פתאום החיים עצרו מלכת: השיעול ששינה את חיי

1. שמי אלמוג, אני בן 16 וחצי. אולי אתם זוכרים אותי מהטור "הלוואי שכל החרדים יהיו כמוך" שפורסם כאן לפני חצי שנה. היום אני רוצה להמשיך את סיפור התשובה שלי, ולספר על המחלה בדרכי הנשימה ממנה אני סובל. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

חליתי לפני קצת יותר משנה. בדיוק לפני שחליתי, התחילה תקופה חדשה. חטיבת הביניים הסתיימה, וכל אחד הלך לדרכו. וגם אני הלכתי לדרכי, אבל לדרך שונה. כן, אני חוזר בתשובה. כל חבריי הלכו לתיכונים חילוניים, ובזמן שכולם חיפשו תיכון אני הלכתי לחפש ישיבה שתתאים לי, ומצאתי. התקבלתי לישיבה תיכונית חרדית, ועשיתי צעד קטן (ובעצם גדול מאוד).

אולי בצד החילוני הצעד שלי סימל דברים אחרים. "עזבת אותנו לגמרי", "התחזקת מדי".

ואני השתדלתי לחשוב כמה שפחות על מה שהשארתי מאחור – הזכרונות, החברים, הכל –ויצאתי לדרך חדשה אל הלא נודע – אל הישיבה. אל מקום בו אני לא מכיר איש, ולא מכיר את התנהלותם של התלמידים. מה לי ולהם? הרי אני בא מעולם אחר. אבל אמרתי, יהיה בסדר, ה' ינחה אותי.

והגשמתי את החלום בא' אלול אותה שנה. התחלתי ללמוד. היה קשה בהתחלה, כצפוי, ולאט לאט התחלתי "לקבור" את העבר. אבל הוא היה מבצבץ מדי פעם. שאלו אותי מהיכן הגעתי, ניסיתי להתחמק. לא רציתי לספר על זה, לא רציתי שידעו. לא רציתי שיתייגו אותי כ"חוזר בתשובה". אפשר לומר אפילו שהתביישתי בזה. הר"מ שלי בישיבה לא חשב שאני חוזר בתשובה. אמרתי לו, הייתי בטוח שאתה יודע. ממתי יש בחורים חרדיים בשם אלמוג?

אז אם כבר התחלה חדשה, לא רציתי לדבר על העבר, היו אחד או שניים שממש התעקשו, וסיפרתי להם. היום אני כבר לא מתבייש בשום דבר. אני מדבר על החזרה בתשובה שלי בשמחה.

2. אז אחרי כמה חודשים הצלחתי להתגבר על כל הפערים, נכנסתי לקצב הלימוד, התחברתי, מצאתי לי חברים. היה נראה לי שזהו, עליתי על הגל. אבל אולי זה היה מוקדם מדי, כי הכל התנפץ ביום בהיר אחד. זה היה יום כמו כל הימים בישיבה, זמן קצר אחרי שחזרתי ממחלת חום ממושכת, עם שיעול קל מידי פעם במיוחד בערבים, שלאט לאט התחזק. פתאום התחלתי לא לחוש בטוב. זה היה ב"סדר ערב" בישיבה, והרגשתי שמתחיל לעלות לי החום. ביקשתי מהר"מ לעלות למזכירות כדי להכין לי כוס תה. אני נזכר בכאב, כאילו נשפך עכשיו תה רותח הישר על ליבי.

שתיתי כמה כוסות תה, אבל המשכתי לא לחוש  בטוב. אמרו לי, אתה לא נראה טוב, והשיעול התחיל להתחזק. כבר הגיעה תפילת ערבית. בתפילת ערבית ובמיוחד בזמן שמונה עשרה, השיעול שלי נשמע בחוזקה. עליתי למשרד ראש הישיבה, שראה את מצבי ושלח אותי הביתה. לא ידעתי מה קורה. ארזתי כמה דברים, אבל את רוב חפציי השארתי בישיבה. לא תיארתי לעצמי שאשב שנה בבית. הייתי בטוח שזה עניין של צינון, דלקת ריאות, גג שבוע. נו, אז חשבתי. בקושי נפרדתי לשלום, הרי חשבתי שאחזור בקרוב. וכך שוב השארתי את הכל מאחור, ועליתי על אוטובוס לירושלים.

3. הגעתי הביתה, ורק רציתי ללכת לישון. כבר למחרת הלכתי לרופא, ואמרו לי שטויות, בטח צינון, אולי אלרגיה. קיבלתי כדורים. "תוך כמה ימים זה יעבור". עברו שבועיים, וזה לא עבר. הלכתי לעוד ועוד רופאים, עוד ועוד בדיקות, עד שעלו על זה: "זו דלקת בדרכי הנשימה העליונות". דלקת די נדירה, שבדרך כלל נמשכת בין שבועיים לחודשיים. עבר הזמן, וזה לא עבר. אמרו, תן עוד חודש, נתתי. ואז תן עוד חודשיים, נתתי. אחרי למעלה מחצי שנה, אמר הרופא: זה נהיה כרוני, אולי מסיבוך.

בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה זה אומר, או יותר נכון, הדחקתי. עד שהבנתי שזהו, זה לא הולך לעזוב אותי בקרוב, אולי לעולם לא. כן, כבר שנה שאני סובל מזה. התרגלתי כבר להערות הקבועות, ולפחד מהשיעול, ולזה ששואלים אותי, "יש לך דלקת ריאות?" ולי כבר לא היה כוח להסביר שזה כרוני ולא מדבק.

4. אז יכול מאוד להיות שזה לכל החיים. שוב הכל נקבר מאחור, אבל הפעם לא לבקשתי. הרגשתי שאני בעלייה, בפריחה רוחנית. אבל את המדרון הזה אי אפשר היה לצפות. אולי לא התגברתי על החולי, אבל ברוך השם, התגברתי על משהו אחר, על ההשלכות הנפשיות של להיות בבית 24 שעות ביממה. והצלחתי להגיע למצב שאני מחייך, אני לא בדיכאון, ואפילו אפשר להגיד שטוב לי. בטח אתם חושבים: הוא משוגע! חסרים לו כמה ברגים בראש.

אז נכון, במובן מסוים, החיים שלי "נדפקו". אבל אני רואה את זה כמשימה, כניסיון מה' באמונה. והאמונה שלי רק התחזקה - שלכל דבר בחיים יש סיבה. אני עדיין מאמין שעוד יהיה יותר טוב בהמשך, ומי יודע, אולי אצליח לנהל שגרת חיים נורמלית. כל מי שמכיר אותי, אומר לי, "זה פשוט נס שאתה שמח ומחייך במצבך". דבר אחד טוב בטוח יצא לי מזה. מרוב שעמום בבית, התחלתי לכתוב טורים על יחסי חרדים וחילונים, על חזרה בתשובה ועוד. והנה התחלתי לכתוב גם כאן, ב"הידברות". ואם תאהבו את הטור, אולי העורך ירצה שאכתוב טורים נוספים. אולי כך אעזור לחוזרים בתשובה, ולחזק אנשים באמונה, בדרך שלא ציפיתי. נו, אתם רואים מה זה? נסתרות דרכי השם.