תעשי אותו מלך, תהיי מלכה

כתוב בתורה (בראשית י"ז, ט´): "ויאמר אלוקים אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה". הקשה רבנו יצחק מוואלוז´ין (בספרו פה קדוש): "לכאורה קצת קשה, מפני שאצל אברם אמר השי"ת ´והיה שמך אברהם´ ובשרה לא אמר והיה שמה שרה - על שם העתיד - אלא ´כי שרה שמה´ כאילו כבר נקרא בעבר שמה שרה. והשיב רבנו יצחק מוואלוז´ין על פי משל: כשממליכים מלך, אזי אין צריך להמליך את אשתו למלכה, כי ממילא, בלי כל פעולה, נהפכת היא מעצמה להיות מלכה. כך בענייננו, כשאמר הקב"ה לאברם ´והיה שמך אברהם´ (אב המון גויים), עשה אותו השי"ת למלך, ואם כן, נהייתה שרה ממילא למלכה, ואין צריך להמליכה".

מכאן נלמד, שכל אשה העושה את בעלה למלך, ממילא נהפכת למלכה.

כתב הרמב"ם (הלכות אישות ט"ו כ´): "וכן ציוו חכמים על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי... ויהיה בעיניה כמו שר או מלך...".

הבעל אחראי לאווירה השוררת בבית, והאשה היא זו שבונה את המעוז שבתוכו פורחת אותה אווירה.

התורה מתייחסת אל האשה כאל "עיקרו של הבית". אישיותה מוצאת את ביטויה האמיתי בין כתלי הבית. חז"ל משתמשים במילים "אשה" ו"בית" כשתי מילים נרדפות, שכן "ביתו של אדם זו אשתו".

תמצית תפקיד האשה, הוא לקיים בית שהוא מבצר של חמימות ואכפתיות. היא זו שיוצרת ומקיימת את הרקע ודואגת לכך שהבית יהיה המקום המזמין והנעים ביותר לשהייה. השלווה הפנימית השוררת בו צריכה להיות מושכת ומבטיחה יותר מן הזוהר של העולם שמחוצה לו.

ולפעמים, זה ממש אתגר.

מספרים על אחד מגדולי הדור, שהיה לו תלמיד מתמיד גדול. תלמיד זה היה נשוי, ואשתו ביקשה ממנו לרוקן את פח האשפה, שכן היא הרה והדבר קשה לה. הבעל שכח, והאשה, שהתמרמרה על כך, לבסוף, עשתה זאת תוך מאמץ רב.

ננסה לחשוב על אותה אשה שבעלה לא קיים את הבטחתו. מהשעה שבע בבוקר היא לא מפסיקה לחשוב על ההזנחה שלו. בכל פעם שהיא עוברת ליד פח האשפה, היא מרגישה שהוא דוקר לה בעיניים ובלב. קרוב לשעה שבע בערב כבר יש לה "תיק" רציני של האשמות נגדו. היא כועסת עליו ומתהלכת בבית במצב רוח קודר. היא גם נראית בהתאם. אין לה אפילו צל צילו של ספק שהיא צודקת והוא אשם. שרק יכנס הביתה והיא כבר תראה לו!...

אבל, אם האשה רוצה לשמור על השלום, במקום להראות לו שהיא צודקת, היא יכולה לרענן את עצמה, לנשום נשימה עמוקה, ועוד נשימה עמוקה אחת, ולקבל אותו בחיוך על פניה כאשר יגיע הביתה.

גם הוא יודע, בתוך תוכו, שהוא לא היה בסדר, ומגיע הביתה מוכן לקרב. הוא כבר הכין תגובת נגד הכוללת מתקפה רצינית הכוללת את כל הדברים שהיא לא עשתה עבורו בשבוע האחרון. אך, כאשר היא פותחת לו את הדלת בחיוך, כמעט אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שהוא פולט. היא השיגה את מטרתה. היא הצליחה ליצור מקלט בטוח שהשלווה מושלת בו. גם אם הוא לא אומר זאת, הוא מעריך מאד את המאמצים שנדרשו לשם כך.

נכון, החיוך שעל שפתיה קצת מעושה, אבל מי אמר שהיא חייבת לפעול אך ורק על פי רגשותיה? אדם בהחלט מסוגל להקרין שליטה עצמית ולהשתמש בפעולות שונות, על מנת למתן את רגשותיו. אם נעשה משהו חיובי עבור אדם כאשר אנחנו מרגישים כלפיו כעס, נגלה שהכעס הפך להרגשת חיבה ורצון להיטיב. החמימות שהתהוותה כתוצאה מהתנהגותה של האשה, מקילה עליה ועל בעלה לשבת יחד ולהתמודד עם נושא האשפה, שלפתע כבר לא נראה גדול ומהותי כל כך.

נשים יכולות לפעמים להיות ביקורתיות מאוד כלפי בעליהן, כי שכנותיהן וחברותיהן אמרו להן שתפקידן בחיים הוא לתקן את כל הטעון תיקון אצל בעליהן. נשים אלה מקיימות את האמרה הקובעת, שאשה מתחתנת עם בעלה בתקווה לשנות אותו, ואילו הבעל מתחתן עם אשתו בתקווה שהיא תישאר כפי שהיא. אך, למעשה, מטרתה של האשה לא צריכה להיות לחנך את בעלה, אלא להשתפר בעצמה.

איש לא שם אותה להיות שופטת של אחרים, ובמיוחד לא של בעלה.

חיי נישואין הם שותפות ולא בית־משפט. לא חשוב מי צודק ומי לא, השלום חשוב יותר מהכל.

בנוסף, הערכתה של אשה לבעלה אינה צריכה להיות מותנית בהתנהגותו או ביכולתו להשתפר. האתגר הוא לכבד אותו בגלל מה שהוא וכפי שהוא, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ללמוד, ראשית כל, להתבונן בעצמנו. לכולנו יש מגרעות ומגבלות שאיננו מתכוונות לשנות. גם לבעלים יש זכות להיות בעלי חסרונות ומוזרויות שהם לא חייבים לשנות.

* * *

חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שיש לאשה מימד נוסף של חכמה, והם מכנים אותו בינה יתירה. הבינה היתירה ניתנה לאשה, על מנת לסייע לה לבנות בית מלא חמימות ושלווה. רבים תמהו מה סוד ההצלחה בחינוך ילדים של משפחת א. כהן. אולי התשובה כדלהלן:

אבי המשפחה היה סוחר חרוץ, אך השי"ת הסיר ממנו את הסייעתא דשמיא. הוא עשה שגיאות והפסיד את כל רכושו.

פעם אחת הלך מר א. כהן יחד עם אשתו ברחוב, ופגש חבר ילדות שאמר לו "אדם אחר במקומך, היתה דעתו מיטרפת עליו, לאחר הכשלונות שעברת...". אשתו, ששמעה זאת, מיד הגיבה: "הכשלונות של בעלי, הם לא בגלל חוסר דעת מצידו, אלא בשל מזלי הגרוע, על שחטאתי להשי"ת. כשאחזור בתשובה, יעלה בעלי מעלה מעלה, בפסגות ההצלחה".

דברי האשה היו כמים קרים על נפש עייפה עבור בעלה, ועודדו אותו מאד. האשה המשיכה בעידוד, והצליחה להפיח בו רוח חיים. לאחר זמן מועט ההצלחה שוב האירה לו פנים, והתקיימו בה ´פיה פתחה בחכמה... קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה´.

* * *

עוד חז"ל מלמדים אותנו, שהאשה חייבת להיות רגישה לצורך של בעלה בשליטה מסוימת בתוך ביתו, ולתת לו את ההרגשה שהוא המנהל בתחומים מסוימים. חשוב שתדע, שבכוחה לדחוף אותו קדימה, אך עם זאת, חשוב עוד יותר שתדע, שעליה לעשות זאת בלשון רכה ועדינה, ובחוכמה המיוחדת שהקב"ה העניק לה לשם כך, ולא בלשון תקיפה ותובענית.

התורה אומרת שהאיש חייב לאהוב את אשתו, כפי שהוא אוהב את גופו, ולכבד אותה יותר מגופו. היא, מצידה, צריכה לכבד אותו מאוד מאוד, כאילו היה מלך או שר חשוב. אם היא תקניט ותקטין את בעלה, גם הוא יקניט ויקטין אותה. אך, אם היא תתייחס אליו כמו אל מלך, הוא יתייחס אליה כמו אל מלכה. ככל שהאשה תלמד את הנטייה האנושית הזו מהר יותר, כך יהיו חיי הנישואין שלה מאושרים יותר.

דוגמא טובה לכך, הממחישה כיצד אשה יכולה להמליך את בעלה בחוכמה, אנו יכולים לראות בסיפור הבא, הלקוח מתוך אוצר המעשיות:

מסופר כי במדינה אחת המליכו מלך חדש, ובמדינה ההיא היה ארמון יפה להפליא. כשהוכתר המלך, נכנס לארמון והתפעל מיופיו מאוד. שאל את השרים "מי בנה את הארמון הזה ובאיזה תקופה?", אך אף אחד לא ידע להשיב לו. הוא לא התייאש ושאל כל מי שרק פגש, עד שאיש אחד הציע לו: "אולי תיגש לאיש פלוני, שהוא מבוגר מאד. הוא בודאי ידע לענות לשאלותיך".

הלך המלך אל הכתובת שקיבל, נכנס לביתו של האיש המבוגר, וראהו שוכב במיטתו, חולה בלי יכולת לזוז. אמר לו המלך את מטרת בואו, והאיש המבוגר ענה לו בענווה, כי אין לו מושג, אבל כדאי שיגש אל אביו, אולי הוא יודע.

התפעל המלך שלאיש מבוגר שכזה עוד יש אבא בחיים. הוא קיבל את כתובת האב ומיד הלך לשם.

הוא נקש על הדלת בעדינות, אך לא קיבל כל תשובה. הוא הגביר את עוצמת הנקישות, והחל לשמוע קול בכייה מעבר לדלת. הוא הגביר יותר את דפיקותיו, והנה נפתחת הדלת, ואיש זקן, ובידו מטפחת, מנגב את עיניו הזולגות דמעות.

שאל בעל הבית לרצון האורח, והמלך שאל את שאלותיו אודות בניית הארמון הנפלא. השיב הזקן כי הוא אינו יודע. הביט בו המלך ממושכות, ושאל מדוע הוא בוכה. ענה הזקן: "דיברתי מילים אחדות שלא מצאו חן בעיני אבי והוא הכה אותי...".

שוב התפלא המלך עד מאד, ותמה כיצד יתכן שלאדם זקן כזה יש אבא (שהוא הסבא של האיש המבוגר). יותר מכך, לא הבין, כיצד בכוחו של אביו להוכיחו ואף להכותו... הרי, גם אם הוא חי, בודאי הוא זקן מופלג שאינו מסוגל לזוז ממקומו.

שאל המלך: "האם אותו איש מבוגר שפגשתי בראשונה זהו בנך?".

"כן", ענה.

"ולך באמת יש עוד אבא בחיים?!...".

"כן", אמר.

"ובכן, היכן הוא גר?".

"בקצה הרחוב".

תיכף ניגש לשם המלך. דלת הבית היתה פתוחה, ואיש בעל הדרת פנים, זקן, לבן וארוך, ישב ליד שולחן ועיין בספרים.

ביקש המלך רשות להכנס, ובעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות ובקשו לשבת. אותו יום היה חם, ובעל הבית קרא לאשתו וביקש שתביא אבטיח לאורח. הביאה לו האשה אבטיח שלם, בדק אותו הזקן בדפיקות באצבעותיו ואמר לה: "קחי את זה ותביאי אחר, יותר טוב מזה".

לקחה אותו מידו, חזרה שוב, והביאה אבטיח אחר. שוב בדק אותו הזקן באצבעותיו ואמר לה: "יש יותר טוב מזה, הביאי אבטיח נוסף". כן עשתה בשלישית, ושוב דפק באצבעותיו, עד שהפעם התרצה ואמר "זה טוב". חתך את האבטיח וכיבד את האורח.

לאחר מכן שאל המלך על הארמון, והזקן השיב: "כן, אני זוכר היטב כשנבנה הארמון. בנה אותו פלוני בן פלוני, וזה לפני כך וכך שנים. אני עוד הייתי ילד בן עשר שנים". שמח המלך מאוד ורצה להודות למארחו ולברך אותו, אך לא ידע במה... אם לברך שיחיה עד מאה ועשרים שנה, הרי הוא כבר עבר את הגיל הזה. אם בבריאות טובה, הרי כבר יש לו.

"במה זכית לחיים ארוכים שכאלו?", שאל המלך.                  

"בגלל אשתי זו", ענה הזקן. "הסיבה היא פשוטה, כל מה שאני אומר לה היא עושה ושומעת בקולי, וזה מביא אותי על סיפוקי. עובדה, בוא ואראה לך, אתה חושב שיש לי עוד אבטיחים בבית? נכנסו לחדר השני, שמשם ´הביאה´ האשה האבטיחים, והיה ריק לגמרי.

"אז מדוע עשית זאת, וכל פעם אמרת לה שיש טוב ממנו?"                              

 "זה כל הסוד", ענה. "קודם כל שמעה לי, ולא אמרה ´הלא זה היחידי שיש לנו´, אלא הלכה וחזרה עם אותו אבטיח ולא הפרה פקודתי. כך ראה האורח (שבמקרה זה הוא אתה), שאני מעוניין לכבדו באבטיח המובחר שיש בביתי, וכביכול, יש לי עוד הרבה אבטיחים. כעת הוא ירשה לעצמו לאכול בתיאבון, ולא יחשוש שזה היחידי ושפתחנו אותו במיוחד בשבילו, שלא בזמנו".

הדברים מצאו חן בעיני המלך, הוא בירך את בני הזוג ויצא לדרכו. בדרך חזור הרהר בדברים, ולפתע הבין מה גדולה החוכמה שניתנה לאשה, לבנות את יחסיה עם בעלה וליישב את דעתו.

אשרי האשה אשר תשים הדברים על ליבה ותקיים את ציווי חז"ל לכבד ולייקר את בעלה, שכן בזה תוכל לבנות את ביתה ולקבוע אהבת בעלה אליה.