רואה למרחוק: ראיון עם אברי סבהט

החברה מלאה באנשים בעלי לקויות, אבל נדמה שבודדים מהם מקבלים את המציאות כפי שמקבל אותה אברי (אבנר) סבהט מאשקלון, המשמש כאחד השדרנים המוצלחים ברדיו דרום, ובשעות הפנאי שלו - גם כקריין-מתנדב בערוץ הידברות. "אני מרגיש שההשלמה עם המיוחדות ולקות הראייה שלי נותנת לי לחיות בשלום עם עצמי", הוא מסביר את הגישה. "זה גם נותן לסביבה שלי לחיות בשלום עם זה, ולמעשה לשכוח שיש לי משהו שמוגדר כלקות, למרות שאני לא מגדיר את זה כלקות. בסך הכל, חוויתי ילדות והתבגרות רגילה לגמרי".

 

 

"אני רואה רגיל, אבל לא למרחוק", מסביר אברי את המגבלה. "היו לי בעבר משקפיים, עד שמאסתי בהם והשלכתי אותם למצולות הארון. כלומר, המשקפיים לא תיקנו את הראייה ברמה כזו שהצדיקה להרכיב משקפיים ולהיסחב איתם. היום ההתנהלות היומיומית שלי היא שגרתית. אני משתמש במחשב ובטלפון הנייד, ואתה גם צריך לראות אותי באולפן, מנווט את כל הכפתורים בקונסולה בזריזות".

 

"אין לי מגבלות. כלומר, הן לא באות לידי ביטוי. לדוגמה, כל העורכים אצלנו בתחנת הרדיו יודעים שכשאני מקריין את מהדורת החדשות, אז פשוט מגדילים לי את גודל הפונט. זה הופך כבר להתנהלות שוטפת, אפילו לא מתעכבים לחשוב על זה בכלל. אין לי רישיון, אבל כתחליף אני רוכב על אופניים. יכול להיות שאיפשהו קל לי לקבל את זה כי נולדתי ככה. זה לא משהו שקרה יום בהיר אחד. אני מכיר אנשים שקמו יום אחד וגילו שהם לא רואים. לשמחתי הרבה כך נולדתי, וכמו שאני מקבל את מבנה הגוף הרזה שלי, ואת צבע העור שלי, אני משתדל לקבל גם את הפזילה שלי ואת הראייה שלי כפי שהן, אם כי כלפי חוץ או למראית עין, זה נראה יותר ממה שזה באמת. אני בטוח שהאמונה הוסיפה לשלוות הנפש שלי, אבל מדובר במשהו שפשוט טבוע בי. זה גם לא שאני מכיר מצב אחר. זה אני, ככה אוהבים אותי וככה אני אוהב את עצמי".

 

אברי סבהט, לשעבר מועמד לתגלית השנה ברדיו הישראלי בכנס הרדיו השנתי, נולד לפני 31 שנים בבאר שבע ("כנראה שבדרך לבית החולים סורוקה, עד כמה שאני זוכר את הרגע הזה", הוא אומר בהומור המאפיין אותו) למשפחה חמה בת 7 נפשות ששנה לפני כן עלתה מאתיופיה באחד מהמסעות הרגליים דרך סודן. "משפחות אתיופיות, רובן ככולן, הן משפחות מסורתיות-דתיות", הוא מספר על ההקשר הרוחני שממנו צמח. "לא תמצא משפחה אתיופית חילונית לגמרי. ההורים שלי דתיים במהותם, למרות שאבא שלי החל לחבוש כיפה רק בעשור האחרון. בוא נגיד שבהגדרה הרחבה, זו משפחה מסורתית פלוס. וברוך השם, יש התחזקות מאוד משמעותית בשנים האחרונות במשפחה, כולל תפילות, שיעורים ושבת".

 

בצעירותו למד סבהט בבית ספר ממלכתי דתי. "זה לא היה הכי דתי", הוא מקפיד לחדד. "רק אחרי שאתה מתבגר וההשקפה שלך מעוצבת יותר, אתה מבין שבית ספר ממלכתי דתי לא אמור לכלול שילוב של בנים ובנות ביחד, במיוחד בתיכון. אני לא רוצה להישמע כמו אחד שיורק לבאר שממנה הוא שתה, חס ושלום, אבל בחור דתי ובחורה דתייה לא יכולים לנהל חיים דתיים בגיל כזה מורכב ובעייתי, כששני המינים מעורים ביחד. זה די מבלבל, אתה לא יודע מהם הגבולות. במקרים מסוימים גם אין דיבור על יראת שמים בבתי ספר כאלה. ובאמת, איך אפשר לדבר על יראת שמים כשלומדים עם מישהי? אז לומדים תורה, לומדים תנ"ך, יודעים את האינפורמציה בגדול, אבל יראת השמים די נזנחת".

 

ההתחזקות היא לא משהו שקרה בפתאומיות, ממשיך אברי לשרטט את מסלול חייו. "זה לא שהייתי בצד אחר וראיתי פתאום את האור. האמונה תמיד הייתה שם. התפילה לא הייתה זרה לי, והסידור והחומש אף פעם לא היו זרים לי. אבל היו מקרים שבעוונותיי לא ממש הקפדתי על הלכות שבת, ולא עצרתי לחשוב. אבל לאט-לאט, איכשהו, זה מקנן בך ואתה הולך ומתחזק. לא הייתה לי נקודה ספציפית שבה אמרתי או.קיי, נתחיל להתחזק עכשיו. חזרתי אמנם להניח תפילין אחרי הרבה זמן שלא הנחתי, ואז דבר מוביל לדבר. אתה נגרר לעוד מצווה, הולך לבית הכנסת ובסיום מוריד את הכיפה, ובהמשך כבר משאיר אותה קצת יותר. במיוחד בשבת. הרי בשבת יותר הגיוני ללכת עם כיפה. הכל היה בהדרגה. אני בכלל אדם מאוד הדרגתי.

 

"כמובן שיש להידברות חלק מאוד נכבד בתחילת התהליך, ולרב זמיר כהן בפרט. אצלנו ברדיו דרום שידרנו הרצאות של הרב זמיר מהדיסקים, ואני חושב ששם נחשפתי אליו לראשונה. הרגשתי שפתאום היהדות נשמעת אחרת, היה לי יותר נעים לשמוע אותה. פשוט פתחתי את הרדיו, השעה הייתה 22:00, ושמעתי מישהו מדבר בכזאת שלווה. יש משהו ברב שקטונתי מלפענח או לנתח, אבל יש בו משהו שכובש ושובה אותך. משהו בעדינות שלו, בענווה ובצניעות שלו".

 

הכניסה של סבהט לעולם הרדיו החלה בשנת תשס"ג, כאשר החל לשדר לראשונה ברדיו קול הנגב של קול ישראל. "למדתי תקשורת במכללת ספיר, וכך הגעתי לתחנה. הייתה תקופה שהתחלתי לשדר בשלוש תחנות במקביל. בצהריים שידרתי ברדיו קול הנגב, בערב שידרתי ברדיו דרום ובלילה בגלי צה"ל. ברדיו דרום אני עושה ממש כל מה שאפשר לעשות ברדיו - קריינות חדשות, עריכת גי´נגלים, פרומואים, עריכת סאונד, הכנת פרסומות ועוד. בגלי צה"ל הייתי עד לפני כמה שנים קריין חדשות".

 

"כשמציעים לך בתחנת רדיו מאוד פופולרית תכנית שתשודר בשבת, ברור שאתה מסרב בנחרצות. לגבי אייטמים שלא מתאימים להשקפת עולמי - הקולגות בעבודה כבר יודעים מה להפנות ומה לא. כשרואים את הדרך ואת ההתנהלות שלך, מה שאתה משדר זה גם מה שאתה מקבל. היום למשל לא יהיו אצלי ראיונות עם דוגמניות, למשל. החברים לעבודה יודעים לסנן גם בלי שאדרוש או אסנן. הכל כמו שמתייחסים אליך. באותו הקשר, גם אם תתייחס אל עצמך כאל לקוי ומוגבל - כך גם החברה תתייחס אליך".לפני כשנתיים החל אברי להתנדב כקריין בערוץ הידברות. כיום קולו הרדיופוני מעטר לא מעט מהפרומואים המשודרים בערוץ, וזו לדבריו אחת מהדרכים שלו להודות לערוץ על כל מה שקיבל ממנו. "לפני כשנתיים ראיתי באתר הידברות באנר של גיוס מתנדבים", הוא מספר. "לא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות, סימנתי את האופציות המועדפות עליי להתנדבות, וחזרו אליי די מהר. הסתבר שבדיוק היה צריך קריין בערוץ. כשצריכים אותי הם שולחים אליי טקסטים במייל, אני משתדל להחזיר כמה שיותר מהר, ולפעמים גם משתדל להציע רעיונות משלי. לפעמים יכולות להיות שלוש בקשות לקריינות בשבוע, לפעמים אין בכלל, ויש תקופות של קריינות מדי יום. אני ממש מוצא בזה סיפוק. כמו שיש מעשר בכסף שמרוויחים, אני חושב שגם בעיסוקים שלנו צריכים לתת 10% מהזמן והיכולת לצרכי קודש או זיכוי הרבים. אני פשוט נהנה מזה".

 

בין הנאה להנאה, ממתין אברי גם לחצי השני שלו - האישה שעמה יעמוד מתחת לחופה. במקביל הוא כבר יודע איך ייראה ביתו. "את ילדיי אשלח בע"ה לתלמוד תורה", הוא מייחל. "אני אמנם לא אוחז בסממנים חרדיים, אבל בשאיפה ובתפיסה - אני בהחלט שם. ההגדרות האלה רחבות מדי. אם אתה מדבר על חרדי מבחינת סממנים חיצוניים - לא יודע. אבל השאיפה היא להתחזק ושהבית שלי לא יהיה בית עם טלוויזיה וכאלה. את הטלוויזיה כבר הוצאתי מהבית שלי לפני שנתיים, ובאמת שאני לא מרגיש בחסרונה. אם אני רוצה לצפות בערוץ הידברות, יש את הכל באינטרנט.  בשורה התחתונה, אני רוצה להקים בית יהודי כשר למהדרין".

 

"ברור. אבל תשמע, כל אחד והחבילה שלו. אני מכיר אנשים שאצלם כל הנתונים כביכול נותנים להם יתרון לכאורה, והם עדיין רווקים. אני מאמין שאם הזיווג של האדם צריך להגיע - הוא יגיע. ואני מחכה".