זו ילדותי השנייה: יומנה של רווקה, עמוד חמישי

אתם מכירים את זה שילד חוטף את ה"ג'ננה" שלו ומתחיל לבכות על משהו שבעיניכם נראה ממש טיפשי? באותו רגע מתחשק לנו להסביר לו כמה שהוא לא צודק, ולספר לו שהצרות שלנו... איך לומר בעדינות... שב בשקט ותגיד תודה!

ובטח אתם עוד יותר מכירים את זה שאין לכם כוח בכלל לשמוע, כי זה עושה לכם צפצופים באוזן. לפעמים אנו אף נעלבים מהילד הזה, שלא מתייחס לילד שבתוכנו. מה יש, שיבכה! גם אנחנו בכינו כשהיינו קטנים ואף אחד לא שמע אותנו, עכשיו זה הזדמנות נהדרת להחזיר על מה שהגדולים עוללו לילד שבנו.

אז כשאני הייתי בת שלוש או ארבע או חמש, לגדולים היה רעיון יוצא דופן לטפל בתופעת ה"ג'ננות" שלי. תכף שדמעות היו מבצבצות מזווית עיני וכמעט שנכנסתי ל"ג'ננה" – "דנה" הייתה מגיעה ומצילה את המצב. וכך זה היה נשמע.

אני: לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!

גדולים: יואוו, תראי! הנה דנה! הנה דנה!

אני: איפה???

גדולים: הנה, שם... על... על הרדיו!

אני רצה אל הרדיו, הופכת והופכת ומחפשת את דנה.

הגדולים מיהרו לשנות את מיקומה של דנה לפני שהרדיו יישבר, והגדולים שמעליהם יענישו אותם.

גדולים: הפסדת... חבל... עד שבאת היא כבר הלכה משם... ממש חבל, בפעם הבאה תרוצי יותר מהר!

אני: ואיפה היא עכשיו???

גדולים: הנה היא, הנה היא, ב... (מחפשים משהו שיעשה פחות נזקים) ב... מנורה! כן, על המנורה (לשם אני בטוח לא אצליח להגיע  ל  ע  ו  ל  ם  - - - )

ואני מחישה צעדי מתחת למנורה, מושיטה את ידיי הקטנות כלפי מעלה (חבל שלא התפללתי באותו רגע...) אבל כמובן שעד שבאתי היא הלכה גם משם.

זו הייתה לעיתים קרובות המדיניות של הגדולים מסביבי. ועם תמימה ומדומיינת שכמוני, זה עבד להם יופי. מהר מאוד השתתקתי. מהר מאוד השיחו את דעתי מה"ג'ננה".

הסיחו את דעתי??? אני הבנתי שדנה כנראה לא אוהבת אותי, או שאני צריכה משקפיים, או שהיא מתגלית רק בנבואה. "כנראה שאני לא ראויה שדנה תדבר איתי", הסקתי.

ולגדולים? מבחינת הגדולים, העיקר שאני נרגעתי והם יכולים להמשיך לרבוץ על הספה, כי הנה סוף סוף  ש ק ט...

הם חשבו שדנה הלכה. אבל דנה רצה מהרדיו למנורה ול... ול... ומשם – נחתה כמו פרפר לבן בתוך הלב שלי.

בדמיונותיי ראיתי את דנה. ילדה קטנה, בסרפן אדום ושתי קוקיות מתוקות. דנה התמקמה עמוק עמוק בתוך הלב שלי, ופתחה שם אוהל מחאה שעליו מתנוסס השלט שלה: "ברוכים הבאים לאוהל הציפיות". באוהל דנה התחילה לחיות. היא הייתה קמה בזריזות כל בוקר, מסתרקת, מצחצחת שיניים, מכינה לעצמה סנדוויץ' – ומתחילה לצפות. לצפות שיתייחסו אליה, לצפות שייקחו אותה לטיול, לצפות לחיבוק, לצפות להצלחה, לצפות ולצפות... כך הייתה יושבת דנה ומצפה מהזריחה עד השקיעה, עד שהייתי נרדמת.

חלפו שנים מאז שהייתי בת שלוש...

יום אחד עשיתי טעות, והחלטתי שוב לצלול לתוך ים הדמיון שלי, למצוא את דנה ולהסביר לה בכעס מה היא עשתה לי. וככה אני מדמיינת שאני פוגשת את דנה ב... אהם... קופת החולים! כן, ככה פגשתי אותה.

דנה הסתובבה עם הליכון, מצומקת ורזה. אישה גלמודה וזקנה שממתינה לתור בקופת חולים. ואני, בעיניים נוצצות של ילדה נגשתי אליה ואמרתי לה, "דנה, איזה יופי, איפה היית?! הרבה זמן חיפשתי אותך".

דנה בקושי הצליחה לסובב את ראשה אלי. היא הביטה עלי בשתי עיניים עייפות והשיבה בחוסר עניין: "אני? תמיד הייתי פה". עוד לא הבנתי את הרמז העבה, וניסיתי לשאול שוב בתמימות, לא יודעת אם לצחוק או לבכות: "מה זאת אומרת כאן? שנים שאני מחפשת אותך!"

דנה לא בדיוק הבינה על מה אני מדברת, ושוב ענתה ברישול, "תמיד הייתי כאן". וכבר התור שלה הגיע, והיא אפילו לא אמרה שלום. הלכה וזהו. זה היה המפגש עם דנה, אחרי שנים של ציפייה שהיא תושיע אותי מצרותיי, תממש את כל ציפיותיי.

עכשיו, אחרי שדנה עלתה על הכתב, אין לי מושג אם היא שוב תחזור אלי. אולי כן, אני לא יודעת. מה שכן, אני יודעת שדנה היא מילה נרדפת לציפיות שלי. כן, כל לילה וכל יום, וכל זמן שאני לא פוגשת אנשים או עסוקה, מתגנבת דנה (הציפיה בלע"ז) לתוך הלב שלי, ורוקדת... מצפה שאוושע מהלבד שלי, שאמצא את החצי שלי. השם, תושיע את כל הרווקים והרווקות שבעם ישראל. אמן.

טורים קודמים של ש. שלום:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היום כואב לי הלב, ורציתי שתקשיבו: יומנה של רווקה, עמוד שלישי

היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי