"אבא, זו שוב אני" - מתפילותיה של רווקה מתבגרת

אבאל'ה יקר, שוב זו אני כאן לפניך. חולמת כמו יוסף הצדיק לצאת מבור הרווקות העמוק ש'מים אין בו – אך נחשים ועקרבים יש בו'. על מה אדבר הפעם? מה אטען לפניך? אלו מילים אגיד לך כדי שתקרב אותי אליך, כדי שתעזור לי להבין את החיים ולפתור את החלומות שלי?

בכל פעם, אחרי שאני חולמת, קורה דבר מוזר. אני רצה בין הרים, מסתבכת ביערות העב, שרכים מתלפפים סביבי – מושכים אותי לכל הכיוונים, קוצים דוקרים בבשרי עד זוב דם, ראשי וגופי מיטלטלים הנה והנה כמו חיה פצועה שמחפשת מקום מסתור, לבי משתלח על אלפי חיציו בתקווה להינעץ במשהו, במישהו – אך לשווא. החלום מסתיים ואני נתקלת בפעם המיליון בקירות הלבנים, הגשמיים, המציאותיים של הרווקות, ובינתיים - הם היחידים שלובשים לבן.

ושוב אני חגה סביב עצמי כמו נשר שמכין קיבתו לטרף. חגה סביב המשאלות הקטנות שביקשתי להגשים – בעל נחמד שיאהב אותי, ילדים שובבים שיתרוצצו סביבי, ימשכו בסינרי ויקראו "אמא". שוב הסיבובים האלה שלא נגמרים – הדמעות היבשות, דקל אהבתי שנכרת וקולו נשמע מקצה העולם עד סופו, שברי רצונות ותפילות נאלמות שאין להן עוד כוח להגות.

מי ינצח בסוף? אני או הם – הסיבובים והמחוגים, שאמונים על הזמן שלי ומזהירים אותי כי הוא עומד להסתיים? מי ילבש בסוף לבן, מי יזכה לאהבה, מי יכיל חיים ברחמו, מי יגיד 'זה השם קיווינו לו – ויושיענו'?

ואיני יכולה שלא לשאול, האם זוהי תורה וזה שכרה? האם זה מה שנגזר עליי חלילה, לאהוב ולרדת – לרדת ולאהוב. האם לא ייתכן שהאהבה תהיה קצת בעלייה - שאזכה גם אני לא לפחד לאהוב, לא לפחד לבטא את האהבה שבי, לא לפחד להצהיר קבל עם ועדה שעודי מאמינה באהבה?

כל כך הרבה שידוכים עברתי. וכל כך הרבה פעמים ביקשתי להיעצר – לאהוב ולהיות נאהבת. וכל כך הרבה פעמים נאלצתי להמשיך הלאה, לבדי. שוב ושוב נזרקתי אל מצולות הבדידות והשאלה "מתי". כל כך רציתי להיות חלק מן המוצלות – אלו שבראש השנה ניצלו מדין הרווקות המאוחרת וזכו להינשא לבן הזוג שלהן וללדת ילדים משלהן – אך תחת זאת הוספתי עוד ועוד ליפול אל המצולות, כאילו לא די בכך שלבלונים שלי כבר נגמר האוויר.

והאם עליי להקשיב לקולות האחרים שבי – הנמוכים עוד יותר – שמנסים למשוך אותי לכפירה במי ש"כוחו וגבורתו מלא עולם"? האם ככה אמור להיראות מי שאוהב כל כך – עם פנים מכורכמות מצער על שנים שחלפו ואינן? ומה אומר למי שמחכה לתפילתי שתישא פרי? מה אומר לאמי שרוצה לראות כבר נכדיה ממני? מה אומר לשעון הביולוגי הממהר שדוחק ומאיץ בי למצוא כבר מישהו ולהביא ילדים לעולם לפני שהגרגר האחרון שבו, מסתנן דרך החור הקטן ונעצר בייעודו האחרון.

ואחרי כל השאלות האלה, אחרי הבדידות הגדולה שחוויתי, אחרי הבכי העצור והפרוץ, אחרי התהיות והלבטים, אחרי העצבות המפלחת חלל – כל מה שנותר לי לעשות הוא לפזם לעצמי את הפזמון, שוב ושוב ושוב: וכך אני אומרת לך אבאל'ה – שלא תחשוב שהכנפיים שלי, אלו שכל כך רוצות לנסוק אליך בתפילה ובשמחה וברוחניות מבטיחה – נשברו. הנה, אני מצדי פורשת את הכנפיים שלי כדי שתראה שעוד לא איבדתי את האמונה בך. תראה שלא פסקתי מלאהוב אותך. תראה שאני עוד מאמינה ביכולות שנתת בי. תראה שלא איבדתי את מהותי במסע הזה ושהכנפיים שנתת לי עודן יכולות למעוף. עודן מאמינות בצמיחה ובשינוי, למרות שכרגע הן מהדסות בקרקע בניסיון נואש לקום.

ואם תתקרב אליי, למילים שלי, לתפילות שלי, לשמחה שלי, לאמת שלי, לדעת שלי, לאהבה שלי, לנתינה שלי, לעצבות שלי, לבדידות שלי, לביתוק – אני מבטיחה לך שאקח אותך איתי על כנפיי, לאן שרק תרצה. אם תרצה לבקר בארץ הבדידות שלי או ביערות העב של תפילתי, אם יתחשק לך להתחמם בסוואנה הרגשית של אפריקה או לעשות סקי על ההרים המושלגים של השוויץ (גאווה, שוויצריות) שלי – לאן שרק תרצה אקח אותך איתי.

ולו רק יהפכו הסיבובים האלה סביב עצמי לאיטיים יותר, להגיוניים יותר. שאצליח להבין מה קורה איתי, שאצליח לפענח את החלומות שלי לעצמי, שאצליח לראות אותי – דרך עיניי הגשמיות – ולעכל את השינויים שאני עוברת בזה אחר זה. שאצליח לראות אותך בין כל הניסיונות שאתה מנסה אותי בהם. שאצליח לראות את הטובה שברווקות הארוכה הזו, שאצליח לחוג את הבדידות שלי, זאת אומרת לחגוג את הבדידות שלי ולא להתמרמר ממנה – אזי...

אז. ורק אם תבטיח לי – זה יקרה. הנשמה שלי תשקוט, היופי שבה יתגלה מחדש, הדעת שלה תחזור ואני אוכל להרגיש אותך באמת. אוכל להתפלל אליך באמת. אוכל לאהוב אותך באמת. כמו זוג שנמצא האחד בשביל השני בדמע ובצחוק – אם רק תבטיח לי שהרגע הזה יגיע. אם רק תבטיח לי שמישהו בסוף ימצא אותי. שאמצא אותו.

אז - ה"בטח" לי. אז, כשאמצא את בן זוגי והוא ימצא אותי - אהיה בטוחה. ואזי נמצא שנינו לך, ונלך אחריך באשר תלך. בלי געגוע למה שהיה, ובלי פחד ממה שיהיה...