נפלאות מערכת העיכול

ערכת העיכול היא מערכת מופלאה ופלא אדיר של הבורא, אשר יצר מערכת שמתמחה בקשרי חוץ. כידוע, אנו מכניסים לקיבתנו חומרים שונים והקיבה מעכלת את כולם. כיצד היא שומרת על המערכת הפנימית שלה מבלי שתעכל, גם את עצמה?

אתן מספר דוגמאות ממערכות אחרות של גופנו, לפני שאתייחס למערכת העיכול.

דוגמא ראשונה היא העור. העור המכסה את גופנו הוא עטיפה המונעת מכל מיני גורמים חיצוניים לפגוע בנו. מערכת העור נפגעת על-ידי חתך, כוויה, או פצעי לחץ. כשהעור נפגע אנו צפויים לפורענות, כי נוצר מקור לזיהומים.

דוגמה נוספת לקשרי חוץ הן הריאות. הריאות נושמות ונושפות במשך עשרים וארבע שעות ביממה. עם כל נשימה נכנסים לריאות כל מיני גורמי חוץ - אוויר, כימיקלים, וירוסים וחיידקים. לציפוי המכסה את דרכי הנשימה יש מערכת אימונולוגית, המונעת זיהום על-ידי וירוסים וחיידקים. חולים הסובלים מכשל אימונולוגי כגון לוקמיה, או בעיה מולדת, עלולים למות מזיהומים בדרכי הנשימה. אצל חולים אלו נפגע המנגנון האמור להגן על הריאות. המערכת שהתמחתה ביחסי חוץ כושלת, והחיידקים והמזהמים האחרים חודרים לתוך הריאות.

אם תופעה זו של הגנה מפני חוצנים עושה כזה רושם במערכות העור והריאות, הרי שבמערכת העיכול היא עושה רושם אדיר. בעוד שהעטיפה ההרמטית של העור דוחה את כל החוצנים, ובעוד שבאוויר שאנחנו נושמים ישנם אמנם  חיידקים ואלרגנים, אבל ברוב הזמן אנחנו נושמים אוויר נקי, הרי שבמערכת העיכול הדברים שונים לחלוטין. אנו מכניסים במתכוון לקיבתנו חומרים בכמויות אדירות, שאילו היינו מכניסים אותם לחלל אחר בגופנו, לא היינו יכולים להחזיק מעמד אפילו עד סוף היום. והנה, לתוך מערכת העיכול, אנו דוחסים שלוש פעמים ביום ארוחות לא סטריליות, ובדרך כלל אין לנו קלקול קיבה ולא זיהום...

זו באמת עובדה מפליאה! איך זה קורה?

זה עדיין לא כל הפלא! לקיבה שלנו נתן הבורא לא רק מנגנון שהתמחה ביחסי חוץ, אלא נטע בה גם כושר ספיגה סלקטיבי. חלק מן החומרים שאנו מחדירים למערכת העיכול אנו רוצים לספוג, כי הם מספקים את הדלק לגופנו, וחלק איננו רוצים לספוג, כדי לא להיות חולים מהחומרים הלא טובים שאנו צורכים עם האוכל, כגון חיידקים. איך, אם כן, נעשית הספיגה הסלקטיבית והדחייה הסלקטיבית?

ראשית, הקיבה מפרישה חומצה רבה המייצרת אוירה עויינת לרוב החיידקים. זהו השלב הראשון של החיטוי - האוכל הנכנס לקיבה מקבל אמבטיית חומצה. מפליא שישנם חיידקים ששורדים אמבטיה זו, והם חיידקים שאינם מזיקים לבני האדם, ואפילו מועילים להם. חיידקים אלו נקראים בלשון הרפואית "נון-פָּטוגנים".

התהליך השני שעובר האוכל בקיבה הוא לישה, שלאחריה עובר האוכל מן הקיבה אל המעיים. במעיים קיימת תנועתיות מתמדת של שרירים העוטפים את המעיים, והם מזיזים את הכמויות הקטנות המשתחררות מן הקיבה בקצב מתוכנן מחלק אחד לחלק שני, וכן הלאה. התנועתיות המתמדת הזו היא התהליך השני החשוב למניעת זיהומים בדרכי העיכול, כי לחיידקים המזיקים ששרדו ושעברו במינון קטן מן הקיבה אל המעי, לא ניתן מספיק זמן להשתקע ולהתרבות.

אנחנו לא מרגישים כלל את התנועתיות המתמדת הזו?

איננו מרגישים כלום, כמו שאיננו מרגישים שהלב דופק ושהריאות נושמות.

המנגנון השלישי להגנה מפני חוצנים מזיקים הוא הריר המופרש מן הציפוי המכסה את תעלת מערכת העיכול. ריר זה הוא כמו צבע אנטיספטי, כלומר, אנטי חיידקי. למנגנון הגנה זה מצטרפת גם המערכת האימונולוגית-החיסונית וגורמת לחיסולם. תאים הנקראים לימפוציטים, מפרישים נוגדנים שמתחברים לחיידקים או לנגיפים ומחסלים אותם.

למערכת העיכול ישנה מערכת חיסונית מיוחדת?

כן. קיימת בה מערכת חיסונית המיוחדת רק לה. אם ניקח את תאי הלימפוציטים של מערכת העיכול, ושנראים תחת המיקרוסקופ בדיוק כמו תאי לימפוציטים אחרים שנמצאים במוח-העצם או בדרכי הנשימה, ונזריק אותם שוב אל זרם הדם, הם ימצאו את מקומם בחזרה אל דרכי העיכול! התאים הללו יודעים בדיוק את התפקיד שיועד להם! הם יחזרו למקומם במערכת העיכול ויקבלו את ההוראות לייצר נוגדנים נגד החיידקים החודרים למערכת.

שלשת מנגנוני ההגנה האלו שציינתי פועלים באחידות במערכת העיכול, ובמניעת חדירה של גורמים לא רצויים.

והמערכת ההגנתית היא גם זו שמונעת את איכול האברים של מערכת העיכול?

ההתגוננות של קיבה מפני התוצאות של מיציה המעכלים, מבוססת גם היא על אותה שכבת ריר מגן. באותה שכבת ריר קיימים גורמים שמונעים מן האנזימים של הלבלב ושל מערכת העיכול, לפרק את תאי הציפוי הרירי. זוהי היכולת של מערכת העיכול למנוע חדירה של מזיקים מצד אחד, ומצד שני לשמור על עצמה.

כיצד מפרקת הקיבה את האוכל המורכב מאבות מזון שונים?

התפקיד הראשי של הקיבה הוא להרשות חדירה של חומרים מן הסביבה, שחיוניים לגופנו. המשטח הפנימי של הקיבה מנוקד במספר רב מאד של גומות של מיץ קיבה, שבכל אחת מהן יש כמה בלוטות, המתיזות את התערובת רבת-העוצמה של המיץ עצמו.

אבות המזון הם: הפחמימות, החלבונים והשומנים. את הפחמימות מפרקת מערכת-העיכול לסוכרים, את החלבונים לחומצות אמינו ופפטידים, ואת השומנים למונוגליצרידים. אלו הם החומרים הנספגים בגופנו. כדי לפרק אותם אנו זקוקים לאנזימים. האנזימים הביו-כימיים משמשים כמעין פטיש, איזמל, מספריים ומשור... מרכז הייצור של האנזימים הוא הלבלב, המפריש את אנזימיו בתחילת תעלת העיכול. ברגע שהאוכל הנילוש והמומס עובר לחלק העליון של המעי הדק, שאורכו מגיע לארבעה עד ששה מטרים, הוא כבר חשוף לאנזימים המתחילים לפרק את אבות המזון לאורך כל התעלה של המעי הדק. מקצת הקשרים בשרשרות של חומצות האמינו שיוצרות את החלבונים שנשברו, והעמילנים והסוכרים, מתפצלים לתרכובות פשוטות יותר.

המעי הדק משלים את תהליך העיכול הכימי ומקצץ את המולקולות הגדולות והמורכבות למולקולות קטנות פשוטות יותר, שיכולות לעבור דרך דופן המעי הדק אל תוך זרם הדם.

מה תפקידו של המעי הגס?

המעי הגס ממוקם אחרי המעי הדק, אליו מגיעה הפסולת המורכבת בעיקרה מתאים מתים של מערכת העיכול, ומחומר שאינו בר-עיכול, כמו תאית, למשל. אורכו של המעי הגס מגיע למטר אחד בלבד, אבל קוטרו גדול הרבה מקוטרו של המעי הדק. השלמת התהליך של מיצוי אבות המזון והכנת הפסולת להפרשה מצריכה בערך יום אחד. בפרק הזמן הזה, פועלות בקטריות על הפסולת, מעכלות חלק משאריות המזון ומייצרות וויטמינים מסוימים. דפנות המעי הגס סופגות מים, ותוך כדי כך מתחוללת דחיסה של השארית, עד היותה לצואה. צואה היא בעיקר ריכוז של חיידקים. כל זמן שהחיידקים נמצאים בחלל המעי הדק, כמותם קטנה באופן יחסי, בזכות המנגנונים שהקב"ה ברא כדי להשמידם.

במעי הגס, לעומת זאת, החיידקים מתרבים במהירות עצומה. התרבות החיידקים הזו היא לתועלת הגוף. ישנם חומרים שהגוף שלנו לא סופג, למשל, סיבים צמחוניים (ישנם בעלי-חיים שיכולים לפרק סיבים אלו. חולדה, למשל, יכולה לאכול נייר ולפרק אותו למרכיבים קטנטנים). והנה, החיידקים האלו שבמעי הגס, יכולים לעזור בפירוק מרכיבי האוכל. אין כמעט חומר ביולוגי שחיידקים לא מסוגלים לפרק. על-ידי פרוק החומרים הביולוגיים, נוצרות חומצות שומניות קצרות שמהוות אנרגיה לציפוי המכסה את המעי הגס. לחיידקים אלו תועלת נוספת: לו המעי הגס היה סטרילי, היו אותם חומרים שלא נספגו במעי הדק ושהגיעו למעי הגס, שואבים איתם מים. לכל מולקולה בסביבה מימית יש כוח אוסמוטי והיא עוטפת את עצמה במים. כך היה עלול לקרות שלא רק היינו מאבדים את הערך הקלורי של המזון, אלא היינו מאבדים איתו גם מים וזה היה גורם לשלשול.

מדוע, בכל זאת, יש לנו לפעמים שלשול?

זה קורה כאשר חלה הרעה ביכולתה של מערכת העיכול לספוג את הנוזלים. המעי הגס סופג ביממה ליטר מים בערך. הוא מקבל אותם מן המעי הדק. המעי הדק סופג ביממה, בערך תשעה ליטר נוזלים. נוזלים אלו מופרשים מן הלבלב, מהקיבה, מדרכי המרה, מן הכבד וכמובן, ממה שאנו שותים. מתוך ליטר הנוזלים שנכנסים למעי הגס, נספגים בתוכו 90%. קל מאד להבין שאם הציפוי של המעי הגס נפגע על-ידי דלקת, או על-ידי קלקול קיבה, הנוזלים לא נספגים בתוכו ביעילות ואלה שלא נספגים נפלטים החוצה בצורה של שלשול.

מהו זמן עיכול האוכל? כמה זמן מתעכל הבשר בקיבתנו, והאם יש קשר בין זה להפסק הנדרש על פי ההלכה בין אכילת בשר לחלב?

השאלה היא מה פירוש זמן עיכול. ישנם כמה מדדים. מדד אחד הוא זמן שהיית האוכל בתוך הקיבה ומדד אחר הוא הזמן בו האוכל עדיין נמצא בתעלת מערכת העיכול, בתהליך של פריקת האוכל ועד שאחרונת המולקולות נספגת. זמן שהיית האוכל בתוך הקיבה תלוי, כמובן, בכמות האוכל. אני לא מכיר הלכה המגדירה את זמן ההפסק בין בשר לחלב על פי כמות האוכל הבשרי. אני גם לא מכיר הלכה הקובעת זמן הפסק ארוך יותר לאחר אכילת ארוחה בשרית שומנית, שזמן שהייתה בקיבה ארוך יותר מזמן השהייה של עוף צלוי בלי עור. לכן, אני חושב שעדיף לא לעסוק בשיקולים ביולוגיים של זמן שהיית האוכל. חז"ל קבעו לנו חוקים ולפיהם נלך!

ידוע שהאספירין, עם כל סגולותיו הרפואיות, מסוכן לקיבה, מדוע?

ישנם כדורים שיש להם השפעה מאד חיובית על תהליכים דלקתיים, אולם הם גורמים נזק לקיבה, בגלל שהם מתערבים במנגנון שמגן על ציפוי הקיבה. הקיבה מפרישה חומצות בכמויות אדירות. באותה רירית בהן נמצאות הבלוטות המפרישות את החומצה, נמצאים במקביל תאים שמפרישים ריר סמיך מאד שנצמד לציפוי של הקיבה ומגן עליה מפני החומצות. התא שממנו נבנה ציפוי הקיבה מפריש, במקביל, חומר בסיסי בשם ביקרבונט. כך ישנה מערכת שבה מצד אחד חודרת חומצה לתוך הריר ומצד שני, מהציפוי הפנימי, מופרש חומר בסיסי. כל התהליכים האלו פועלים לפי מנגנונים מולקולאריים, ולצורך הפעילות הזו נדרשת גם פעילות של פרוסטגלנידים, שהן מולקולות נוספות.

האספירין פוגע ביצירת הפרוסטגלנידים, ואז החומצה גורמת לפגיעה בציפוי ונוצר פצע ששמו "אולקוס", ויכולים להיפתח כלי דם שיגרמו לדימום. היום מייצרים תרופות אנטי דלקתיות, שכמעט ולא פוגעות במנגנון הנדרש כדי לשמור על אחידות הקיבה.

למה יש אנשים שמנים ואנשים רזים?

זו באמת שאלה חשובה שצריך להתייחס אליה. אנשים צריכים להבין שהבעיה של השמנת יתר היא לא בעיה של הקיבה או של מערכת העיכול. זוהי בעיה של המערכת העצבית המרכזית. המוח הוא זה השולט באופן מוחלט על חום הגוף, על הנשימה שלנו וכך גם על התיאבון שלנו. הבעיה התזונתית של החברה שלנו היא שפע האוכל בו נתברכנו, בניגוד למאה הקודמת בה סבלו מתת-תזונה. אנחנו מפסיקים לאכול כאשר אנו מרגישים ששבענו. מי קובע את תחושת השובע? הקיבה? המעי הדק? הלבלב?

לא! להם אין שום קשר להרגשת הסיפוק. מי שקובע זאת הוא אך ורק המוח. עד שמרכז התיאבון שבמוח לא נותן את הפקודה להפסיק לאכול, התיאבון שלנו עדיין גדול ונרצה לאכול עוד ועוד. מרכז התיאבון פועל בעדינות ובדייקנות. אם נפגוש אדם שמשקלו יהיה זהה לזה שהיה אצלו לפני שנה או שנתיים - זה לא יפליא אותנו. לעומת זאת, אם אדם יעלה כל שנה בקילו וחצי, זה כן יפליא אותנו. למעשה, דווקא המקרה הראשון הוא זה שצריך להפליא אותנו. כדי לשמור על יציבות משקל, אנו צריכים להכניס לגופנו את אותו מספר הקלוריות שאנחנו שורפים. ברגע שאנו במאזן של הכנסת קלוריות ושריפת קלוריות, אנו גם במאזן משקל. אם נעלה במעט את הכנסת הקלוריות בכל יום, נעלה במשקל.

מי שאוכל כל ערב חופן בוטנים ושותה כוס קולה, בנוסף לקלוריות שהוא שורף בכל יום, הרי שאחרי ששה חודשים הוא יוסיף חמישה ק"ג למשקלו. לכן, הפלא הגדול הוא שעל אף שיש לנו שפע של מזון, האדם יודע להפסיק בדיוק ברגע שמספר הקלוריות שהכניס לגופו זהה למספר הקלוריות ששרף. לאיזון הזה אחראי הווסת שבמוח. אנשים שיש להם נטייה להשמין, הדבר מצביע על כך שהמנגנון האחראי לוויסות במוח איננו תקין.

האם פגם זה ניתן לתיקון?

החברות הפרמצבטיות עובדות קשה מאד כדי לגלות אלו מולקולות ישפיעו על מרכז התיאבון. עוד חזון למועד, גם זה יגיע...איך יודע המזון להיכנס לוושט ולא לקנה?

זו גם אחת מנפלאות הבריאה! האחראי לכך הוא אחד מבין הרפלקסים הבסיסיים שיש להם מרכז בחלק הראשוני של המוח. שם נמצא מרכז הבליעה. ישנם מקרים, לצערנו, שתינוקות נולדים כשהמרכז הזה איננו מספיק מפותח אצלם. במקרה כזה יחדרו רוק ונוזלים לתוך דרכי הנשימה, ויגרמו לקשיים בנשימה. קורה גם שהמרכז הזה נפגע משבץ מוחי וגם אז החולים אינם יכולים לבלוע בחופשיות. זהו מנגנון מרכזי שניתן לנו על מנת לנשום נכון ולבלוע נכון.

כיצד משפיעה הטכנולוגיה המתקדמת על תחום העיסוק הרפואי שלך?

הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת להבין טוב יותר את נפלאות הבריאה בגוף האדם. עד שלא היה מיקרוסקופ, לא ידענו מה מתרחש בדם. מכשיר ה- סי.טי. מאפשר לנו לראות את מערכת הגוף מבפנים ללא ניתוח. ה- אם.אר.איי. פותח לפנינו שערים נוספים, וכך גם האולטרא סאונד. ברגע שאנחנו רואים ומבינים, אנחנו יכולים גם לטפל. הקפיצה האדירה שהגסטרואנטרולוגיה קיבלה הייתה עם פיתוח המכשירים הגמישים, המערכות האופטיות למיניהן. יש לנו את כל המערכות המאפשרות לנו לראות את דרכי העיכול העליונות ואת דרכי העיכול של המעי הגס. ניתן גם לעשות הדמיה של דרכי המרה ודרכי הלבלב.

אתה יכול לספר על חידוש רפואי מיוחד בתחום?

כן, קפסולת הוידאו (Capsule Endoscopy). עד היום השתמשו במכשיר אופטי שמחדירים לגוף, כדי לראות את מערכת העיכול. זו בדיקה פולשנית ולא כל-כך נעימה. אבל חברה ישראלית (גיוון אימגינג) פיתחה מערכת בגודל של קפסולה קטנה, (PillCam) שיש בה מצלמת וידאו עם משדר, המעבירה את התמונות שהיא מגלה לקולטן חיצוני. האדם בולע את הקפסולה והאנטנות של המשדר מחוברות לבטנו, הוא יכול להמשיך בסדר יומו הרגיל כשהקפסולה בקיבתו, ולאחר מספר שעות התמונות מפוענחות...