היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי

כבר כמה ימים שיש יתוש שמזמזם לי באוזן. אני מנסה להתעלם, וזה הולך ושוב חוזר. נכנס לי לראש, גורר שם כסאות, שורט זכוכיות, צורח בשעות הכי לא הגיוניות, עד שכמעט התפוצצתי. כמעט. אחרי נדנודים שלא רואים להם סוף, מצאתי לעצמי פתרון יצירתי להפליא, והחלטתי פשוט לסנן את השיחות שלו. מה אני יכולה לעשות? הפתיל שלי כמעט נשרף. מסכן, מה הוא אשם, הוא לא מודע לכאב שהוא מייצר לי בלב בכל שיחה מחדש.

ועכשיו הגיע הזמן להיות מודעים. בחיים יש הגיון מאוד פשוט. לדוגמא, אישה באה לקנות שמלה בחנות בגדים. אבל תארו לכם את האישה הזו נכנסת ומבקשת שמלה – והמוכרת מציעה לה חולצה וחצאית או אפודה וגרביים או סרט לשיער ונעלי קרוקס – העיקר, לא את השמלה שהיא רוצה. טוב, כל בר דעת מבין שאולי צריך לפטר את המוכרת הזו.

מציעים לי אין סוף הצעות שאינן למידתי, שאינן מתאימות. אבל יש כאלה שלא מרפים ממני. בכל פעם שאני משוחחת איתם, זה מתחיל ב"מה נשמע?" תמים ויומיומי, ומסתיים איכשהו כשאני מנגבת את הדמעות. איכשהו תמיד הם מצליחים להוציא ממני את האוויר ולהביא אותי לייאוש. וככה הקשר מסתבך, בכל שיחה מחדש:

הוא: לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

אני: אבל כבר אמרתי לך, שזה ממש לא בכיוון של מה שאני מחפשת.

הוא: השנים עוברות וזה ממש לא לטובתך, תנסי,  מה יכול להיות?

אני: ניסיתי כבר הרבה כאלה, ולא הולך לי איתם. זה ממש לא מתאים.

הוא: את חייבת לדעת מה את רוצה, ומה את מחפשת, אחרת לא תמצאי לעולם.

אני: ...

הוא: ...

וכו'...

אני: טוב, תביא את המספר.

השיחה מתנתק.

אני: (בוכה)

זהו. עכשיו, אחרי שנפתרה לי ה"בעיה", אפשר לספוק ידיים בהנאה. עכשיו הכל יבוא על מקומו בשלום. עכשיו יבוא המשיח. וכולם יהיו טובים וחמודים.

אתם יודעים מה הכי מפריע לי? הכי מפריע לי שכל היועצים למיניהם, תמיד כשהם מולי, הם שוכחים את כל הצרות שלהם ומתרכזים רק בבעיה שלי. פתאום הבעיה שלי הופכת לבעיה של היקום כולו. הם מסמנים ליקום כולו, והיקום מסובב את ראשו בסלואו מושן לעבר הבעיה שלי ומסתכל עלי בעיניים גדולות ומאשימות, "הכל בגללך". ומה שעוד יותר קשה, שלא מעט פעמים מדובר באנשים שאת ההחלטה להתחתן עשו מתוך רצון להפגין "מגניבות" כזו של תחילת גיל העשרים. שהם יתחתנו ואז יקנו להם שעון של "טיסות" חדש, וחברים שלהם "המגניבים" יבואו עם המרצדס השחורה לקחת אותם לחופה, והכלה תחליף שלוש תסרוקות, והם יהיו כאלה "מגניבים" ו"בסטייל". בגלל זה הם התחתנו ולכן הם גם יודעים היטב מה לייעץ לי...

סליחה על הציניות. שוב סליחה ומחילה. אבל מצאתי חצי תשובה לשאלה הזו. יש הרבה אנשים שאמנם התחתנו בגיל עשרים. אבל את החיבור האמיתי הם יצטרכו למצוא עוד הרבה שנים אחר כך, זה מה שנקרא בתיאטרון עבודה מהחוץ אל הפנים... ויש אנשים שלוקח להם הרבה זמן למצוא את השידוך שלהם, אבל בפנים הם התחתנו. מהשקט הם למדו להקשיב לעצמם, למה שהם באמת צריכים ולא מה הסביבה דורשת מהם. ומשם הם יוכלו בקלות להקשיב גם לשני ולמצוא חיבור אמיתי. עבודה מהפנים אל החוץ.

למאמרים הקודמים בסדרה:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היוםכואבליהלב, ורציתישתקשיבו: יומנהשלרווקה, עמוד שלישי