כבר לא יכולתי לראות את אשתי בוכה: סיפור נסים מקצה החושך

ברצוני לשתף אתכם בישועה שהתרחשה בחג חנוכה.

אני ואשתי נשואים עשר שנים. במשך תקופה ארוכה ניסינו להיפקד בזרע בר קיימא, אך נחלנו אכזבות רבות.

בשנים הראשונות לנישואינו היינו זוג מסורתי, שהקפיד לשמור שבת וכשרות. ככל שחלפו השנים הבנו שהניסיון הוא כנראה אות משמיים, ושעלינו להתחזק ולדקדק בשמירת שבת, טהרה, ובקיום מצוות. בנוסף, במעמד של רב מקובל, אשתי קיבלה על עצמה לכסות את ראשה בכיסוי מלא. הקבלה לא הייתה קלה, מאחר ועבדה בסביבה חילונית.  

עברנו תקופה ארוכה וקשה בניסיון להביא ילדים לעולם. התייעצנו עם מיטב הרופאים, ביצענו בדיקות שעלו לנו כסף רב ולוו בכאב פיזי ונפשי, נפגשנו עם רבנים רבים, קיבלנו ברכות, פקדנו קברות צדיקים. אשתי עברה טיפולים קשים וכואבים. הרגשנו שהגענו לקצה. התייאשנו מאחר וניסינו הכל והישועה לא הגיעה. החלטנו לקחת פסק זמן. כשהרגשנו שאנחנו מוכנים לטיפול נוסף, אשתי התבשרה בבשורה מרה וכואבת. אביה עליו השלום נפטר תוך זמן קצר. התחושות היו קשות, היא קיבלה את זה בצורה קשה מאוד, ואני ניסיתי לחזק אצלה את האמונה ולעודדה.

לאורך כל הזמן הזה, בתפילות שלי תמיד התמקדתי בפסוק "הפכת מספדי למחול לי" (תהלים ל'). האמנתי שמתוך כל הצער הזה והחושך, ה' יעשה לנו נס.

בחג חנוכה אני ואשתי הדלקנו את הנר הראשון. הייתה שמחה בבית שאי אפשר לתאר.

למחרת  אני קם לתפילת בוקר כהרגלי בקודש. אני מרגיש שהתפילות לא זורמות, ממש נהיה קשה, אבל השתדלתי לא לחשוב על כך. גם במנחה חוויתי את אותה תחושה. כך זה נמשך כל ימי החג. הרגשתי כבדות בתפילה שאי אפשר להסביר.

בנר השמיני, קרובת משפחה ניגשה אליי ואמרה: "אתה יודע שבנר השמיני יש סגולה מיוחדת, כדאי שאתה ורעייתך תתפללו ותבקשו". אמרתי לה שהתייאשנו מסגולות ושכבר ניסינו הכל. היא אמרה: "אתם השתנתם לטובה, התקרבתם לבורא עולם, עשיתם השתדלות רבה, תאמינו ויהיה בסדר". החלטתי לשמוע בעצתה.

ביום השמיני של חג חנוכה הבחנתי שחסרים שלושה קנים מזכוכית לחנוכייה, לכן, בתשע בערב, נסעתי לבני ברק. הגעתי הביתה, הדלקתי את הנרות, בירכתי, וניסיתי להתפלל. אף מילה לא יצאה לי מהפה. בדרך כלל אני מתחבר לתפילה ונהנה מכך. החלטתי לנגן בגיטרה ולהעתיר בתפילה לאור הנרות. בזמן הניגון, התחלתי לדמוע, התפילה הייתה מיוחדת, לא אשכח זאת. אשתי שעמדה לידי ממש התרגשה.

בערב שבת, פרשת "ויגש", הגענו אשתי ואני לתפילה בבית הכנסת.

הרב העביר שיעור בין מנחה לערבית. הוא סיפר על יוסף במצרים, ועל ההתגלות שלו מול אחיו. הרב הסביר שלעתים אדם עובר במהלך חייו משברים וניסיונות, הוא נמצא בחושך. עד לרגע שבו ה' מתגלה אליו, ובבת אחת הוא יוצא מהחושך אל האור, והוא רואה את הישועה. בדיוק כמו במקרה של יוסף עם אחיו. עד שהאחים הבינו שזה יוסף, היה חושך מוחלט, הם לא הבינו מה קורה. וכשיוסף התגלה, הכל התבהר ולא היו יותר שאלות. כששמעתי את הדברים האלה הרגשתי שה' מדבר אליי, ושהרב נבחר להיות הצינור, דרכו מועבר אליי המסר. אשתי, שישבה בעזרת נשים, קמה והסתכלה עליי תוך שהיא מצביעה על הרב. הבנתי ממנה שגם היא חשה את אותה הרגשה.

בשבת בבוקר אני קם לתפילת שחרית, ואשתי מספרת שאבא שלה הופיע בחלומה כשחיוך על פניו. היא שאלה אותו למה הוא מחייך, והוא ענה: "אני מחייך כי דברים טובים קורים".

בצהרי שבת הרגשנו בדידות ועצבות. לא הבנתי מה פשר כל התהפוכות האלה, בבוקר שמח, בערב עצוב, ובמיוחד כשכל השבוע הרגשתי ירידה מבחינה רוחנית.

לקראת ערב, לפני ערבית, אני מחליט שאני פותח את הספר של הרב לוגסי, "כל עכבה לטובה".

פתחתי את הספר במקום בו הרב הסביר שלאדם יש את לוחות הזמנים שלו, אבל לקדוש ברוך הוא יש את לוחות הזמנים שלו, והם הקובעים. פעמים רבות נדמה לנו שיש עיכובים, כי הלוחות הזמנים לא תואמים. כל מה שה' שולח לאדם, הוא צריך לדעת שהכל לטובה, ולבטל את עצמו בפני הרצונות של ה'. אם הוא פועל בדרך הזו, הוא ככל הנראה יראה את הישועה אליה התאווה.

אני זוכר שאני לא מפסיק לחזור על המשפט: "מה שה' רוצה זה מה שאני רוצה". ככה פעם אחר פעם, ואני מרגיש שזה נכנס לי לתודעה ופשוט ממלא אותי. אני מתחיל פעם נוספת להתמלא שמחה אמתית, ומשלים עם המצב. זה מה שה' רוצה, וזה הדבר הכי נכון עבורי. אני קם, ולפני שאני יוצא לתפילת ערבית אני אומר לאשתי שהעיקר להיות בשמחה, ושכל מה שה' עושה זה לטובה.

במוצאי שבת אשתי לא חשה בטוב. היא התלוננה על עייפות וחולשה. הצעתי לה ליטול אקמול, אך היא התעקשה שארכוש בבית המרקחת ערכה לבדיקת הריון. ניסיתי להסביר לה שיכאב לי אם נתאכזב, אך היא התעקשה שהסימפטומים מצביעים על הריון. 

בדרך לבית המרקחת אני מאוד מבולבל ומתוסכל. אני מתחיל לדבר עם בורא עולם. אני אומר לו שאני לא מבין מה הוא רוצה ממני. הלא כבר השלמתי עם המצב, הרי ניסינו כמה פעמים, קשה לנו עם האכזבות, ואין לי כוח נפשי לראות את אשתי בוכה.

הגעתי הביתה וברקע התנגן שיר ברדיו. אשתי ביצעה את הבדיקה ופתאום אני שומע את המילים שיחרתו בזיכרוני לעד:  "אני לא מאמינה, זה נס חנוכה, נס חנוכה". אני זורק את המטאטא ורץ לכיוונה. בראשי אני חושב שאין ספק שהיא מדמיינת, נצבט לי הלב, אחרי כל הייסורים שהיא עברה. היא מושיטה את המקל ופורצת בבכי. אני מסתכל על המקל ולא מאמין. זה באמת נס. ברקע נשמע השיר של אברהם פריד, "הפכת מספדי למחול לי". בדיוק כל מה שכיוונתי לאורך כל התקופה הארוכה. אני עומד נפעם, ונזכר בהשתלשלות העניינים במהלך כל החג.

אני לא אשכח את הלילה ההוא. כל הלילה אני ואשתי בכינו, התרגשנו וצחקנו, ולא ידענו איך אנחנו מבשרים בשורה כזאת משמחת, לאחר הרבה שנים של המתנה וציפייה, לכל בני המשפחה.

למחרת בבוקר, אחרי בדיקה נוספת, אני רץ לתפילה בשמחה עצומה. לאחר מכן נסעתי לירושלים, לכיוון הכותל, כדי להודות לה'.

חשוב לי מאוד להעביר את המסר לכל מי שמחכה לישועה. אין ייאוש בעולם כלל.

אני ואשתי סיכמנו שאם נזכה לישועה, נפרסם את הנס.

חנוכה שמח.