אני כבר גמרתי בצפר: עד איזה גיל נעשה שיעורי בית?

מתי בפעם האחרונה רטנתם, בקול או בשקט, על שיעורי הבית שרותמים אתכם דרך הילדים? מתי בפעם האחרונה הרגשתם שהלימודים שלהם לוקחים מכם קצת יותר ממה שאתם בעצם מוכנים להשקיע?

"די עזבו אותי", גונחת האמא בחוסר אונים מול שאלת המיליון דולר. "אין לי שום סיפור על חשיבות הוויטמינים, ואין לי שום מושג איך פותרים משוואה בארבעה נעלמים, ואין לי אפילו מילים נוספות שמתחילות באות G באנגלית!"

בכל יום הם מגיעים עם משימות חדשות, והגברת שושן נבוכה.

יום אחד הם רוצים עזרה בחשבון, ומגלים יחד אתה את חוסר ההתמצאות הבסיסי שלה בתחום. למחרת הם מקשים קושיות בגיאוגרפיה ובוחנים בזה את כושר ההתמצאות הלקוי במפת העולם. היא מרגישה במבחן גם כשהם מבקשים ממנה להסביר פירוש מוקשה של רש"י, וכשאבא מגיע הביתה הם אמורים כבר מזמן לישון.

גברת שושן היא אם אחת לדוגמא מתוך אימהות רבות שמסכת הלימודים של הילדים היא משימה אחת יותר מדי בשבילה. היא מוכנה לדאוג לכל צרכם, למלא את כל תפקידיה כאמא במישור הרוחני והגשמי, אבל לא בזה הלימודי. היא מבקשת הסבר לחשיבות העניין, כדי שאולי תוכל להתגבר ולהתחבר.

מתברר שבעומק הדברים יושבת צלקת כאובה. ימי ילדות עם מועקה של לימודים קשים ומאיימים הופכים בעיניה את כל העניין הזה לגוש אחד של איום, כישלון וחידלון. אין לה חשק לחשוף את חוסר האונים הזה מול ילדיה. אין לה כוח לפתוח את כל המרחב הזה היום, אחרי שנים רבות של התאוששות. זה לא בשבילה, פשוט לא בשבילה. בכל זאת, במכתבה היא כתבה: אם אבין בשביל מה זה בא, אולי אתגבר, שהרי אימהות מתגברות כל הזמן.

המשפט האחרון הזה שבה את לבי. אמהות מתגברות, מי ראוי יותר מהן שנקדיש לו את השורות האלו? אימהות שמתגברות למען מטרות וחושבות בטרם מעשה על טובת הילדים. ממכתבה של גברת שושן עולה, כי אם יש חשיבות מועילה לילדים היא מוכנה לכל, גם לזה.

אז לכבודך גברת שושן, נכנסנו לעומקה של הסוגיה. ומצאנו שאת לא לבד. בעיתות עומס בעיקר מוצאות את עצמן אימהות רבות נאנקות תחת העול ותוהות על עולם של הלימודים – עד כמה משקיעים בהם, ואולי זה בכלל העסק הפרטי של הילדים?

מובן שיש הבדל מהותי בין ילדים מתקשים או חסרי מוטיבציה לאלו שעושים את העבודה לבד. אלו שנמנים על הסוג השני בכלל לא מזמנים להוריהם את הדילמה שבה נפגשת גברת שושן ועוד כמה אימהות שציטטנו לצורך הכתבה. אנו מתייחסים בדברינו לילדים שיש להם קושי, והם מערבים את הוריהם מעורבות פעילה בלמידה שלהם.

הורים רוצים שילדיהם ילמדו, וגם בנותיהם. כולם מבינים את חשיבות הלמידה וההשכלה, ולא לחינם רושמים בשמחה את הילדים למוסדות הלימוד. בלימודים יש מטרות מקודשות, ולא רק בלימודי הקודש.

קודש לה'

לימודיהם של הבנים הינם כמובן לימודי קודש, לימוד התורה היקרה היא אוצר, וכל רגע של הגייה בתורה הוא הזדמנות להתעלות ולהתרומם, לעסוק בקיומם של חוקות שמים וארץ ולהיות שותף במעשה בראשית. בשורות אלו באנו לדבר על לימודים של מקצועות חול ולימודיהן של הבנות. בלימודי הקודש של הבנים אין לנו כל עוררין. אלו יקרים מזהב ומפז רב, מתוקים מדבש ונופת צופים, הם חיינו ואורך ימינו והם כל עיקר קיומנו וחיותינו בעולם הזה, ובעולם הבא. כל הורה יהודי מתפלל שילדיו יגדלו בתורה ומכון להשקיע לשם כך את כל הונו ואונו. אנו מבקשים שנזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים עוסקים בתורה, יגעים בה, מתעלים על ידי קדושתה ומתעדנים על ידי המאור שבה. כל האמור בכתבה זו נאמר לגבי הלימודים הנוספים, לימודי החול של הבנים ולימודי הבנות שאינן מצוות כלל על לימוד התורה.

אם כן, לימודי חול למה באו? מה פשר השעות הארוכות שבהן שוקדות הבנות על לימודיהן מתוך מאמץ והשקעה רבה, לעתים גם משפחתית ומורכבת? בשביל מה כל הבלגן הזה? כמה שעות משקיעות הבנות, כמה כסף הולך לשיעורי עזר פרטיים, כמה דמעות נשפכות מתסכול ומאכזבה, וכמה תחרותיות בלתי חיובית נוצרת מבלי רצון. כל אלו צריכים לבוא במשקל ולהיחשב בכובד ראש יחד עם התועלת הצומחת מן הלימודים.

ובכן רבים וטובים מעמנו כבר שקלו בפלס את ל המערך הזה, ומאז הוקמו בתי הספר לבנות, מלווים בברכתם של גדולי הדור, ממשיכים לעקוב בעיניים בוחנות ובמבט ירא ה', ולוודא שאכן משיגים את המטרות ולא סוטים מהן חלילה.

המעלות בלימודי החול

הלימודים מפתחים את החשיבה, והחשיבה דרושה לכל מקצועות החיים. הלימודים מכשירים את המוח לשיקולי דעת, לריכוז, להרחבת אופקים ולהתמצאות בעולמות נוספים. עצם ההכשרה הזו מאפשרת לילדים לתפקד גם בחיי היום יום בצורה מתורבתת יותר, משכילה יותר.

הלימודים מעשירים את הנפש. הם מאתגרים את הילדים בעולם של השקעה ותוצאה, של זריעה וקצירה. ההעשרה הזו נותנת לילדינו את האפשרות לתפקד בכל תחומי החיים בצורה אחראית יותר, בוגרת יותר.

הלימודים מאפשרים לילדינו לגדול עם בסיס לרכישת מקצוע ולפרנסה בעתיד. מי זה בדורנו יקל ראש בכל אלו?

עם כל המודעות למעלותיה של מערכת הלימודים, היא מציבה לפתחנו כהורים וכמחנכים סוגיות רבות שחשוב להתייחס אליהן. סוגיות שמגיעות לפתחנו השכם והערב ומגלות עד כמה מורכבים הדברים, והשפעתם מכריעה על עיצוב דמותם הפנימית של ילדינו. הלימודים, כפי שמסתבר, אינם נשארים בגיליון הציונים כעדות רשמית של ציונים, אלא חרוצים בעומק לבם של הילדים, חרוטים כחוויות ילדות רבות משמעות המשפיעות על המשך החיים. על תפיסת העולם, על ההשקפה, על ההתנהלות, ועל דפוסי ההתמודדות.

חוויה של ילדות

בנות רבות חוות את מסכת הלימודים כחוויה חיובית של הילדות. יש מקום מוגדר להשקיע בו, יש עיסוק מכובד להתעמק בו. בנות חובבות אתגרים ואינטליגנציה מוצאות כר פורה לסיפוק הסקרנות שלהן ומצליחות לצבור לעצמן גם חוויות הצלחה מהנות ומשמחות. אבל לא כולן כך. הלימודים מהווים עול גדול לרבות מן התלמידות ואפילו מטרד מעיק לחלק מסוים מהן. בכל כיתה הטרוגנית ניתן למצוא את הבנות שמקטרות על הלימודים סתם כתינוק המבקש לברוח מבית ספרו (מה שהיה בכל הדורות ובכל הזמנים והמקומות), ויש את אלו שנאנקות מעומק לבן ובאמת זו מציאות שמקשה עליהן בחיים. הן מתקשות להתמודד עם המטלות ומשימת הלימודים גורמת להן לעגמת נפש רבה בחיי היום יום.

התמודדות משפחתית

"אני מבינה את חשיבות הלימודים", מרצה בפניי אמא לבת שלוש עשרה. "גם אני למדתי הרבה, ואהבתי את הלימודים. יש לי הרבה סיבות למעלת הלימודים שאני יכולה למנות. אבל לא לכולם זה מתאים!" אמא של שולמית, מספרת מתוך ניסיונה הכואב על ההתמודדות על מסכת הלימודים. "שולמית שלי ילדה מקסימה, טובת לב ועדינה, אבל לימודים, הם ממש לא בשבילה. והנה היא בת, תודה לקל שהיא אינה בן. ובכל זאת הלימודים טורפים לה את שלוות החיים. מאז היתה קטנה התקשתה בלימוד הקריאה אחר כך התחילה לצבור פערים גדולים בחשבון. מאז הסיפור רק הולך וגובר. אנחנו ההורים תמכנו בה משך שעות. ישבנו אתה לתרגולי קריאה ולביסוס החשבון, היינו משקיעים המון, עד שראינו שאין לדבר סוף. יש עוד ילדים בבית ואי אפשר לשבת על שיעורי בית עם ילדה אחת במשך שעות רבות כל כך, וכל הילדים האחרים מצפים לתשומת הלב שלהם. במשך הזמן שכרנו לה מורות פרטיות, וגם זה כבר הקשה עלינו מאוד. התקציב מוגבל והשיעורים הפרטיים האלו עולים הון רב. זה לא שמשלימים פה איזה פער מסוים ודי. הצורך ממשיך והולך ולא מתפטרים ממנו. זה בור שאין לו תכלה, מים שאין להם סוף.

"לשולמית יש קושי לימודי. עשינו לה אבחון, ראינו את היכולות הירודות, קשה לה. זה לא בשבילה. גם לנו כהורים קשה לראות אותה מתאכזבת שוב ושוב, ועוד לשלם על זה הרבה כסף. הורים אוהבים לשלם ולהשקיע בשביל לראות את הילדים שמחים, ואילו אנחנו דווקא משלמים על דבר שמעיק על הילדה! נוצר מצב שאנחנו מתחננים בפני הילדה שתלך, מתאמצים להשיג את הכסף, מבטיחים לה פרסים בעד, ובעצם פתאום נשבר לנו. אולי די? שלא תצליח בלימודים, (היא ממילא לא ממש מצליחה) ושלא תהיה באשליות (ממילא היא מרגישה ליד חברותיה טיפשה וחלשה) ושתהנה מהחיים! באיזה שהוא שלב פשוט נשבר לנו מהשיעורים האלו. הילדה חוזרת מבית הספר, והיא אמורה ליהנות מהחיים. די, לא צריך כל היום להתעסק בלימודים. זה עושה לה רע, זה עושה לה מצב רוח לא טוב. היא לא נהנית מזה, ומספיק לה התסכול בבוקר. היא לא אמורה לדשדש כל היום בתחום הקשה שלה. היא לא אמורה להרגיש תמיד נחשלת. שתשחק עם החברות למטה, שתצליח קצת. שלא תהיה כל הזמן בצל של הכישלון. כמה אפשר להיות רדופים בזה?"

הוריה של שולמית קבלו החלטה שהתבררה לאחר זמן כהחלטה טובה. הילדה החלה לפרוח. די למסכת שיעורי העזר העוקבים, די לטרדה המתמשכת עם הוויכוחים הבלתי נגמרים. שולמית לא חייבת להצליח בלימודים. המבחנים ירדו מסדר היום, וגם אם בבוקר הסבו עגמת נפש, אחר כך הפך היום להיות מאיר יותר, עם תקווה של חברה ומשחקים ועוד דברים שיש בחיים.

את הסיפור הזה ספרה האם גם למורה של שולמית, והיא פתחה לה את העיניים מעוד כיוון. "הייתי בטוחה שהמורה תגיד שעשינו טעות, ותדרבן אותנו להשקיע אתה בלמודים, אבל ההפך הוא הנכון. המורה שבחה את ההחלטה, הזדהתה אתנו וטענה שזה לא גיל לקבוע לילדה מערכת של שיעורים פרטיים. זה צריך לבוא מרצונה. עוד דבר חשוב אמרה המורה ובכך האירה לנו את העיניים: היא אמרה לנו למצוא לילדה תחום של הצטיינות. תחום בחיים שהיא תצליח בו, שתרגיש שווה ומועילה. הציעה תחומים שונים ואנחנו בדקנו. היא הציעה עיצובי שולחן, חיתוכי פירות, או אפילו בישול ואפייה בתוך הבית. זה לא חייב להיות משהו עם ביטוי בחוץ, אמרה המורה, אבל שלילדה עצמה יהיה ברור שהיא מצטיינת במשהו. שלא תחווה רק כישלונות כל היום, שלא תהיה רדופה בהרגשה רעה. שתרגיש מוצלחת, שיהיה לה סיפוק. לקחנו את העצה בשתי ידיים, והחלטנו למצוא את הכיוון המתאים בשבילה. עקבנו אחריה וראינו שהיא מעולה בצילום, אוהבת מאוד את המצלמה שקבלה לבת המצוה שלה, ומשקיעה בה שעות רבות. למדה בעצמה כל מיני פונקציות וראינו שיש לה חוש טכני מפותח לעניין. שלחנו אותה לשכנה שמתמצאת והיא לימדה אותה קצת טיפים. ראינו שזה תחום מוצלח בשבילה. רשמנו אותה לחוג וכעת היא משקיעה בו הרבה. שם, בין בנות הקבוצה שולמית שלנו היא החרוצה. היא נהנית מהלימוד ובעקר – מחוויית ההצלחה. היא מרגישה חשובה ושווה, וזו תחושה שהיא מעולם עוד לא חוותה. אנחנו בינתיים מעודדים אותה לצלם את הילדים, והיא מראה את התוצאות לחברות. פתאום נוצצות לה העיניים, היא שמחה ומאושרת ונהיה לה פשוט טוב יותר, קל יותר. רואים את הברכה, תודה לקל".

סיפורה של שולמית נגע ללבי. הוא פתח חלון לסבל שחוות בנות רבות בעולם הלימודים, סבל שהוא לפעמים יומיומי ומצטבר, ולפעמים אין אפילו פתח מילוט ממנו.

"הלימודים הם הסיוט של החיים שלי", מספרת לי חברה בגילוי לב, "אלו היו שנים קשות שלא אשכח, עד לסמינר". מה קרה בסמינר? החברה ספרה שאז היה מהפך מסוים בתודעה. פתאום החברה הפכה להיות חשובה לא פחות מן הלימודים, והיא גילתה שאפשר ליהנות מיום בחברה בלי להצליח בלימודים. אבל עד אז, היא טוענת שבלימודים בבית הספר היה לחץ חברתי גודל והיא חשבה שאם יש לה ציונים נמוכים היא פשוט לא שווה. עד ששיקמה את עצמה, ואולי דווקא בגלל זה קבלה קצת חישול לחיים, השתפשפה, למדה להתמודד בחיים גם עם כישלונות, ואת הכאב היא בכל זאת נושאת בלבה במקום עמוק שלא נמחק.

אז אם כך – למה?

אם רבות הבנות שסובלות מהלימודים, לחוצות ומאוימות מהם, אז למה?

ובכן ללימודים יש מעלות רבות והראשונה שבהן – תוכן. אם הבור ריק ואין בו מים – נחשים ועקרבים יש בו. אסור לאפשר לבנות להישאר עם ראש ריק ועם שממה פנימית. אם אין משהו חיובי שמעסיק את הראש – נשארים עם חלל גדול שעלול להתמלא בשטויות ובדברים מזיקים. מניסיון מספרים מחנכים והורים רבים על ריקנות שהובילה לחידלון ולסכנה של ממש. סכנה גדולה מאיימת על כל מי שראשה ריק מתוכן, היא חשופה לסכנות רוחניות וגשמיות בכל תחום, וזה בפני עצמו עניין מפחיד מאוד. סיפורים רבים עצובים ומסמרי שיער החלו בשיממון פנימי, בריקנות, בחיפוש אחר תשומת לב ועניין. סיפורים רבים החלו כך ונגמרו בסוף עצוב מאוד. הם עומדים כתמרור אזהרה ומאותתים לנו כהורים להיזהר מאוד בעניין. לא לאפשר לילדים להלך ריקם, אלא להפך – לעודד אותם להשקיע ולמלא את ראשם בעניינים של תוכן. הורים חכמים שמבחינים בזמן פנוי, ובעיקר בראש פנוי, יעודדו את ילדיהם ללמוד בכל צורה שהיא. אפילו על ידי פרסים ומתנות, ממתקים ואולי גם כספים. העיקר שלא יתבטלו. ילדים שמרגישים כי הוריהם מחשיבים את הלימודים, יעמיסו בראשם את התכנים, וימלאו את תפקידם כתלמידים. הם יפתחו חוש אחריות ועקביות, ומעל הכול – יינצלו מסכנת הריקנות.

אבא, אמא, תעזרו לי בשיעורים

הורים עמוסים מוצאים את עצמם לפעמים רוטנים על עומס הלימודים. אמא של שלוש בנות התלוננה בפני שלילדותיה אין זמן לעזור. הבנתי ללבה, אך שאלתי אותה: האם את באמת רוצה להוריד מהלימודים שלהן בשביל העזרה שלך? היא ענתה לי בכנות: "בזמנים מסוימים, כן", שאלתי נותרה בעינה, האומנם בשביל זמנים מסוימים שבהם צריך יותר עזרה, עדיף להוריד את הרף לכולם? לתמיד? מה יהיה? האומנם ניתן לערב שיקולים כאלו במערכת החינוך? "בשביל זה יש פתקים", אמרה לי מורה אחת מנוסה. היא מכירה מקרוב את התלונות האלו. אם הורים מרגישים שצריך להיעזר בבנות, שיעזרו להן על ידי פתקי שחרור מדי פעם. חבל להוריד את כל המערך החשוב הזה בגלל זמני עומס מסוימים. בזמני השגרה אמורה הילדה להיות פנויה לעבודות בית הספר מדי יום כשעה. זה טוב שיש לה עול ומחויבות, שהיא צריכה לעיין קצת, להשקיע, להיות מחוברת למסגרת. אם יהיו הלימודים חסרי מחויבות, הם יאבדו את העוצמה שלהם. המבחנים לא שומרים רק את הידע, אלא גם את כל הקשר למערכת החינוך. רק על ידי השקעה נבנה קשר אמיתי ומחייב.