כיצד היהדות מתייחסת לבעל מום?

הבה ונבדוק מי הוא בעל הרחמים, ומתוך כך נתחזק באמונה בו.

זו עובדה שיש בעולמנו אנשים אכזרים שאין להם רחמים על אחרים. גם לבעלי חיים אין רחמים על בני מינם (חתול לא חש רחמים על חתול שנדרס על הכביש). רחמים הם משהו מיוחד שניתן בלב האדם מאת אלוקים - הוא אבי כל הרחמים, וכל הרחמים מגיעים רק ממנו יתברך, וליהודים נתן רחמים מרובים! הוא הנקרא בלשון חז"ל בשם "רחמנא", המרחם, ובתורה נאמר עליו "ארך אפים ורב חסד". אף עמו ישראל נקראים "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".

מכאן נמצאנו למדים שהוא יתברך ודאי הרבה יותר רחמן מאיתנו, שהרי הוא מקור כל הרחמים, ורק בזכותו אנו מסוגלים לרחם.

כל אכזריות או קושי לב שעשוי אדם לייחס חלילה לבורא - נובע רק מחוסר ידיעה על מעשיו, כי העולם הזה נסתר ולא מובן, חלק קטן מגלגולים רבים שאת תחילתם ואת סופם איננו יודעים. כשנגיע לעולם הבא, לעולם הנשמות, ונראה את העולם האמיתי, נבין שהוא יתברך אכן רחום וחנון יותר מכל אדם, ויותר מכל מה שיכולנו לשער.

הבורא הוא נותן התורה עליה נאמר "דרכיה דרכי נועם - וכל נתיבותיה שלום", התורה היא שלימדה אותנו "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תלך רכיל בעמך", "לא תחמוד", "ואהבתם את הגר", וכו' וכו'. כל המוסר והרחמים שלנו מגיעים אך ורק ממנו יתברך.

כמובן שאיש לא יחשוד בתורה הקדושה שהיא מזלזלת בבעלי מומים ח"ו, שהרי הקב"ה הוא מקור כל האהבה והרחמים, וללא ספק אוהב ומרחם על כל בריותיו. 

עם זאת ראיתי מי שהתקשו מדברי הזוהר הקדוש (פרשת אמור דף צ:), שם מסופר כי רבי אלעזר היה יושב בהיכלו של חמיו כדי לבקש עצה בעניין מסויים. בתוך כך עבר אדם שהיה פגום באחת מעיניו, והציע חמיו לשאול לעצתו. אך השיב לו רבי אלעזר שפגום הוא ואינו נאמן: "תא חזו, קוב"ה אמר (שם כ"א, י"ח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהא קדישא דלעילא לא שריא באתר פגים" (וכך הובא במגן אברהם או"ח סימן נ"ג סק"ח), כביכול היה אפשר לטעות ולחשוב שהקדושה אינה שורה על בעל מום. 

אך עלינו לדעת כי המאמרים בזוהר מסתירים בכוונה סודות, ולרוב לא נאמרו כפשוטם. כדי להבין את הזוהר צריך מסורת, ורבנים שהגו בתורת הסוד. אין לנסות להבין מאמרים עמוקים שכאלו על דרך הפשט. הסיפור המצוטט מהזוהר הוא מאמר נדיר וקשה מאוד להבנה, והמפרשים באמת התקשו להבינו (כי אין לסיפור זה מקבילה בתלמוד, והרי ידוע שהיו אף אמוראים עיוורים).

כך לדוגמה מצאתי רב גדול שהתקשה בזה: "הרה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע בספרו דברי תורה (מהדורה ב' אות נד)... הקשה על כך, שלא זכה כלל להבין את דברי הזוהר הקדוש, שהרי מצינו כמה צדיקים וקדושים בכל הדורות שהיו בעלי מומים [הפוסלים בכהונה] ואיך יתכן לומר שלא שרתה בהם קדושה חס ושלום."

הרי התורה כידוע מספרת לנו שיצחק אבינו היה בעל מום (כהה בעיניו), יעקב אבינו היה בעל מום (צולע ברגלו). אפילו משה רבנו גדול הנביאים היה ערל שפתיים. היו תנאים ואמוראים בעלי מומים, כמו רב ששת שהיה עיוור לגמרי, וגם רב יוסף, ועם זאת חכמים גדולים היו מחכמי חז"ל. ואין ספק שהקב"ה היה קרוב אליהם מאוד, כי הם היו מגדולי האומה היהודית.

כך שוודאי ובוודאי שאדם בעל מום יכול להיות צדיק ובעל שכינה. אמרו חז"ל שאפילו ממזר יכול להיות תלמיד חכם, והיו רבנים גדולים שהיו עיוורים ובעלי רוח הקודש, ומובן שהאבות הקדושים היתה להם שכינה למרות שחלקם היו בעלי מומים.

רבנים רבים ניסו להסביר את הקושי בזוהר הקדוש והציעו פירושים שונים להבנתו, אך הכל יצאו מתוך ההבנה שגם אנשים בעלי מומים יכולים להגיע לקדושה, ועל זה לא מצאתי חולק.

בכל זאת אציע בקטנותי פירוש משלי. לעניות דעתי האישית - רבי אליעזר ידע ברוח קודשו, שהמום של אותו עיוור נגרם לו בשל חשבון מגלגול קודם (-עוון מסויים שהיה על אותו עיוור לתקן בגלגול זה, ולכן נולד בעל מום בעיניו, וכנראה טרם הספיק אותו עיוור לתקן את עוונו בחייו, ולכן לא שרתה עליו הקדושה), לכן אמר רבי אליעזר את מה שאמר לגבי אותו עיוור ספציפי שהכיר בו, שהמום שלו הגיע אליו בגלל עוון מסויים. אך דבר זה לא נאמר על כל עיוור בעולם. גם מה שהביא את הפסוק "כל איש אשר בו מום לא יקרב" היה כראיה לדבריו, על כך שמום יכול להעיד על חשבון של עוון מגלגול קודם, כפי שאכן ראה ברוח הקודש לגבי אותו עיוור שחלף לידם. אך לא שהדברים מכוונים לכל בעלי המומים שבעולם, שהרי אפילו מן האבות והנביאים היו בעלי מומים, ואין על זה חולק.

מכל מקום כשאנו נתקלים במאמרים קשים, אל לנו למהר להסיק מסקנות. הבה נזכור את מה שאמרו חז"ל: "הוי דן את חבירך לכף זכות (ולא לכף חובה)", על אחת כמה וכמה כשמדובר במסורת המפוארת והרחמנית של בני עמנו, של אבי כל הרחמים, אשר תורתו הקדושה לימדה אותנו לרחם על העשוקים והמסכנים. ממנו למדנו רחמים.