"הטנק התפוצץ, ונשארתי בחיים. מי הציל אותי? בטח שלא המפץ הגדול"

"פתאום שמענו 'בום' ענקי. הסתכלתי סביב וראיתי שכל הטנק מלא ברסיסים, וחלק מהצוות שלי כבר לא בין החיים. נבהלתי. הייתי בטוח שקרה לי משהו נורא, אבל הסתכלתי על הגוף שלי ונוכחתי לדעת שהוא שלם, ושהכל בסדר איתי", במילים אלו פותח את השיחה בינינו מפקד הטנק לשעבר, דורון הגי (40),יוצר ומפיק סרטוני יהדות, מורה וסופר, נשוי ואב לשישה ילדים, מצפת. "באותו רגע ידעתי שזכיתי לנס גדול, ושרק כוח עליון הציל אותי – ולא המפץ הגדול או כל מיני תאוריות אחרות שאחזתי מהן עד אז".

האם זה היה הטריגר שהביא אותו לחיק היהדות? אולי. אבל זה לא קרה בן רגע, כמו שרובינו נרצה אולי לחשוב. מיד אחרי השחרור, הצטרף הגי לצוות העובדים של אוניית תענוגות שעשתה את דרכה לאיטליה. "הייתי הישראלי היחידי על הסיפון", הוא משחזר. אבל לא היה שום דבר שיסגיר את ארץ מוצאו. "דיברתי איטלקית שוטפת, נראיתי כמו אחד מהם. מה הסיכוי שהם יזהו שאני ישראלי ויהודי?", ועוד יציירו לו צלב קרס על החפצים, כשהיה בתפקיד? ואם זה לא מספיק, מה הסיכוי שהקפטן בעצמו יתנכר אליו ויגיד לו למחוק את צלב הקרס בעצמו? "נורא כעסתי על ההתייחסות שלו. אמרתי לו: 'מה הבעיה שלך – אני נראה כמותכם, אני מדבר כמותכם, אני אוכל את האוכל שלכם. למה אתם מתייחסים אליי שונה?"

אז זהו, שבעיני אותו קפטן – הוא קיבל יחס שונה, כיוון שבאמת היה שונה. כולם ראו את זה, איך הוא לא ראה? "לא, לא", הנהן הקפטן האיטלקי בראשו, לשלילה. "אתה לעולם לא תהיה כמונו. אתה יהודי", סינן מבין שיניו, בנימה אנטישמית. 

 "שבוע אחר כך שברתי חוזה, וירדתי מהאוניה. פתאום הבנתי שמה שאני לא אעשה, הם לעולם לא יראו אותי כאחד משלהם". מיד לאחר מכן, החליט דורון לנסוע לטיול בן שנה לדרום אמריקה – שם, כך חשב, יוכל להתמלא ברוחניות ולמצוא משמעות לקיומו. "אחרי ארבעה חודשים שם, החלטתי לחזור ארצה. ראיתי שזה לא משנה לאן אסע, בסופו של דבר – כל החוויות שבעולם, לא יצליחו למלא אותי בדברים שאני צריך.

כך שאם מדברים במושגים של  שיבה ליהדות מהמקום הכי רחוק והכי קיצוני שאפשר - לדורון הגי יש הרבה מה לתרום לשיחה. הלא עד לפני עשרים שנה לערך היה בצד הרחוק ביותר של המתרס – זה המגדיר עצמו כאנטי דת מובהק, זה אשר בכל הזדמנות אפשרית משתלח ויוצא כנגד דתיים, זה שבינו לבין אמונה בא-ל אחד, אין ולו שמץ קשר.

דורון הגי כיום

על לימודיו באוניברסיטה: "אף לא מרצה אחד לרפואה"

החינוך האליטיסטי שקיבל תרם אף הוא לליבוי הריחוק הפנימי שחש, וכמו ייעד אותו למסלול חיים ידוע מראש, שאיך שלא מסתכלים עליו – אין סיכוי שליהדות יהיה בתוכו מקום. "עוד כנער אני זוכר את עצמי משתתף בהפגנות נגד מתנחלים, נגד דתיים. החזקתי עצמי כאדם נאור, ובדעותיי הייתי שמאלני קיצוני".

ומה קורה איתך בארץ?

"מצאתי עבודה נחמדה במשרד פרסום, והתחלתי 'לחיות באמת'. עבדתי המון שעות, ועשיתי הרבה מאוד כסף - אבל זה עדיין לא 'הרגיע' אותי. הנשמה לא הרפתה. 'אוקיי, אז נלך ללמוד משהו', אמרתי לעצמי. אבל מה לומדים כדי לשנות את העולם? הלא זה המניע היחידי שמאז ומתמיד דחף אותי לעשות דברים - רציתי להיות איש העולם הגדול, להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו".

כך מצא עצמו נרשם לפקולטה ליחסים בינלאומיים, באוניברסיטה העברית בירושלים. האופק שריצד לנגד עיניו היה משרד החוץ, ודיפלומטיה זו המשרה הנכספת. אלא שדווקא שם, במקום שאמור להקנות לו כלים למימוש שאיפתו, אמת מסוג אחר לגמרי טפחה על פניו. "כשראיתי שבין כל המרצים שמלמדים אותי – אין אף אחד שבאמת מסוגל ללמד אותי איך להפוך את העולם לטוב יותר, החלטתי לפרוש. אף לא מרצה אחד לרפואה היה שם".

לאחר שעזב את היחסים הבינלאומיים, חשב שדווקא יחסים עם עצמו – דרך שיעורי אמנות, הם אלו שיביאו את המזור לנפשו המחפשת, ונרשם ללימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. "שם, לקחתי קורס מאוד מעניין עם הדיקן, בשם 'תחנות בתרבות המערב'. התחנה הראשונה עליה למדנו הייתה החטא של קין והבל, והתחנה השנייה – עקדת יצחק.

"הטקסטים האלה לקחו אותי למקומות מאוד גבוהים ומצאתי עצמי מתענג עליהם בכל זמן פנוי", הוא אומר. "הפתיע אותי לדעת שהטקסטים לא משאירים אותי אדיש אליהם, אלא מעוררים בי רגשות מעורבים".

כמו מה למשל?

"בעקידת יצחק למשל, מאוד כעסתי. חשבתי לעצמי: 'איזו מין דת אכזרית זו, שמצווה על אבא לעקוד, להרוג את הילד הקטן שלו?' רק כשהלכתי לספריה וגמאתי ספרים שונים על הנושא – הבנתי שיצחק בכלל לא היה ילד קטן. הוא היה בן 37, והלך לעקידה לגמרי ברצון: 'וילכו שניהם יחדיו', כך כתוב. הייתי המום. פתאום הבנתי שכל מה שלימדו אותי בבית ספר, זה שקר אחד גדול. אף אחד מעולם לא טרח להסביר לי את האמת".

"אז קרה מהפך גדול בנשמה שלי"

ומה עשית עם התובנה הזו?

"קודם כל הבנתי שאני חייב לחקור את הדברים עד תומם, והחלטתי לקרוא את התורה בעצמי מא' עד ת'. כשהגעתי לשמות ולעשרת הדיברות, קרה מהפך גדול בנשמה שלי. 'זהו, זה זה', הרגשתי שזה בדיוק המתכון שחיפשתי כל החיים, לתיקון העולם. אבל אז הגיעו גם תובנות אחרות. אמרתי לעצמי 'אל תהיה שקרן. מה זה זכור את יום השבת? אתה לא יכול לגלות את האמת שחיפשת כל החיים שלך, אבל להמשיך להיות מעוגן להרגלים ולאורח החיים הנוכחי שלך'".

הוא התחיל לשמור שבת, אבל לא יכל לשקר את עצמו ולקחת רק את החלק שהכי נראה לו. אחרי השבת הראשונה שטעם בחייו, עזב את ביתו והלך לגור בצריף קטן על נחל הירקון, סמוך לאוניברסיטה. "בשבת השנייה, בעשר בבוקר אני שומע דפיקה על הדלת. השכן התימני, ש'במקרה' גם שמר תורה ומצוות, הזמין אותי לאכול ג'חנון. הלכתי, וראה זה פלא. גיליתי שלאנשים האלה, שתמיד כל כך סלדתי מהם, אין זנב וקרניים. הם היו אנשים רגילים ושמחים, ובזכותם התחלתי לראות יהדות מזווית אחרת, לא כמו שהכרתי עד אז".

באותה שבת גם הלך לבית המדרש, וקרא בשקיקה את כל הספרים שרק יכל. "הכל עניין אותי, הרגשתי שנפתח לי צוהר אל עולם חדש ומפעים, שכל שנייה בו אני יכול להרוויח רווח נקי לנשמה שלי. לאט לאט נשאבתי פנימה אל עולם התורה, עד שבשלב מסוים – החלטתי לעזוב את הלימודים. לא ראיתי טעם להמשיך ללמוד דברים שלא יתרמו לי דבר לתיקון נפשי, לתיקון העולם שבתוכי ושמחוצה לי".

אחרי ארבעה חודשים של התחזקות רוחנית - הבין שזה לא עסק להמשיך להתחזק לבד, ושצריך למצוא רב. בהשגחה פרטית הגיע לשיעורו של הרב יוסי גינסבורג ברמת אביב, שם למד במשך שנתיים – עד שהכיר את אשתו יעל, בשידוך. כיום השניים הורים לשישה ילדים מקסימים, והבית שלהם הוא בית מיוחד במינו.

מדוע? ובכן, למעט העובדה שגרו מספר שנים בוונציה בשליחות מטעם בית חב"ד ("חזרנו כי אין כמו חינוך ילדים בארץ") – בין כל הכובעים של יעל (מעצבת גרפית ומאיירת) ודורון (שחיבר סדרת ספרי ילדים ונוער בשם 'אפרוחי') – מפיקים השניים סרטוני יהדות לילדים, בתהליך יצירה שכולל את בני המשפחה כולה. כן, כולל הילדים.

איך החלה כל העשייה הזו?

"במהלך שנות הנישואין והעבודה בבית חב"ד ראינו שמה שהדור שלנו זקוק לו הכי הרבה הוא 'לראות את הקולות', זאת אומרת, זה לא מספיק לקרוא טקסט ולהתרגש ממנו, או לשמוע איזה וורט יפה מהתורה – אלא צריך לקחת את התורות ולהפוך אותן למשהו ויזואלי. מאחר ואני כל חיי עסקתי בכתיבה, ואשתי כל חייה עסקה באיור – הבנו שיצירת סרטונים ויזואליים שמסבירים את המצוות, זו בעצם השליחות שלנו".

עם התובנה הזו ניגשו בני הזוג למשימה החשובה – יעל למדה בעצמה את מלאכת יצירת הסרטונים, דורון ישב והלביש סיפורי ילדים על מצוות שונות שרצה ללמד, ולמלאכת הדיבוב הצטרפה המשפחה כולה. "היום יש לנו ב"ה באתר 'פני מלך' כבר 40 סרטונים, שרבים מהם מתורגמים ומופצים לחו"ל – שם יש שממה של תורה. הסרטונים מתורגמים לרוסית, אנגלית, פורטוגזית וספרדית, ואנחנו מקבלים עשרות פידבקים של יהודים מכל רחבי העולם. על ההשראה שלו לכתיבת הסיפורים אומר דורון "זה הרבה מאוד תפילות, על הפרט הכי קטן ועל האופן שבו מורידים רעיונות גדולים ל'אנשים קטנים'. אחרי כתיבת התסריט, אני שולח אותו להגהה אצל שני רבנים ורק אחרי שהתסריט גמור – יעל מקבלת את הסרטון, וביחד אנחנו עובדים על הציור והדיבוב".

ואיפה הזמן לכל זה?

(מחייך) "הו, זו שאלה טובה. הזמן הוא כמו ארץ ישראל, עליה נאמר ארץ הצבי. ככל שיש יותר תושבים – כך היא מותחת עצמה, ומתרחבת, כדי להכיל בה את כולם. כך בדיוק עם הזמן – ככל שמכניסים בו יותר תוכן רוחני, יותר דברים שבקדושה – כך הוא מוציא אותנו מרשותו של היצר הרע שלנו, מתרחב ומכיל את הדברים הטובים שאנחנו רוצים להשיג בחיים".

קראו גם:

אנימציה יהודית: כך ילדים (והורים) לומדים רעיונות גבוהים בתורה

איך אוכל לגדל ילדים יראי שמיים כבעלת תשובה, שבעלה (עדיין) לא דתי?

מלימודי רפואה לאנימציה יהודית: סיפור חייה של שליחת חב"ד יעל הגי

בשורה משמחת: סרטוני האנימציה היהודית האהובים של "פני מלך" מגיעים לעולם הילדים

בלעדי למנויי עולם הילדים: קבלו 3 סדרות של 31 סרטונים מבית "פני מלך". ל"הובי הרובוט" לחצו כאן ל"מאיר הירקן" לחצו כאן ל"ספר הזכרונות" לחצו כאן

אין לכם מנוי עדיין? זה הזמן להיכנס לעולם הילדים! בעלות סמלית של 10 ₪ לחודש הראשון קבלו את כל התכנים השווים: סדרות, סרטים מקוריים, קומיקס, כ-700 משחקים, חוגים, הגרלות ופרסים. לחצו כאן

אהבתם את סרטוני "פני מלך"? היכנסו לאתר "פני מלך" והמשיכו ליהנות:)