השקט שאחרי המסיבה

שבת בבוקר, הכול שקט סביב. אפשר לשמוע את המיית היונים מחוץ לחלוני. אני מתבוננת בנוף הפסטורלי מסביבי, ומתבוננת בפלאי הטבע שיצר הקב"ה. מתענגת על רגעי השלווה הנדירים, נהנית מהאווירה המיוחדת שניתן לחוש רק בשבת קודש. עת עוצרים את כל החיים המטורפים שבחוץ ופשוט מתבוננים...

 

ברגעים אלו עולות לי מחשבות על החסד שהשם יתברך העניק לנו בטובו, על היום שבו ציווה עלינו ללחוץ "סטופ" ולעצור את מרוץ החיים שאינו עוצר לעולם.

 

לא תמיד זה היה כך אצלי. אני זוכרת ערבי שבת של סעודה משפחתית חפוזה שמסתיימת תוך חצי שעה (במקרה הטוב...), עם קידוש וטלוויזיה ברקע, כאשר כל אחד ממהר לענייניו, והשיח המשפחתי סביב השולחן כמעט ואינו קיים. אני עצמי הייתי כמובן מהראשונים לעזוב את השולחן, לטובת בילוי עם חברים במועדון, בפאב או במסיבה.

 

יצאתי וביליתי, ניתן לומר שברוב הזמן אפילו נהניתי. אבל התחושה שבאה אחר כך הייתה פשוט ריקנות גדולה. הייתי חוזרת הביתה בשעות הבוקר המוקדמות, מנסה לפתוח את הדלת באופן הכי שקט שאפשר, מורידה נעליים ונכנסת לחדרי על קצות האצבעות, כדי שהוריי לא ישמעו שהגעתי כל כך מאוחר. אז הייתה משתלטת עליי תחושת בדידות נוראה... אני אפילו לא יכולה להסביר את זה במילים, אבל חשתי כל הזמן צורך למלא את החלל שנוצר. אחרי הרעש, המוזיקה, האנשים שסביבי וההמולה הרבה, השקט היה רועם מדי בשבילי. הייתי מתגנבת למקרר, לוקחת לי משהו טעים לאכול - וצונחת על המיטה. מרוב עייפות הייתי נרדמתי מיד. אף פעם לא הבנתי למה זה קורה לי, מה לא בסדר אצלי? אבל גם לא ניסתי להתעמק בזה יותר מדי, כוח ההרגל והחיים שנמשכו עשו את שלהם.

 

נראה לי שהפעם הראשונה שבה באמת התחלתי לנסות להתבונן על החיים שלי, ולתהות אם יש איזושהי משמעות או שככה עוברים את החיים עד 120, הייתה כשהייתי סטודנטית.

 

יום אחד פגשתי סטודנט שאמר לי: "את יודעת, יש איזה פרויקט שבמסגרתו שומעים הרצאות על יהדות ומקבלים על זה מלגה, בא לך להצטרף לזה?". חשבתי לעצמי: למה לא? מה יש לי להפסיד? נרוויח קצת כסף למימון הלימודים.

 

הגעתי, שמעתי הרצאות, ביליתי סופי שבוע של "ערכים" במלון, וזה אפילו היה מעניין.. אבל זהו לא יותר מזה, לא הרגשתי שזה קשור אליי באיזשהו אופן. המשכתי באורח החיים הרגיל לחלוטין שלי. בשנה השנייה של הפרויקט התחלתי לבוא לבושה יותר צנוע, כי רציתי "לכבד" את אנשי הצוות. אח"כ כבר התרגלתי ללבוש והלכתי כך באופן קבוע. אפילו השבתות כבר לא היו נראות לי עניין כל כך מסובך... בנוסף לכך, הייתי אמורה לעבור ניתוח שחששתי מאוד מתוצאותיו, לכן שמרתי שבת בגלל זה. כך, לאט לאט, מבלי ששמתי לב, נהייתי "דוסית" למהדרין.אני, שתמיד נרתעתי מהדמויות ה"שחורות" וחשבתי שזה פאנטי, פתאום מוצאת את עצמי שם, בפנים, בתוך העולם הזה... ממש צחוק הגורל. כשנתיים לפני כן, כשגם אחי עבר תהליך דומה, היה נראה לי כאילו הסתובב לו איזה בורג בראש. היום אני מסתובבת ברחוב ופתאום קולטת שזהו, גם אני חלק מהם, יש לי אחריות ואני מייצגת את שומרי תורתו של הקב"ה. אני בת של מלך ואיני יכולה להתנהג ולדבר איך שבא לי!

 

פתאום אני כבר לא יכולה לעשות מה שאמי אומרת אם זה נוגד את התורה, ומצד שני עליי לכבדה יותר מבעבר. זה מכניס אותי לקונפליקטים יומיומיים עם עצמי, בכלל לא פשוט. והיא... כבר למדה איך לנגוע בנקודות הרגישות שלי. בכל התפרצות קטנה של כעס היא אומרת לי: "ככה את עובדת על המידות שלך?".

 

אחחח... זה כואב, אבל נכון. העבודה הכי קשה נמצאת בפנים עם עצמך. אף אחד לא הבטיח שהחיים הם גן של שושנים. אבל למרות הכל אני מסתכלת על החיים שלי היום, על השמחה לקום בבוקר, על המשמעות והצבע החדש שגילתי, ונראה לי שזו - דווקא זו - התחושה הכי טובה שיש בעולם.