"תודה על החיים איתך" - מתפילותיה של רווקה מתבגרת

רציתי להגיד לך תודה. אבל לא כזו, כמו שאמרתי עד עכשיו.

לא. לא כזו שאתה שומע כבר את הצלילים שלה לעיני רוחך, לא. לא כזו כמו שאמרתי מיליון פעמים לפני כן. מהלשון. עם ההדגשה המיוחדת של ה'. עם ו' החיבור שתמיד מתחברת למקומות שהיא הכי לא צריכה. לא, אויש. רק לא אותה ד' חצופה שמשתרבבת לה לכל מקום שלא מזמינים אותה כאומרת 'דה. אני כאן וזהו, קבלו אותי או לא'. והיוד הקטנה, ש'נדחפת' לכל מקום שבו היא אינה רצויה, מנסה להשיג ב'כוחי ועוצם ידי', ישועות שעדיין לא הגיע זמנן להיפדות. והה', שלא לדבר. הולכת לה למקומות הכי מפחידים, הכי מסוכנים, והכי רחוקים מהודיה. מאיך שהודיה באמת צריכה להיות.

אז כמו שאמרתי, רציתי להגיד לך תודה. לך, שבראת אותי. לך, שנתת לי כל כך הרבה מתנות – בתוכי ומחוצה לי. לך, שעשית את הכל כדי שאראה אותך, שאבין שאתה דואג לי, שאשמח ברגעים האלה איתך. לך, שפעמים רבות כל כך הרגשתי שאתה עושה לי 'דווקא', שנמאס לך ממני, שאין לך כוח אליי, שאני לא באמת חשובה לך, שיש לך דברים יותר דחופים מלשמוע את הצרות שלי עכשיו. לך, שפעמים רבות כל כך פינית זמן ביומן העמוס שלך רק כדי להקשיב לי. רק כדי ללטף את פניי ברוך ואהבה ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר. לך, שפעמים רבות כל כך לא בטחתי בך, לא האמנתי לך שהכל אתה עושה רק לטובתי, רק כדי שלא איפגע, רק כדי שאקבל את הכל בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים, לפי מה שהנשמה שלי בנויה ותוכנתה להכיל.

אז היום, עכשיו, אחרי 37 שנות ציפייה, אני עומדת כאן מול כל החסרונות שלי, מול כל החסרונות שבי – ואומרת לך תודה. על כל מה שיש לי ועל כל מה שאין. על כל מה שהיה ונעלם עוד לפני שהספקתי לאהוב אותו בלי די. על כל מה שהיה, והווה ויהיה... אחרי כל המישורים שהתהלכתי בהם עם נוצות הטווס שלי, מתעקשת להאמין ב'כוחי ועוצם ידי' שעשה לי את החיל הזה, כאילו בכוחו ליישר את כל הגבשושיות שבחיים בזכות החוכמה, הכסף, הקסם האישי ומי יודע מה עוד חשבתי שם ביני לבין עצמי.

אחרי כל הלבד והביחד הדביק, אחרי כל השחור והלבן ('בקרוב אצלך') המחניק, אחרי כל הדיבורים והשתיקה, אחרי שמחה ומועקה שידענו זה עם זו – אני עוצרת. עוצרת את עיניי מראות. עוצרת את ידיי מגעת. עוצרת את לבי מתחושה. עוצרת את מוחי ממחשבה. עוצרת את העבר וההווה והעתיד, עוצרת את מה שאינני יודעת ואת מה שידעתי תמיד, עוצרת את הסחף הבלתי נלאה אליי, אליך, אליהם. עוצרת את הרצונות, את הידענות המופלגת, את הרצינות המאופקת, את השאיפות רחבות הנפש, את הגעייה המתמשכת והאינסופית, בעודי מתבוססת בביצת השאלות שאין עליהן תשובה – ואומרת תודה.

תודה.

פשוטה.

בלי משוא פנים, בלי התנצחות, בלי רצון להוכיח שום דבר.

תודה.

על מה שהייתי, על מה שאני ועל מה שאהיה. איתך.

תודה.

על כל הצבעים שמרכיבים את הנשמה הססגונית הזו שלי – שאין לה רגע מנוחה בעולם הזה. תודה על המלחמות הכי קשות שלה, כי רק ככה היא למדה להכיר את כוחותיה. תודה על הסבלות הכי גדולים שלה, כי רק ככה היא למדה שבחיים צריך להתאמץ לבנות את מה שהיא רוצה להשיג. תודה על האהבות הכי מאכזבות שלה, כי רק ככה היא למדה את ההבדלים בין לב ללב, והצליחה להעריך את מה שנטעת בליבה היא. תודה על הצרחות הכי מחרישות אוזניים ששמעה, כי רק ככה היא למדה להפוך אותן לתרועות הנסתרות שלה – שיוצאות במחולות, שרות, עושות קסמים ומשעשעות אותה כל אימת שהיא מבקשת, ומתי שהיא רק רוצה.

תודה לך. שפעמים רבות כל כך הרגשתי שאתה עושה לי 'דווקא', שאין לך כוח אליי, שאני לא באמת חשובה לך, שיש לך דברים יותר דחופים מלשמוע את הצרות שלי עכשיו. לך, שפעמים רבות כל כך פינית זמן ביומן העמוס שלך רק כדי להקשיב לי. רק כדי ללטף את פניי ברוך ואהבה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. 

תודה.

תודה על החסרונות שלה, שלעולם לא יכלו להיות מה שאינם. שתמיד גילו לך את מה שיש בליבם, גם כשהיה מאוד קשה לדבר על זה בחופשיות. תודה על החיים שלה – שהם אולי לא מה שראתה בדמיונה כשהייתה ילדה עם צמות קלועות וחיוך מלא שיניים לבנות, אבל הם החיים שלה. וזה מה שהופך אותם לכל כך מיוחדים. זה מה שהופך אותם לכל כך ראויים, לחיות אותם גם בנשימה הבאה. 

צפו בתוכנית 'מקום לשאלה' - בנושא רווקות מאוחרת: