חינוך ילדים
מה קרה לבתי הספר שלנו? יומנה של מורה בעולם האמיתי
בכניסה לכיתה א'2 חיכה ילד עם מבט קשוח ועקשני. מורה נוספת הגיעה, והחלה לצעוק עליו, על שהרביץ בהפסקה. היא הוציאה מתוך ארון עמוס בלפטופים לפטופ אחד, והצהירה: "זה נכנס לסמארט סקול שלך!" "אולי עכשיו יעשו לו רענון קבצים", הרהרתי, "או שחזור מערכת הפעלה – והוא ייצא מחונך". אז מה באמת מלמדים את ילדינו – ומה באמת משדרים להם – בשנים הארוכות והמעצבות של בית הספר?
- ש. שלום
- פורסם ו' כסלו התשע"ו
בשביל להגיע לבית הספר הייתי צריכה לעבור כמה הררים קטנים של דיונות. לחצות את אתר הבנייה. לעבור עוד שני רחובות. לחצות מעבר חציה והנה, אני בשער בית הספר.
מבנה חדש וצבעוני. די מרשים, הייתי אומרת. השומר פתח בחביבות את השער.
א. השער
בפתח קידם את פני "קיר התוכן" של בית הספר. עליו התנוסס משפט (מקווה שאני מדייקת): "תורתו של לאונרדו דה וינצ'י" ועוד כמה משפטים על תורת הגוף, יצירתיות ועקרונות השוויון. רציתי להמשיך לקרוא, אך השעון דחק בי להמשיך לעבר המזכירות, תוך שאני מנסה להבין את משמעותן של המילים שפגשתי. בדרך למזכירות חלפתי על פני מסדרונות מעוטרים מסכי פלזמה ענקיים ועליהם הודעות בית ספריות, תמונות מתחלפות ועוד כל מיני קישוטים לטובת הרייטינג של בית הספר. כשחזרתי מהמזכירות עם רשימות התלמידים, הצלחתי להכניס לקומפיוטר שלי הגדרה יותר נכונה ממסדרון: קניון. כן, זה היה שם הולם יותר למסדרון המפואר הזה. טוב, לפחות את פשרו של המסדרון הבנתי. לא היה לי הרבה זמן, ותכף הייתי צריכה להיכנס לכיתה א'.
ב. הצלצולים
בבית הספר אין צלצולים. רק לשומר הותר לשרוק במשרוקית המבשרת את בואו של השיעור או של ההפסקה הגואלת. הכל כדי לא להלחיץ. מעניין. כנראה שגם לילדים שם יש המון לחצים על הראש. הם צריכים להספיק להגיע למסעדה עם סבא וסבתא (אבא ואמא עובדים עד מאוחר) עוד שעתיים מחשב ואינטרנט ועוד שעתיים טלוויזיה. בקושי שנשאר להם זמן לשיעורי בית. יש להם לו"ז צפוף. הם נורא לחוצים. את השומר הערכתי על חביבותו ועל סבלנותו.
ג. השיעור
איכשהו גררתי את השיעור, כשאני נלחמת באין ספור שאלות שצצו לי מהרגע בו דרכתי על מפתן בית הספר. מלמדת ומתגברת, מלמדת ומתגברת. מה לימדתי? סתם... מה נדרש בשיעור שלי, ועוד תרגיל היכרות חביב, עד שהגיע השריקה המיוחלת. אוהו... נשמתי, עכשיו יש זמן לשאלות. אבל בדיוק אז נכנסה המורה סיון (לצורך העניין), והודיעה לי בנחרצות שעלי להישאר עם התלמידים בכיתה ולהראות להם סרט, תוך כדי שהם אוכלים – כדי שלא ישתעממו.
"מעניין... אף פעם לא קרה לי שהשתעממתי כשאכלתי עם חברותיי בהפסקת האוכל...", הרהרתי לעצמי.
אבל אין זמן לתהיות. תוך שאני מנסה למצוא איזה סרט שהתוכן שלו יספק גם אותי, מנסה ומתחרטת, מנסה ומתחרטת, מנסה ומתחר... טראח! הגיע השריקה מהשומר, המבשרת על הפסקה בחצר. מבחינתי היא הגיעה בדיוק בזמן. עזבתי.
ד. חדר המורים
אצתי רצתי במסדרונות הקניון – סליחה, בית הספר – אל עבר חדר המורים. בחדר המורים קידם את פני... טוב, אם המסדרון היה קניון, חדר המורים נראה כמו בית הקפה שבקניון, שלא מבייש את הקניונים היותר דרמטיים של ארצנו הקטנטונת. הכל היה מהוקצע, הכיסאות היו עגולים ומרופדים בגוונים בהירים, שתאמו את צבע תאי המורים. התאים היו לא פחות מאשר ארונות גדולים ומרווחים (המורים שבינינו יבינו...), מסודרים בקפידה עם מפתח אישי לכל אחד מהם. השולחנות היו עגולים ומשובבי נפש, כאילו קוראים למבקרים "הגעתם לנופש". על כל שולחן היה זר פרחים קטן, ומתחת לא שכחו לשים מפית מסוגננת ומגוהצת בקפידה.
זהו, נפל לי האסימון! ה"תוכן" הראשון של "קיר התוכן" הוא כסף! אוקי. כסף זה "תוכן" שהרבה אנשים נופלים ברשתו, גם אני בעצמי, בדידי הוי עובדא, שהרי גם אני לא שמתי לב עד עכשיו שהכסף צד את עיני.
התיישבתי לי באחד השולחנות המרוחקים וניסיתי להבין היכן אני נמצאת והיכן שווה לי למקם את עצמי בחלל המטופח הזה. אט אט התאספו המורים לחדר המורים והתחילו להעלות חוויות על שגרת יומם, על התלמידים וכהנה וכהנה, כמו בכל חדר מורים שגרתי. בסקרנותי הרבה השתדלתי להאזין לתוכן הדברים. כן, כנראה זו הייתה שאלת ה"תוכן" שעדיין כרסמה בתוכי עוד מהשיעור.
ה. המורים
אז המורים התיישבו, התחילו לספר סיפורים על... טוב... לא יודעת, חשבתי להזעיק את המנהלת או את המורה התורן, שיחנך את המורים... אבל משום מה, כולם היו שקועים עמוק בתוך השיחה. כנראה גם שאף אחד לא היה תורן שם באותו יום. כך מצאתי עצמי מחכה שההפסקה תיגמר והשומר ישרוק. "בטח קרתה תקלה בשיחה, ובטעות היא הדרדרה כך", הרהרתי.
ו. אמצעי הרתעה
השריקה הגיעה, ואני אצתי רצתי לכיתה א' 2. בפתח הכיתה חיכה ילד עם מבט קשוח ועקשני, מין עקשנות של מפונקים כרוניים (היו עוד הרבה מפונקים, רק בווריאציות אחרות). כמובן שהוא התקשה להבין את הסבריי החוזרים והנשנים לגבי הישיבה בשיעור. אחרי דקות ארוכות נכנסה מורה והחלה לצעוק על הילד שעמד בפתח, על שהרביץ בהפסקה. ואז היא הוציאה מתוך ארון עמוס בלפטופים לפטופ אחד, והצהירה: "זה נכנס לסמארט סקול שלך!" עד היום אינני יודעת מהו סמארט סקול, וגם לא טרחתי לברר. רק משפת הגוף שלה הבנתי, שזו כנראה סוג של "רשימה שחורה".
"ואולי עכשיו, כשהוא בסמארט סקול, יעשו לו רענון קבצים או שחזור מערכת הפעלה, וככה הוא יתחנך... תקשורת לא שגרתית..." הרהרתי ביני לבין עצמי.
(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)ז. מדיניות הכלה
לאחר שני שיעורים, שוב חזרתי לבית הקפה של המורים (הפעם אני לא מתקנת, כי בית קפה היא ההגדרה המדויקת יותר למתחם הזה). ואז הגיעה המורה ההיא, של הסמארט סקול. היא נראתה נורא כעוסה, והריחה מסיגריות. "הלכתי להירגע", הפטירה, תוך שהיא מתיישבת בזעם ליד יתר המורים. ואז באה עוד מישהי (אולי זו היועצת?) וסיפרה לחבריה שעליה להכיל את הקושי של הילד, ומדיניות בית הספר היא הכלה... ושוב נפתחה שיחה על מהי מדיניות הכלה, ושוב ראיתי כיצד הגרף של השיחה יורד ויורד ויורד... עד שהשריקה גאלה אותו.
זהו. יצאתי מבית הספר. עברתי את מעבר החציה. חציתי שני רחובות. עברתי את מתחם הבנייה. עברתי את הדיונות והגעתי לתחנה. סוף סוף.
בתחנה היה לי די זמן לשמור את הקובץ שחוויתי תחת שם, ולעבור לחלק הבא של היום שלי. ניסיתי למצוא שם. סקרתי את לוח הקיר שפגשתי בבוקר, וניסיתי לחשוב:
מהי משמעות המילים המוצגות על קיר התוכן הראשי?
מהם הערכים עליהם נשענים העקרונות שהופיעו על קיר התוכן?
ומיהם האנשים האחראים על התוכן?
מי אחראי על שיחות המורים בחדר המורים?
מי הביא כל כך הרבה פינוק למקום אחד?
לאן ההנהלה והצוות מכוונים את הילדים?
מיהם המורים?
מה רוצים מהילדים?
מהו היעד?
למרבה הפלא, עד היום לא מצאתי. עד היום, אני עדיין מחפשת את התוכן של קיר התוכן.
טורים קודמים של ש. שלום:
מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, דף ראשון
ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, דף שני