיצוץ צינור בהר הבית, והתקלה בטיפול. אבל המים מאבני הכותל הם רק סימפטום לקדחת הלאומית, שמחפשת את אלוקים ואת הגאולה בסימנים מסתוריים ככל האפשר: מתמונת צדיק באבנים ליד הציון ועד מים זורמים בכותל המערבי. אולי זה הזמן להזכיר שחז"ל דווקא טרחו בהחלט לפרט לנו את סימני העידן של טרום – גאולה: ביניהם יוקר מאמיר, חוצפה גוברת, וגם 'פני הדור כפני הכלב'. במקום להתמקד בניסים ונפלאות שרצים יפה בווטסאפ, או לחפש את ברכות הגאולה עוד בטרם הופיע המשיח, מוטב אולי להתמקד בשורה בה חותמת המשנה את תיאור ימי עקבתא דמשיחא: "ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".