כל ישראל ערבים זה לזה

כל יהודי אחראי לקיום המצוות גם על ידי יהודי אחר, והוא נחשב כמחויב בעצמו. גם במצוות המוּטלות על אחרים, להוציאם ידי חובה בברכות ובמצוות.

הכלל, מקורו וגדרו

הכלל: "כל ישראל ערבים זה בזה" נזכּר באגדה, ופירושו שלפעמים כל (עַם) ישראל נענשים על עוונות של יחידים. בהלכה משמש מאמר זה כיסוד לחיוּב, שכל יהודי מחויב למנוע יהודים אחרים מאיסור, ולהשתדל שיקיימו את מצוות התורה. וכן נזכר הכלל כטעם לכך שאדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכת-המצוות, מפני שנחשב שהוא עצמו מחויב גם במצוות המוטלות על יהודי אחר. ויש סוברים שחיוב הצלת-נפשות - להציל יהודי. ממיתה ומן הסכנה, גם הוא מטעם ערבות.

מקור הכלל

מקור הכלל הוא בפסוק: "וכּשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), ודרשו: "איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה", שכשם שערֵב על הלואה משלם ממון שלווה חברו ולא הוא – מפני שערַב לו – כך ישראל ערבים זה בזה, וכשעובר אחד מהם עבירה מתחייבים כּולם עליו – מפני שהיה להם למחות ולא מיחו. באגדה אמרו: "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה, א) – אינו אומר: "נפשות כי יחטאוּ", אלא "נפש", שכל ישראל נקראו נפש אחת, שנאמר: "כל איש ישראל" (דברים כז, יד; כט, ט; שופטים כ, יא) – כולם כאיש אחד, ואם חטא אחד מהם - כולם ערבים זה בזה.

ואמרו עוד שהערבות היא בין לחובה ובין לזכות: "אתם נצבים היום... כל איש ישראל" (דברים כט, ט) שלכך נאמר: כל איש ישראל, שכולכם ערבים זה בזה – אפילו צדיק אחד ביניכם, כוּלכם עומדים בזכותו, שאם במידת פורענות המועטת כשאחד חוטא כל הדור לוקה, במידה טובה המרובה - על אחת כמה וכמה.

יש שכתבו את המקור לכלל "כל ישראל ערבים" מהפסוק: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) – שהוזהרנו שלא נישא בחטא חברינו וניענש עליהם, אם נימנע מלהוכיח אותם. ויש שכתבו המקור מפרשת: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה´... כל איש ישראל וגו´" (דברים כט, ט) שהרבים נענשים בעוון היחיד, כמו שנאמר שם : "פן יש בכםאיש", ואחר כך: "וראו את מכות הארץ ההיא" – בלשון רבים.

יש ראשונים שכתבו, שאעפ"י שהמצוות מוּטלות על כל יהודי בפני עצמו – כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד, וכשחברו חייב במצווה, הרי זה כאילו הוא עצמו חייב, וכשיש בידו למחות בעבירה ולא מיחה, הרי הוא כאילו עשה את העבירה. ולא רק משום מצות תוכחה, אלא נחשב כאילו הוא עצמו חוטא באותו החטא. מטעם זה אומרים בוידוי ובתפילה "חטאנו" בלשון רבים, אעפ"י שהמתוודה לא חטא, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. וכן אומרים בוידוי: "על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה ושריפה וכו´" אעפ"י שהמתוודה יודע שהוא עצמו לא נתחייב בכך. וגם לזכות, כל אדם המוחה באחרים שלא יעברו עבירות, ומסייע להם לקיים מצוות המוטלות עליהם, נחשב כאילו קיימן בעצמו. ויש סוברים שעונש העבירות על מי שאינו מוחה הוא משום ביטול מצות עשה של תוכחה.