גם ההורים נאלצים להתבגר: איך נתמודד עם סערות גיל הנעורים?

רק לפני שנתיים היא עוד הייתה מכרכרת סביבי ומפטפטת ללא הפוגה, פתאום היא מושכת בכתפיה ולא רוצה לענות על אף שאלה. שירה הגיעה מבית הספר וכאילו הוריקן גדול משתולל בתוכה, מונע ממנה להישיר מבט ולנשום נשימה אחת נורמלית. כאילו קבלה על עצמה איזו תענית דיבור, ולכל שאלה יש לה תשובה גאונית בת מילה אחת.

"איך היה בבית הספר?" - "רגיל".

"מה קורה עם החברות?" - "בסדר".

"מה המצב רוח הזה?" - "סתם".

היא הולכת קדורנית, זועפת, כאילו עשו לה משהו נורא, אבל אי אפשר לשחרר ממנה אף לא מילה אחת של הסבר. היא מהלכת אנה ואנה כמו רוח תזזית, טורקת דלתות ועדין טוענת שהכל 'בסדר', 'סתם' ו'רגיל'.

אבל היא הבת שלי. ואני מתפוצצת, מדאגה, מחמלה, מרצון לעזור. וגם... מעלבון.

היא הבת שלי, עצמי ובשרי, מרגע היוולדה מקבלת כל צרכה, כל מה שרק אפשר. ופתאום היא מפנה עורף בקשיחות כזו, כאילו לא מעניין אותה בכלל מה יש לי לומר, ואין לה שום חשק לשתף בעולמה הנסתר. מאיפה שאבה את כל הצורך לפרטיות? מאיפה הג'וק הזה, החותר לפרטיות? מה היא חושבת, שאזיק לה? שלא אבין אותה? מי יבין אותה טוב ממני? הנה היא, מסתגרת בטלפון, בחדר המוגף, עם חברה שלה. בטח שוב זו שני על הקו. שופכת לה את הלב, בוכה ובוכה. מה היא שופכת שם? שאף אחד לא מבין אותה, שאף אחד לא אוהב אותה. מה יהיה עם סערות הנפש שלה? למה היא לא באה לשאול. הייתי מבטיחה לה שאני אוהבת אותה לגמרי, ושהכל בסדר. אבל הגיל הזה. משטה בה, משטה בי. לגמרי.

על שעת מנוחה אני מדלגת. אין לי פה את הנערה הנמרצת שתשמור על הקטנים. היא בקושי נמצאת כאן בעולמנו. מרחפת לה כאילו עשו לה איזה עוול. עדיף לא לבקש ממנה כלום. אני כבר יודעת איך זה נראה. שתסתגר לה בחדר עד יעבור זעם. לו רק יכולתי לעזור לה.

חולפת לה כך שעת הצהריים, וכל השעות שאחריה. הילדים הקטנים מקבלים את שלהם, והבית מתחיל להיכנס למסלול של כיבוי אורות. הקטנים אוכלים ארוחת ערב ומתרחצים. יש כבר הקלה מסוימת באוויר, עוד מעט יבוא השקט. עוד כמה טרוניות, מריבה אחת מתישה, בקבוק שאבד ומוצץ שלא מוצא חן. אבל זהו, בסוף משתרר שקט וסיפוק קטן מתגנב ללבי. הנה, עבר לו יום שליו על הילדים. רק שירה – מה יהיה אתה?

שעת ערב יורדת, החושך בחוץ מבשר על רגיעה מסוימת. המטבח עודנו מבולגן ושירה עוד לא מראה נוכחות. ילדה גדולה בסך הכל, למה לא תסדר את המטבח? ילדה בוגרת ממש, למה לא תשתלט פה על המהפך? אבל בהתחשב במצב הרוח הקדורני של היום, ובהיזכר בתגובות הקרביות של אתמול – אני מעדיפה כבר לסדר לבד. חיש מקבל המטבח צורה מאורגנת, ואני מתחילה לדמיין לי כוס קפה. כבר מאוחר מאוד. התעייפתי. אף רגע של מנוחה לא היה לי היום, ועכשיו אני מותשת לחלוטין. אני רוצה ללכת לישון, אבל אז, בדיוק אז, היא יוצאת מחדרה עם עיניים בורקות ונוצצות.

"אמא, תקשיבי איזו שערורייה הייתה היום!"

אה. נפתח הסכר, נפרצו השערים. הנערה מתחילה לנאום נאומים שלא נגמרים.

היא מתארת לי בתסיסה גדולה את מה שקרה היום בכיתה, את חוסר ההתחשבות של המורה, את ההתעלמות של המדריכה, ואיך רואים שדווקא הן מכל המחזור הן הן הכבשה השחורה. היא מדברת על 'הכיתה' ועל ההתייחסות של ההנהלה כאילו הכיתה זו ישות שעומדת ללוות אותה כל החיים. היא ממש סוערת כאילו נעשה לה כאן עוול בקנה מידה לאומי, ודיבורה המהיר והשוטף אינו נקטע כלל.

איפה היית שירה, בצהרים? כמה רציתי אז לשמוע אותך ואת כל סיפוריך! איפה היית כל השעות שאחרי, שחיכיתי ורציתי לדבר אתך... עכשיו עיני נעצמות, אני נקרעת מעייפות. אך שירה מתיישבת לצד מיטתי ודיבוריה הנלהבים אינם מתייחסים כלל לזמן ולמקום. היא סוערת כולה, משתפת בפאתוס, וזה בדיוק הרגע שאני מרגישה – שאני נרדמת...

אוף, אני לא אמא טובה. אני לא אמא מקשיבה. הנה הילדה מגיעה לדבר, ואני רק נרדמת, ובקושי מצליחה להתגבר.

סיטואציה אופיינית לבני גיל הנעורים. כל הורה למתבגר מכיר את התופעה הזו. מגיעה שעת הלילה וכל השערים נפתחים, לאחר שעות של טריקת דלתות וסגירות מוחלטת. איך זה מגיע פתאום? מה קורה להם פתאום בלי הודעה מוקדמת שהם ככה מתחילים לרצות בשיתוף, וברגעים אחרים ננעלים על מסגר ובריח?

להכות על הברזל בעודו חם

מכירים את הביטוי 'להכות על הברזל בעודו חם'? זה ביטוי אופייני מאוד לגיל הנעורים. יש רגע כזה שבו הברזל חם, ואפשר להכות עליו. אז הוא גמיש לקבל צורה, אז הוא יכול לנטות לצדו או להפנים חריטה. אם משהים אותו קצת שיתקרר, הולך כל האפקט וזה כבר לא זה.

ילדים קטנים הם כמו נייר חלק לכתוב עליו. תמיד פנויים, קשובים ופתוחים. הורים יכולים להתאים את סדר היום ולהתנהל עמם בתכנון מסוים. ילדים גדלים והופכים למתבגרים ואז פתאום לא כל השעות שוות. סערת הרגשות תוקפת, לא תמיד אפשר לדבר אתם, לא תמיד הם שומעים. זה לא קל, ועדיין ההורים רוצים כל כך.

גם שירה בעבר שמחה כל כך בכל הזדמנות לצאת עם אמא. היא התרגשה כל כך מכל שיחה קטנה ופינוק שהחליקו מיד אל הלב פנימה. אבל באו פתאום ימים אחרים, ומצבי רוח סוערים וקודרים, ומזגי אויר שמתחלפים חדשות לבקרים.

הסביבה של הנער חשה את עוצמת שינויי מצב הרוח הקיצוניים, אך עלינו לזכור שהנער חש אותן יותר מכל. הוא זה שחווה את זה על בשרו, וחש מכך חשוף וחסר הגנה. הוא לא מכיר את זה. (אנחנו יכולים להיזכר איך היינו בגילו, הוא לא). הוא לא יודע איך זה יגמר. גם הוא מבולבל מן השינויים ומחפש את ההגנה המשפחתית העוטפת. אז למה הוא מראה לנו ההפך?

בני נוער רבים משדרים 'אל תגעו בי', 'זוזו ממני', 'תפסיקו לגשש'. הם שונאים פתאום שאלות חטטניות ומפגינים עניין בעצמאות ובפרטיות מוגזמת. הורים חכמים ורגישים יחפשו כל הזמן את הדלת או את החלון להעביר את הרגש החם והאוהב דווקא למי שמפגין כי אין צורך. בני הנוער הרכים האלו שמפגינים כלפי חוץ ארשת כה קשוחה וחסונה, הם רגישים להפליא, רכים וחלשלשים. מצפים לתמיכה ולאהבה, לא פחות (אולי יותר) מאשר בימי ילדותם.

הורים לבן בכור או לבת בכורה נוטים להילחץ מהסגירות, ולעתים להגיב מולה בסגירות שכנגד. חשוב להיזהר מפני התופעה הזאת, כי הפסדה מרובה משכרה. אל נא תקראו בתמימות את המפה. אם הילד מפגין ריחוק, זה אומר שהוא צריך קרבה. אם הילד מביע עצמאות, זה בכלל לא אומר שהוא לא באמת צריך אתכם. זה רק אומר שהוא פתאום לא יודע איך להביע את הצרכים שלו. רגישות וסובלנות, אהבה והכלה נדרשים עכשיו יותר מכל זמן.

אל נא תיבהלו משלל התופעות. התייעצו עם הורים בעלי ניסיון ותופתעו לגלות כמה משותפות התופעות, כמה אחידה המבוכה, כמה דומות הדילמות, וכמה זהים האירועים הקטנים המתרחשים בכל בית. במקום להיבהל תשמחו, במקום להתכווץ – תתעצמו. ההורות שלכם גדלה עכשיו, עולה כיתה. יש לכם את הזכות לגדל בביתכם נער שהולך וגדל לקראת הגשמת תפקידו בעולם מתוך בגרות, בשלות ועצמאות. אלו תהליכים נפלאים, שכמו כל תהליכי הגדילה, הם גם קצת כואבים. נולדות פה יכולות חדשות, נמדדות פה עוצמות שלא היו בתחילה. יש כאן דברים שלא היו קודם לכן. הרתיעה הראשונית כה טבעית, אבל השמחה וההודאה – חובת המציאות.

בלי מריבות מיותרות

"כמה רבתי עם הבכורה שלי", משחזרת רות, אם לשש בנות בשיירה רצופה. "לא הבנתי למה היא כל הזמן בטלפון ומדברת ללא הפוגה עם חברות. לא הסכמתי לשעות הארוכות של לימוד למבחנים, וניסיתי בכוח לעצור את התסבוך הגדול". רות משחזרת את הדברים ומסכמת באירוניה: "את הטלפון היא נאלצה לסגור, עם חברות היא תמיד התחננה להמשיך ללמוד, ואת התסבוך ממילא לא יכולתי לעצור. ראיתי שהתופעות האלו גדולות ממני (ואולי גם ממנה), כל הדיבורים שלי הפכו למריבה, וממילא בסוף הכול נרגע.

אני מציעה להורים לשמור את הכוחות לדברים החשובים באמת. לעקוב שהקשרים הסוערים נרקמים עם חברות טובות, שנושאי השיחה הם בסדר, שהן מתיידדות עם בנות חיוביות. להטות אוזן קשבת מדי פעם ולשים יד על הדופק. אבל לא להילחם בתופעות שאין סיכוי למגר. כשיש חברות שלילית, צריך להפעיל את כל מערכת הזהירות ולעצור אותה. כשיש בעיה מסוימת – להשתדל לרתום את כל ההסברה והעוצמה. אבל לא בשביל דברים קטנים שהם לא ממש עקרוניים. אצל הבכורה למדנו איך להתנהג. עם הבנות הבאות כבר ידעתי איך להתמודד. אפילו התקנו קו טלפון נוסף. באחת עשרה בלילה אנחנו מנתקים אותו, אבל קודם – שתדברנה, אין לנו עניין עקרוני להילחם בזה. להפך – למדתי לזרום עם זה וליהנות. אני נותנת להן תוך כדי שיחה לגהץ ולקפל כביסה, לתקן תיקונים קלים, לקלף ירקות ולשטוף כלים".

עצות זהב לגיל הנעורים

אם אתם מחפשים טיפים לעבור בשלום את גיל הנעורים, הרי שיש לכם הזדמנות לקבל כמה פנינים של הורים מנוסים. פנינים שיקשטו לכם את הגיל הנפלא הזה, על כל צבעיו ומהמורותיו.

כינויי חיבה

אל תשמרו את כינויי החיבה רק לגיל הרך. אל תזרקו את כולם לסל וחסל. דווקא עכשיו בודקים אתכם בני הנוער לוודא שהם באמת אהובים. בגיל הזה הם מתחילים לעבד לעצמם את שאלת השאלות 'מי אני', כל העוצמה נשאבת להם רק מן הסביבה. האם אני חשוב? שווה? אהוב? את התשובות לשאלות האלו מבסס הנער על פי המשוב שהוא מקבל מן הקהל. הצורה הקוצנית שבה הוא מתנהג לאחרים, עלולה לגרום לו לקבל בטעות משוב שלילי שיחבל בבניית הדימוי האישי שלו, וחבל. לכן ממליצים הורים להתגבר על הקוצניות, להתעלם פה ושם ממרירות, ולהשפיע חביבות ואהבה בכל דרך אפשרית. כן, גם בכינויי חיבה מן הילדות. הם לא מזיקים בכלל.

גבולות

דווקא בסערת הגיל הזה חשוב להבחין בצורך הגדול בגבולות. מצד אחד זקוקים המתבגרים לעצמאות ולביטוי לכוחותיהם. הם רוצים לבדוק את עצמם ולהתנסות בקבלת החלטות, בהצבת יעדים, בשליטה בעניינים. אך מצד שני... הם עדיין חלשים ורכים וזקוקים למסגרת תומכת ומגבילה שתיתן להם את העוצמה הפנימית הדרושה. חשוב להציב את הגבולות בדברים עיקריים באמת ולא לבזבז אנרגיות על דברים מיותרים וקטנים. הורים שואלים את עצמם מה באמת עקרוני ומה לא. כך למשל תוכלו אולי לוותר על ההקפדה לשתות מים ולאפשר שתיה מתוקה, ולעומת זאת לחזק את הגדר של יציאה בשעות מאוחרות. חבל להשקיע כוחות רבים במאבק על דברים שהם לא ממש חשובים לכם, בשעה שתגיעו לעניינים רגישים ומהותיים יותר באווירה עכורה שתקשה עליכם להשפיע.

אהבת חינם

היו אתם היוזמים של פינוקים קטנים מדי פעם. מתנות קטנות אינן חייבות להיות ארוזות בסרט בד מבריק, ולא אמורות להירכש בדמים מרובים. להפך, מתנות קטנות הן אלו שאתם יכולים לתת ביום יום מתוך אהבה ואכפתיות, ביוזמה עצמית שלכם. כך למשל תוכלו להפתיע בטיול לילי משותף, או בהכנת עוגה חביבה על הנער. "חשבתי שאת תיהני מעוגיות כאלו", או "הכנתי היום את הסלט שאת אוהבת". "היום ארוחת צהרים לכבוד המבחן שלך בגיאומטריה". אמירות קטנות המשתלבות בחיי היום יום ומעידות על אכפתיות, תשומת לב לאירועים קטנים וגדולים, התייחסות להעדפות וטעם אישי, אלו מביעות את המסר: יש לנו מקום בלב בשבילך. אתה יקר לנו, אתה חשוב ואהוב. שווה לנו להשקיע בשבילך, אתה ראוי.

חשוב שהבעות אלו לא יגיעו רק בזמנים רשמיים וחגיגיים (מבחן ממש ענק) או בזמני משבר חלילה (אחרי מריבה קשה) אלא דווקא בשגרה הרגילה. הם נותנים הרבה כוח ומרפדים את הקרקע לפיצוצים שבדרך כלל יבואו.

דף חדש

אתם ההורים, אתם הבוגרים. אתם אלו המסוגלים לפתוח דף חדש בחיים. היתה שיחה לא נעימה? היו דיבורים לא מספיק מתאימים? הנער פרץ את גבולות הדרך ארץ? אתם ההורים ואתם תסבירו לו. אתם יכולים להוכיח אותו בדרכי נועם ובעת הצורך גם בתוכחות נמרצות ותקיפות. אבל אינכם ילדים קטנים שגוררים תוכחה לעימות, וביקורת למריבה. יש לכם ביקורת חריפה? זה לא אומר שבערב לא מוכנה להם ארוחה נהדרת. יש לכם מה להסביר לו על דיבור למבוגרים? אתם חושבים שהחברות המסוימת מזיקה ואתם מתעקשים להפסיקה? עשו כל מה שצריך, אבל המשיכו להיות ההורים הבוגרים והמתגברים. אל תמשכו את העכירות גם על פני השעות הבאות. קבעתם לצאת לקנות בגד? יוצאים. הדברים הטובים לא נפגמים בגלל הדברים הבלתי נעימים. לא תמיד ישתף עם זה הנער פעולה, אך בסך הכול תעבירו לו מסר חשוב של התמודדות בחיים, ושל התגברות והכלה. יתכן שהוא יזעיף פנים עד ליום המחרת, אבל אתם תכלאו בפנים את הרגשות ותתנו לו הזדמנות לדף חדש.

מתבגרים רבים מכניסים את הוריהם למערבולת רגשית קשה ומסובכת. הם הופכים להיות גוש של מרירות ושואבים פנימה גם את המבוגרים בסביבה. מורה בוגרת מענישה תלמידה ויכולה אחר כך גם לבחור בה לתפקיד נחשק. למה? כי אין קשר בין השניים. אנחנו פה כדי לחנך אתכם, ילדינו. אנחנו פה כדי להציב לכם גבולות ולעשות את כל מה שיוכל להיטיב לכם. אנחנו לא פה במריבה ולא חלילה משני צדי מתרס. אנחנו יחד מתוך אכפתיות וחיבה, מתוך שיתוף ואהבה. רוצים בטובתכם כל הימים, וגם אם יש לנו ביקורת וגבולות, אנחנו לא מונעים מכם כל טובה שהיא.

עונשים? בעת הצורך. מניעת פינוקים? כשהדבר לטובה, אך לא בתור ביטוי לתסכול או חלילה רגש של נקמה. את כל הרגשות השליליים אנו מכניעים לטובתכם, כי אתם בני הנוער שלנו, העתיד היקר שלנו – אתם בראש מעיינינו. נשתדל להביע דוגמא אישית איכותית של התנהגות בוגרת, גם כשזה קשה עד מאוד.