"לכל אחד יש שליחות אחרת בעולם. שלי הייתה ללמוד להבחין בין טוב לרע"

למרות שתמיד הבינה כיצד להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע – כשזה הגיע לחייה הפרטיים, לא תמיד ידעה שפרה (35) מאזור המרכז, לעשות את מה שנכון לה. כמו כל חברותיה, משפחתה ומכריה – גם היא עברה במסלולים הרגילים של העולם החילוני. עמדה ביעדים והשיגה את ההישגים המצופים ממנה – חברות בתנועת נוער, צבא, אוניברסיטה וכדומה - כדי לשמור על גחלת הקונפורמיות.

אלא שדווקא שם, במקום הכל כך מושלם הזה, הכל כך 'מסודר מראש' הזה - החלה חומת הביטחון שלה להיסדק. "לא קרה שום דבר ספציפי, שעודד אותי לשאול את השאלות שהובילו לבסוף ליהדות", היא אומרת כיום, שלוש שנים לאחר תחילת המסע אל נבכי האמת. אבל אם נשאל את חברותיה הטובות, ואת חוג מכריה הקרוב – כולם בלי יוצא מן הכלל יגידו ש'זה היה ברור שהיא תחזור מתישהו בתשובה'. 

למה בעצם?

"תמיד, גם בתור ילדה קטנה, אני זוכרת את עצמי מסתקרנת ושואלת שאלות שברומו של עולם. כמעט הכל עניין אותי, ואולי זו גם הסיבה שהצלחתי מאוד בלימודי ההנדסה באוניברסיטה. ובכל זאת, תמיד היה שם גם משהו שחסר. כילדה, ואפילו כנערה - לא ידעתי בדיוק מה. אף פעם גם לא קישרתי את הריקנות התמידית שחשתי – ליהדות. למעשה, למרות שהיה ברור שאחזור בתשובה בסוף, זה היה מאוד לא ברור שאחפש דווקא שם את התשובה".

השנים עברו, ושפרה התבגרה. "בחסדי ה', הצטיינתי בכל תחום שנגעתי בו. לכל מקום אליו הגעתי הייתי מקובלת ורצויה, ותמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי - אבל כל זה לא היה שווה לי כל עוד אין לי עם מי לחלוק את זה".

"לא האמנתי במוסד הנישואין. זוגות מאושרים? זו הייתה קלישאה בעיניי"

ומכאן מגיעה שפרה לקש ש'שבר' את גב הגמל. "הכל היה טוב איתי, אבל בעיני חבריי הייתי ה'רווקה הנצחית' – זו שלעולם לא תתחתן, זו שעדיין לא נברא הבחור שיענה על צרכיה. וזה היה נכון במידה מסוימת. כל הבחורים שהכרתי נראו לי כילדותיים מדי, ולא מספיק בשלים להקמת בית".

באותו שלב, ידעת איזה מין בית את רוצה להקים?

"ממש לא, בקושי הכרתי את עצמי. הרגשתי סוג של מרמה, על כך שמכרתי לאחרים סיסמאות חיוביות שלא ממש האמנתי בהן, אך בתוכי הייתה סתירה שקשה להסביר. מצד אחד רציתי להתחתן, מצד שני לא האמנתי במוסד הנישואין. לא האמנתי שיש דבר כזה אהבת אמת שמובילה לבסוף למונוגמיה, לחלוק את ימיי עם בנאדם אחד עד סוף החיים ולחיות עמו באושר ועושר. זוגות מאושרים? זו הייתה קלישאה בעיניי".

אלא שבדיוק אז, כשעמדה לשחרר את החבל, ולהרפות ממעט האמונה שעוד נותרה בה – התרחש בחייה המהפך הדרמטי. היא הייתה אז בת 32. "ישנתי אצל חברה מהלימודים, ושתינו התקשינו להירדם. הצעתי לראות סרט כלשהו, אבל במקום להגיע אליו – הגענו להרצאה תורנית של על רווקות מאוחרת. המרצה דיבר כל כך יפה, עד שלא יכולנו לעצור את ההרצאה ומצאנו עצמנו נסחפות אליה בלי מישים".

על פתק קטן, מיהרה שפרה לרשום את שם הרב ולמחרת, כשהייתה מול המחשב שלה – חיפשה אותו ביוטיוב. זה היה אחד המרצים בארגון הידברות. "שמעתי על הארגון מפה לאוזן ותמיד ידעתי שהוא קשור איכשהו לדתיים, אבל אף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא 'מוכר'. אף פעם לא עלה בדעתי לחקור ולהתעניין, חוץ מאותה פעם".

"הידברות בשבילי זה בית. מקום מוגן לחסות בו כשכל העולם בחוץ, משתגע"

האם זה היה כדאי? עיניה של שפרה נוצצות. "בוודאי. בזכות אותה הרצאה נחשפתי לעוד המון הרצאות ותכנים מרתקים, שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר. הידברות בשבילי זה בית, זה מקום מוגן לחסות בו כשכל העולם בחוץ משתגע. אני אמנם עוד לא נשואה, אבל הידברות נתנה לי משענת חזקה של אמונה בה', ואני יודעת שגם זה יבוא".

את רוצה שזה יבוא?

(מחייכת) "היום כבר כן, תודה לה'. היום אין כמוני מאמינה במוסד הנישואין, ואין כמוני מעריצה את הבית היהודי – על ערכיו הנעלים. היום אני מבינה את ההבדל בין בית יהודי ל'עוד' בית, רגיל, שאין בו שום דבר ייחודי. והיום אני גם מבינה למה כל כך התנגדתי בעבר, להקים סוג כזה של בית. למה לא האמנתי במוסד הנישואין ההוא, למרות שיש בו גם דברים טובים. לכל אחד יש שליחות אחרת בעולם, שלי הייתה לעזור לעצמי לברור את הטוב מהרע, את האמת מהשקר. האישה ביהדות היא מלכה, אז מה הפלא שכל מי שמתקרב אליה – מרגיש מלך? אני שמחה שה' זיכה אותי ללמוד את תורתו וללכת בדרך של האבות והאימהות הקדושים. ועכשיו אני רק מקווה ומתפללת, שהוא ייתן לי להקים בית קדוש וטהור כמו שלהם".