הרגשתי שמסתכלים עליי

הרגשתי שמסתכלים עליי באופן שונה...

היו גם כמה חבר'ה שעמדו בצד החצר, הסתכלו לכיוון שלי והתלחשו בניהם.

ובכל זאת, למרות שקצת הובכתי, הרגשתי גאווה גדולה להיות נגד הזרם, להיות שונה במובן הטוב.

הסתובבתי בחצר התיכון החדש עם החברות החדשות, ותוך כדי הסתכלתי מסביבי על מנת לראות את התלמידים החדשים, שנראו בוגרים יותר מהתלמידים בחטיבה.

 

ככה המשיך לו היום הראשון שלי בכיתה י', שבסופו היה משחק חברתי. כל תלמידי הכיתה ישבו במעגל על הרצפה, המשחק לווה בשאלות, ותוך כדי היה מגע ידיים בין החברים שישבו בסמיכות, כדי ליצור שיתוף פעולה בין החברים החדשים. לידי ישבה לירון, ומהצד השני ישב רועי. הרגשתי קצת לא בנוח, כי ידעתי שהתור שלי עומד להגיע... ואז, אחרי שחברתי לירון נתמכה בי כדי להצליח במשחק, הגיע תורי. כולם הסתכלו וציפו למהלך שלי. "אני שומרת נגיעה", אמרתי, קצת בהיסוס. הסתכלתי סביבי, נראה היה שהם לא ממש מבינים מה זה אומר. ואז רועי, הבחור שישב לידי, ניער את ראשו כאילו נפל לו האסימון, פלט "או.קיי". באינטואיציה טובה הוא ידע להחליק את המצב המביך בבדיחה, והחליף את מקומו עם זו שישבה לידו.

 

באותם הרגעים כבר הרגשתי שהקרח נשבר, ותלמידי הכיתה שלי העזו לשאול "את דתייה?". עניתי שכן. הם הסתכלו עליי בעיניים בורקות והחלו להציף אותי בשאלות, השתדלתי לענות בסבלנות לכולם.

 

רוב התלמידים בתיכון בו למדתי היו חילוניים למדי. רובם הכירו דתיים מקרוב רק דרך כלי התקשורת, שכידוע מציגים את הדתיים באור לא ממש חיובי בלשון המעטה. החבר'ה קצת נדהמו לראות בחורה דתייה "נורמלית" לידם, שלא מתנהגת כמו אותם אלה שמוצגים בחדשות.

 

האמת היא שאת תהליך התשובה שלי כבר עברתי הרבה קודם. מאז גיל ילדותי יצא לי להיחשף לדת ע"י הדודים שלי, שגרים בסמוך אליי. בגיל 12, כשעברתי מבית הספר היסודי לחטיבה, החלטתי ללבוש רק חצאיות ולהתחזק בתור דתייה. למדתי תמיד במוסדות חילוניים בגלל שהוריי לא הסכימו אחרת.

 

ובאותו יום, כשעברתי לתיכון, לבושה בחצאית וחולצת שלושת רבעי, בזמן שכולם סביבי לבושים בג'ינס צמוד וטי שירט, חשתי כבר מרגישה מגובשת בדעתי. הגעתי לתיכון החדש עם מוטיבציה להתחיל דרך בוגרת יותר וחדשה, בה רציתי להראות לחבריי ללימודים את האור השונה של הדתיים.

 

כן, זה בהחלט דרש ממני הרבה ויתורים, וזה לא הכי נעים לסרב להגיע למסיבה שנערכת במועדון לכבוד יום הולדתה של החברה הטובה, ובכלל לדעת שכל מה שאגיד או אעשה יכול להשפיע על הדעה הרווחת לגבי המגזר שאותו אני מייצגת.

 

ועם זאת, כל הוויתורים שלכאורה יכולים להעציב - רק העצימו, חישלו וחיזקו אותי, ברוך השם. ההערכה שקיבלתי מחבריי לספסל הלימודים, האור שהקב"ה שלח לי, המטרה ועצם השוני העוצמתי - כל אלה רק סחפו איתם תחושה אינסופית של סיפוק על היותי אני עצמי. היה לי סיפוק על הדרך שבה אני בחרתי להיות - דרך שבה האושר הגשמי הוא הרדיפה התמידית שהופכת הרבה פעמים, לדעתי, חלולה וריקנית.