כל יום פורים: האיש שבעבודה והאיש שבבית

קובי הוא העובד שכולם אוהבים בעבודה, נשמה טובה שרק אוהב לעזור, לפרגן, להכין קפה, לעזור בפרזנטציות, להישאר שעות נוספות ואם צריך גם להחליף גלגל מפונצ'ר. ממש בחור עם לב זהב. זה בעבודה. אבל כשנשאל את רעייתו נשוכנע שמדובר באדם אחר, נשמע על האדם ששוכח לעזור, לפרגן, לפנק בקפה, לתת רעיון או להחליף פלורסנט בבית.

כי אצל קובי, כל יום פורים. בכל יום קובי קם, לובש את מסיכת הליצן המחייך ויוצא לעבודה בתחפושת של "לב הזהב".

ומנין נדע שזוהי תחפושת?

כבר לימדנו ר' חיים ויטאל תלמידו של גדול המקובלים האר"י מצפת שאם יעשה האדם חסד עם כל העולם, וידאג ליתומים ולחולים, לרעבים בסומליה, לפצועים באפגניסטן ולמוכי רעידת אדמה בנפאל, אך יתנהג בצרות עין ובחוסר אכפתיות בתוך ביתו, אין הוא בעל חסד! היות וכל איש ואישה נמדדים בהתנהגות בביתם, עם הקרובים ביותר, ביום יום שעה שעה מאחורי הדלת הסגורה, שם מורידים את התחפושת ומתגלה הנפש הפנימית ללא פרסום ופידבק מהחברה.

האם עדיף להוריד את התחפושת?

חלילה. המסכות הללו שומרות על חברה תקינה. המסכות האלו, שהעולם מכנה אותן נימוסים, מאפשרות יכולות הישרדות בתוך ג'ונגל החיים. וכמו שאמר חכם אחד: "אף מערכת יחסים לא תשרוד רבע שעה, אם כל אחד יאמר לזולת כל מה שהוא חושב עליו באמת". ולכן ברור שעלינו לנהוג בכבוד, בנתינה ובפרגון גם אם אין זה בא מלב שלם. אבל ראוי לנו ללמוד לתקן לא רק את מעשנו החיצוניים אלא גם ובעיקר את ליבנו הפנימי ובנתינת דגש מיוחד על נתינה בבית.

למה זה קורה?

נלמד נקודה חשובה שחכמינו מלמדים אותנו על הטבע האנושי. האלוקים ברא מנגנון נפלא במוחנו הקרוי הרגל. כל מיומנות חדשה שאנו לומדים בחיים, כגון: הליכה, רכיבה, על אופניים או נהיגה ברכב, מצריכה מאתנו ריכוז כל המשאבים להצלחת המשימה, אבל בשלב שבו כבר נעשינו מומחים אנו פועלים בתת-מודע ואיננו מודעים, ממש כך, למה שאנחנו עושים.

מאחר שלמדנו כל כך טוב את מה שאנחנו עושים, המוח אינו מפנה לפעולה הרגילה עוד תשומת לב, ואנחנו פשוט עושים את זה. כך אנו עוברים ממצב של ריכוז ופעולה מודעת ל"טייס אוטומטי".

נתבונן בדבר מרתק. שורש המילה הרגל הוא רגל. הרגליים הן האברים המזוהים ביותר עם פעולה על ידי "טייס אוטומטי" בפעולות כגון הליכה, ריצה וכדומה.

התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (דף ק"ה ע"ב) מורה שהאדם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשם שמים, שמתוך התנהגות רצופה זו יתקן עצמו ויבוא לשם שמים, וכפי שמאריך ספר החינוך בטעם מצווה ט"ז ובעוד טעמי מצוות רבות, שאם אדם מתמיד במעשי הטבה, אפילו אם הוא רשע גמור, יתהפך לאדם טוב ומטיב, כי זהו כוח ההרגל, שהופך לטבע שני באדם.

נמצאנו למדים, שההרגל החיובי הוא כוח מבורך באדם. אולם יש לכוח זה צד הרסני. כשאנו נכנסים לגור בבית חדש, אנחנו מודעים לכל פרט בכל חדר, לכל מרקם וצבע ולכל פינה ונישה, אבל מקץ כמה חודשים הבית עלול להיות בשבילנו שקוף ובלתי נראה, כאילו לקינו בסוג של עיוורון.

תיתכן מציאות שכך נראה, חלילה, או יותר נכון - לא נראה, את בן/ת הזוג שלנו וההתייחסות אליהם תהיה חוסר התייחסות, חוסר אמפתיה ורגישות.

וכך קורה שלמרות שכל איש ואישה מגדירים את הזוגיות והתא המשפחתי במקום ראשון בסדר העדיפויות, בפועל, מחמת ההרגל רבים מסתכלים על הזוגיות והמשפחה כמצב "שקוף" ומובן מאליו, ושוכחים לשמור ולטפח את הקשר באופן מתמיד, טיפוח של זמן איכות ביחד, פרגון, שיתוף, חיוך, פינוק בקפה או החלפת פלורסנט.

לכן נקבע כלל לחיים: לא מעבירים את הזוגיות שלנו ל"טייס אוטומטי". הדבר הזול ביותר שניתן להעניקו הוא חום ואהבה, וזהו גם הדבר היקר ביותר.