"הכומר אמר לי: 'צאי מכאן בתי, זה לא מקומך'"

לעתים נדירות פוגשים בסיפור מפעים כמו זה של רינת טבקה - אשר לתיאור מסכת חייה, נדרשים הרבה יותר ממקלדת וכמה שורות, מגובבות על הדף הלבן. במשך רוב שנות ילדותה, גדלה והתחנכה בבית ספר נוצרי בצרפת – זאת על אף שהייתה יהודיה. כתוצאה ממחלת פרקים תורשתית ממנה סבלה – הייתה ילדה רזה, חולנית ושברירית, אך זה לא מה שמנע ממנה להיות תלמידה טובה בבית ספר. זאת רק מחד, שכן מן העבר השני נדרשה להקפיד על כללי הכשרות אליהם התרגלה בביתה, ועליהם שמרה מכל משמר - לעתים גם במחיר של השפלות, ביזיונות ורעב.

את השפה העברית למדה טבקה מאמה ("בבית דיברנו רק עברית") – אבל כלפי חוץ, העמידה פני נוצריה אדוקה, כמצופה ממנה. איך הדואליות הזו התקבלה בחברה? "היה קשה מאוד. כיוון שהקפדתי לאכול רק אוכל כשר - את המנות שקיבלתי בבית הספר, שלרוב כללו בשר לבן וסרטנים – נהגתי לחלק לחברותיי הגויות. תמיד פחדתי לאכול את האוכל שהגישו לנו, ואף פעם לא האמנתי כשאמרו לי שהמנה שלי כשרה, אבל ההתנהגות הזו מצדי גרפה לא מעט יחס משפיל כלפיי".

וזה קירב אותך ליהדות?

"לצערי, בדיוק ההיפך. ההשפלות גרמו לי לרצות יותר את הנצרות, ולהוכיח לחברות הנוצריות שלי שאני כמותן – שווה וזהה להן. לא באמת הבנתי אז, שמי שנולד יהודי - לא באמת יכול להפוך את עורו, ולא משנה מה יעשה בשביל זה".

המאבקים עם האוכל לא הוסיפו במאום לשיפור בריאותה, שגם כך הייתה לקויה. לאט לאט, הלך מצבה והידרדר - עד שהוצרכה להתאשפז בבתי החולים, לעתים תכופות. מה נתן לה את הכוח לעמוד בניסיון, בגיל כל כך צעיר? "הסבתא הצדיקה שלי, שנפטרה לפני כחצי שנה", מסבירה רינת. "לא יודעת איך הייתי שורדת בלעדיה".

כשראו הוריה שמצבה הולך ומחמיר – החליטו לשלוח אותה לישראל, לאותה סבתא, כדי שתנשום את האוויר הצח - בתקווה שזה מה שיביא לה מזור. "היא הייתה אדם מאמין ובביתה ספגתי אמונה ושמחה, בנוסף לניחוח מדהים של מאכלים טוניסאיים. לא פעם קמתי בבוקר רק כדי לראות אותה מרימה ידיה לשמיים, ומודה לה' יתברך על החיים שלה. 'אני שיכורה ולא מיין, אלא מהתורה ומהצדיקים', אמרה לי תמיד. בימי שני, חמישי ושישי נהגה להדליק נרות רבים לכבוד צדיקים, והדלת תמיד הייתה פתוחה לקבל אליה אורחים".

רינת טבקה וסבתה ז"ל

הסבתא שנפטרה: "כל מי שפושט יד ומבקש ממך צדקה - תני לו"

אחת החוויות שהכי צרובות בזכרונה מאותה תקופה, היא הקניות בשוק עם סבתא, בימי שלישי. "השוק היה עמוס ערביות עם תינוקות, שישבו בקרן זווית והושיטו ידיהן לצדקה. סבתא פתחה את ארנקה, ונתנה להן צדקה ברוחב לב, ואני זוכרת שתמיד נורא כעסתי עליה על זה. 'הן ערביות, רשעיות', אמרתי לה פעם אחת והיא בתגובה אחזה אותי בידי ואמרה לי: "בתי, כל מי שפושט יד אלייך ומבקש ממך צדקה, תני לו. אולי זה אליהו הנביא? בזכות הצדקה שתתני, לא יחסר לך דבר בחייך".

איך הגבת?

"שתקתי. מה יכולתי להגיד? הפנמתי אליי את הדברים, כי ידעתי שסבתא שלי צדיקה, ואם היא אומרת דבר כזה, היא בטוח יודעת על מה היא מדברת".

חודשים ספורים שהתה טבקה בבית סבתה, עד שהוצרכה לחזור למשפחה שחיכתה, בצרפת. אלא שהאוויר ה'גויי' כמו גם האווירה, לא תרמו במאומה לשיפור במצב בריאותה. "חליתי שם הרבה, ודלקת הפרקים גרמה לי לכאבים איומים. סבלתי מאוד, ולא מצאתי את נפשי מרוב כאב", היא אומרת. באותה תקופה, במקביל, ניצני האירועים האנטישמיים מצד הגויים, לבצבץ ולעלות מעל לפני השטח. "העם הצרפתי ידוע כשונא ישראל מובהק ודי לו להביט בפני יהודי, כדי להציף ולהביא לידי ביטוי את כל השנאה שרוחשת בתוכו פנימה".

ולמרות הכל, במקום לקבל את המסר ולהבין שיש בה, בנשמה היהודית שבתוכה – משהו מיוחד שאין לאף אחד, משהו מיוחד שלא ניתן להחליפו בשום דבר אחר, משהו מיוחד שבגללו הגויים כל כך שונאים אותה – דבקה טבקה ברצונה להידמות בכל מחיר, לחברותיה.

עד ליום בו נכנסה לכנסיה, בפעם הראשונה בחייה.  את החוויה המצמררת שחוותה שם, לא תשכח לעולם. "חזרתי מבית הספר עם אחי משה, ובדרכנו ראינו מבנה גדול עם צלב. החלטנו להיכנס פנימה. צעדנו לאט לאורך המסדרון בתוך חושך גדול, וריח של טחב. המון נרות דלוקים הונחו שם. לימיננו ראינו את אותו ימח שמו וזכרו, ולשמאלנו את 'הקדושה' מריה ותינוק בידה. אפילו שראיתי אותם עשרות פעמים קודם לכן – מבחינה פנימית, זה לא עשה לי שום דבר. הרגשתי סוג של אדישות".

על החוויה הטראומטית בכנסיה: "רק היום אני מבינה שהשתחוויתי לעבודה זרה"

לדברי טבקה, התחושה בתוך הכנסיה הייתה זרה ומפחידה. היא הסתכלה סביבה וניסתה להרגיש משהו, אך לשווא. ליבה היה אטום על סוגר ובריח, עד שבאופן תמוה ולא מובן בעליל – נתקלה באותיות זהב מוכרות, ממעל לאחד הפסלים. היו אלו האותיות של השם הקדוש, המופיעות בטקסטים המקודשים ליהדות. "פתאום הרגשתי באור גדול שמציף אותי ומפזר בי תחושת חמימות ואהבה. לא הבנתי למה, אבל באותו רגע ידעתי מה זה נקרא להרגיש 'קדושה'.

"למרות שזה אולי נשמע מוזר - דווקא שם, בשיא הטומאה והשיקוץ, תחושה טובה עלתה בי. כל כך טובה עד שהרגשתי צורך להדליק נר, ולהתפלל במילים שלי אל אותה יישות לא מוסברת, שבעיני רוחי דמיינתי שהיא הקב"ה. אז לא ידעתי שבעצם מדובר בעבודה זרה, הייתי בסך הכל בת 12".

לפתע כיסה אותה גוש ענקי של צל. "הסתובבתי וראיתי את הכומר, עומד מאחוריי. הוא הביט בי במבט חמור סבר ושאל: 'האם את יהודיה?'. פחד גדול נכנס בי, ועניתי לו בחשש: 'כן'. בתגובה, אחז הכומר בידי, הוביל אותי אל היציאה ואמר: 'צאי מכאן בתי, זהו איננו מקומך'".

בחוץ, החל אחיה להקניט אותה באמירות נוסח: 'אמרתי לך'. אבל החוויה שעברה הייתה עוצמתית מכדי שתמשיך את חייה כנוצריה, מבלי לשאול ולהקשות קושיות. "מאז, הייתי בוכה כל לילה, ומתפללת לבורא עולם שירחם עליי ויעזור לי לחזור לארץ ישראל, לסבתא שלי. הסברתי לו שכאן, עם כל הגויים שמקיפים אותי - לעולם לא אוכל לחיות כיהודייה אמיתית. 'אם אתה קיים, תחזיר אותי לארץ ותראה לי שיש לי מקום בעולם', ביקשתי".

חודשים ספורים בלבד לאחר מכן, ראתה 'עין בעין' את אשר התפללה עליו כל כך: האנטישמיות בצרפת 'עלתה' על הגל, והוריה חוו קריסה כלכלית ומפח נפש גדול. את כל אשר להם השאירו מאחורה, וברחו באישון לילה חזרה לארץ ישראל.

בארץ היו החיים קשים לא פחות, אך עם הקרבה הפיזית לסבתה המאמינה – הכל התגמד. תוך כמה חודשים לבשה דמותה את האצילות היהודית הטבעית, והתנערה כליל מכל אורח החיים הנוצרי-כפרני, אליו הורגלה.

בהיותה בת 13 – עדיין חילונית ולא יודעת כלום כמעט על היהדות, חוץ ממעט תחושת השבת העילאית שחוותה אצל סבתה – ירדה טבקה לחצר שמאחורי הבניין בו גרה, בין הרים וגבעות, וזעקה אל הקב"ה, תפילה כנה מקירות ליבה. "אני זוכרת שבתפילה הזכרתי את המילים 'חתן צדיק', 'מקווה', ו'שמירת טהרה' - ונבהלתי מעצמי. לא הבנתי מאיפה זה בא לי להתפלל על כאלה דברים, שבכלל לא הבנתי אז מה כוונתם".

כשביקרה את סבתה, ברגע של שיחה אחת על אחת – הרגישה בנוח לשאול לפשר המילים. הסבתא אימצה אותה אל חיקה, ובמבט אוהב ומכיל אמרה לה: "את יודעת, אמא שלי חפסייה – הייתה בלנית. היא גרה צמוד למקווה בתוניס, ואת קרויה על שמה.

"התרגשתי מאוד. בשבילי זו הייתה כמו מעין 'נבואה קטנה' על מה שהולך לקרות איתי בעתיד. האמנתי שה' ייענה לתפילתי".

התפילה שהתגשמה, החתן שהגיע במפתיע, והמקווה ליד הבית

השנים עברו להן, עד שהגיעה לגיל 18. קצת לפני גיוס ותכניות מגירה מוכנות ללימודי עיצוב אופנה ב'שנקר' לאחר השחרור – פוגשת טבקה את מי שלימים, יהפוך לבעלה. כאדם שומר תורה ומצוות, התעקש בעלה לקדם את הקשר שלהם לכיוון חתונה, מבלי לבזבז זמן יקר. כבר אז הרגיש, שהיא היא הראויה לו, הזיווג משורש נשמתו. "הוא הכיר לי את משפחתו ואמר: 'תכירו, זאת אשתי לעתיד'. מצד אחד נדהמתי שהוא מדבר כך עוד לפני שהוא מכיר אותי באמת, מצד שני – עמוק בתוכי הרגשתי אותו דבר. אי אפשר להסביר את זה".

כשסיפרה לסבתה את ה'סוד' הקטן שלהם בעניין החתונה, היא שמחה בשבילה למרות גילה הצעיר. "סבתא ממה שלי, נתנה לי את ברכת הדרך שלה ואיחלה לנו בהצלחה. אבל כזו הייתה ממה שלי, תמיד ידעה לעודד ולהגיד מילה טובה. את האהבה הגדולה שלה לבורא עולם, תמיד תרגמה לאהבה כלפי הזולת".

לפני כחצי שנה, בערב שבת קודש פרשת יתרו – נפטרה סבתה לבית עולמה, והיא בת 85. "אני בטוחה שהיא זכתה להאריך חיים, רק בשל אישיותה המיוחדת שתמיד הייתה שם בשביל כולם, ובמיוחד בשבילי. יהי זכרה ברוך".

את ההורים, לעומת זאת, היה קצת יותר קשה לשכנע. אבל בסוף גם הם השתכנעו, ונקבע תאריך לחתונה. "רק אחרי שסגרנו אולם, נזכרתי שלא סיפרתי לחתן על המחלה שלי. היה לי ממש קשה עם זה, כי פחדתי שהוא יסוג לאחור ויוותר עליי".

ניסיון קשה. מה עשית בסוף?

"לא הייתה לי ברירה. עם כל הקושי, נאלצתי לספר לו ונסענו יחד לבית החולים 'תל השומר' כדי לברר את חומרת המחלה. נקבעה לנו פגישה עם אחד הרופאים, ואיך שהוא התחיל לדבר חשכו עיניי".

ובצדק. הרופא לא חסך בתיאורים והסביר לבעלה בפרוטרוט, מדוע הסיכויים שלהם להביא ילדים לעולם - שואפים לאפס. טבקה מנגבת לחלוחית של התרגשות מעיניה, ואומרת: "ולמרות הכל, הוא לא ויתר עליי. באהבתו אותי ובאמונתו – הסביר לרופא שיש בורא לעולם, והוא זה שיחליט למי לתת ילדים ולמי לא".

הם התחתנו בשעה טובה ומוצלחת.

וילדים? "ישתבח שמו של הקב"ה - ברוך ה', זכינו בעשרה", אומרת טבקה, ומחייכת חיוך מפה לאוזן. אבל זה עוד לא הכל. זוכרים את המקווה עליו התפללה בדמעות ובשברון לב, כשהייתה בת 13? "אני ההוכחה לכך שהקב"ה לא נשאר חייב, ונותן לכל אחד את מה שהוא ראוי לו – בזמן הנכון והמדויק. במשך 20 שנות נישואיי, עברנו הרבה דירות. כל הדירות בהן התגוררנו – היו סמוכות למקווה". גם הדירה הנוכחית שלה, בקריית ספר, ממוקמת בבניין הצמוד למקווה. "שום דבר לא מובן מאליו בחיים שלנו, צריך להודות לבורא עולם על הכל. על מה שיש, וגם על מה שאין. ולהאמין. להחזיק חזק באמונה ולדעת שהקב"ה שומע ומקבל את התפילות, ואם מה שאתה מתפלל עליו הוא טוב לך – ברור שתקבל. רק צריך להיאזר בסבלנות, זו מילת המפתח".