ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

דייטים זה משחק לשעה שעתיים על החיים עצמם, זה לא החיים עצמם. החיים ברווקות הם הלבד, זה הכאן והעכשיו ברווקות. אז תגידו אתם, מה יותר מעניין אתכם, לחיות את הכאן והעכשיו שלכם בסצנה סביב שיעורי הבית של הילדים? בשיחת בירור בשיתוף הבעל על האיחורים של הבן לתלמוד תורה? או לבלות פעם בכמה שבועות שעה או שעתיים במשחק נימוסים על החיים, ולחזור הביתה לתוך חיים לבד?

לא פעם אני נתקלת באנשים שמקנאים ברווקות הפורחת שלי. חיי הרווקות שלי נדמים בעיניהם חיים של חופש ודרור, טריים ורעננים, בלי עול של משפחה, בלי כתמים של אבוקדו על החצאית, בלי ירכיים שלא יורדות מהלידה ועם הרבה שעות בילוי ופנאי קסומות כאלה, שיש רק לרווקות. במיוחד אם מדובר באנשים, שהתחתנו לפני שנות העשרים לחייהם או בתחילתן, ובקושי זכו לחיי חופש כאלה.

אבל מה קורה לבנאדם שנותנים לו את החופש בידיים, לתקופה בלתי מוגבלת? נותנים לו ואומרים, "קח את החופש הזה, ותעשה איתו מה שאתה רוצה"? חופש זה דבר שאנשים משתוקקים לו, נכון. אבל מה קורה כשהחופש נהפך לשגרה? ומה קורה כשאת נמצאת עשר שנים בחופש? האם זה עדיין נקרא חופש?

ואם נקרב את המצלמה ל"סיפורי האהבה" הטריים והרעננים של החבר'ה ה"צעירים והמצליחנים", אולי נצליח לגלות, למה דבר לא צומח מהסיפורים הללו, ולמה הם לעתים קרובות נגמרים? אם יש כל כך הרבה סיפורי אהבה, אז למה פלונית או אלמוני בכל זאת לבד?

לאנשים מבחוץ הייתי מתארת את חיי הרווקות כסוג של חיפוש עבודה. מן הסתם הייתה לכם תקופה בחיים שחיפשתם עבודה. דייטים זה בעצם סוג של ראיון עבודה, שבו את נדרשת לא רק לספר על החלקים הטכניים של חייך, אלא להשתפך על הרבדים העמוקים של ימי רווקותך הנוגה. מה גם, שבכל פעם מחדש עליך להיות אוטנטית ומשכנעת מספיק, למרות שכבר חזרת על התקליט הזה עשרות ואולי מאות פעמים (אם ניקח גם את השדכניות והמציעות למיניהם כאופציה). את ההשתדלות הזו את חייבת לעשות כדי למצוא חיבור ושיח משותף עם הצד השני או לכל הפחות כדי לרכוש קמצוץ של אמון לארבעים הדקות הקרובות, שאותן תעשו ביחד.

זוהי פחות או יותר "הרווקות הפורחת". אוסף של ראיונות חוזרים ונשנים. עד שלעתים מגיעה לי מין תחושה כזו, שבא לי לדפוק את הראש בקיר, ללכת לראיון הזה, לשים פתק על הספסל בפארק או על השולחן בבית הקפה עם הפרטים שלי, ולתת לחתולה שמסתובבת באזור לגלם את הצד "הכנה" שבסיפור וליילל בכנות ליד הדפים (תסכימו איתי שסאונד של יללה נשמע משכנע יותר מפטפוט). וככה לסגור עוד כרטיס של דייט שהיית חייבת "רק כדי לנסות".

ומשם לחזור ל ח ו פ ש, לצלול לחופש, בתוך ערבים ארוכים שבהם את שוב שומעת את עצמך מסבירה מי את ומה את מחפשת. כאילו שאני איזה יצור מיוחד שכנראה לא קיים בגלקסיה, איזו הברקה של הבורא שעוד אף אחד לא פגש... אחרת איך אפשר לתרץ את זה שאת רווקה כל כך הרבה שנים? ואת מנסה למצוא צידוק לזה שהדייטים שלך נוחלים כשלון בזה אחר זה, או לגלוש לתוך דמיונות על מה שיהיה, שלרוב נשארים בגדר דמיון בלבד.

אז מה, מה נאמר לכל אותם אנשים שעסוקים כבר באסיפת הורים של הילד, בבת מצווה של הילדה ובחגיגת יומולדת שישים של החמות. במה אתם מקנאים? מה חסר לכם עכשיו? האם הייתם רוצים להחזיר את החיים ברוורס ולהיות עסוקים בגיל שלושים פלוס בלהסביר לעולם מי אתם ומה אתם מחפשים? האם במקום לשבת סביב שולחן שבת עם שלושה וארבעה ילדים הייתם רוצים להיות עסוקים לילות שלמים בלבטים על איזה שידוך שמתעכב מסיבות כאלה ואחרות שהצד השני לא מרבה לפרט בגלל "סיבות השמורות עימו במערכת"?

דייטים זה משחק לשעה שעתיים על החיים עצמם, זה לא החיים עצמם. החיים ברווקות הם הלבד, זה הכאן והעכשיו ברווקות. אז תגידו אתם, מה יותר מעניין אתכם, לחיות את הכאן והעכשיו שלכם בסצנה סביב שיעורי הבית של הילדים? בשיחת בירור בשיתוף הבעל על האיחורים של הבן לתלמוד תורה? ועוד כהנה וכהנה, מה שמזמנים חיי משפחה שגרתיים? או לבלות פעם בכמה שבועות שעה או שעתיים במשחק נימוסים על החיים, ולחזור הביתה לתוך חיים לבד?

סתם נקודה למחשבה: האם לבד אפשר לייצר אהבה?

למאמר הקודם: מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון