לחיות בעולם מאושר - חלק ב'

בחלק הראשון שאלנו - מדוע אנחנו כל כך סובלים? ועוד, האם יכולים אנחנו להיות מאושרים?

נציג בזה מהלך מחשבתי והבנה נפלאה שלא מוכרת לנו, המהווים שער כניסה לעולם המאושר. ונאמר, כהכנה לצאתנו לדרך, כי זהו אך שער הכניסה, ואילו בתוכו – העולם המאושר נקנה בעבודה.

מדוע וכיצד...?

ובכן רעיי, הבה נעבור השער ונצא לדרך!

ידוע לנו, לכל חפץ יש שתי אפשרויות שימוש. האחת – כיצד אפשר להשתמש בו, והשתיים – כיצד צריך להשתמש בו. ונביא לכך דוגמה:

קנינו מצלמה משוכללת. מונחות לפנינו שתי אפשרויות שימוש במצלמה: כיצד אפשר להשתמש בה?... למשל, לתקוע בעזרתה מסמרים בקיר, להניחה כמעצור לדלת הנטרקת... או כיצד צריך להשתמש בה?... לצלם תמונות. עלינו לקרוא את דף הוראות היצרן המצורף למצלמה, בו כתוב כיצד עלינו להשתמש ולטפל בה, כדי שלא תתקלקל, וגם תעשה את עבודתה בצורה היעילה והטובה ביותר.

והנה הבאנו לעיל, במאמר הראשון: המפתח לחיי האושר בעולמנו הוא: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית, ב, טו)!

הבאור לפשוטו של מקרא הוא: ה' אלוקים יצר אדם, הניח אותו בגן עדן, ואמר לו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", כלומר, נתן לו "ספר הוראות יצרן" בו כתובות לו ההוראות, כיצד עליו לחיות בגן העדן, וזהו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

רק מה? האדם יצא אל העולם, ו"שכח" לקחת איתו את הוראות היצרן. החליט ש"הוא כבר יודע!" – לא צריך הוראות!

הולך לעיסוקיו, ובסוף היום, שואף הוא רק – "להגיע הביתה בשלום"! ואין הוא מתבונן בהוראות שניתנו לו. אומנם, הוא מגיע הביתה. אך היכן השלום?!

לכן, כשכתוב: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", הכוונה היא כיצד צריך האדם להשתמש בכלים שניתנו לו, ולא כיצד אפשר להשתמש בהם. התורה מורה לנו כיצד עלינו לנהוג: בין אדם לעצמו (שמירת החיים וגופו), בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין אדם למקום.

האדם הוא היצור היחיד בבריאה, שיש לו שכל וכושר חשיבה, ומתוך כך בחירה חופשית – לבחור בטוב או לבחור ברע. בתהליך הבחירה – צריך הוא להשתמש בשכלו. דהיינו להפעיל שליטה מלאה של השכל. זאת כדי לבטל את רצונותיו, את תאוותיו ואת דמיונותיו הנובעים מתוך ליבו בשצף קצף, ומסבכים את חייו – ולנתבם באופן הנכון והטוב. אולם למעשה, חושב האדם שהוא מפעיל את השכל ופועל על פיו, אך באמת, פועל הוא על פי תאוותיו, שאיפותיו ורצונותיו – אלה הם הקנאה התאווה ורדיפת הכבוד השוכנים בליבו. ואילו השכל והחוכמה שהתברך בהם, שבויים הם בידם, והשכל מספק ללב "היתרים" הגיוניים, רציונאליים ומנומקים היטב לבחירה שבחר האדם מלכתחילה.

נבין זאת במשל, למה הדבר דומה?

דומה לאריה, מלך החיות – דמות מרשימה, בעל שכל ויכולות מנהיגות גבוהות, שהרי הוא מלך. ויהי היום הלך האריה ביער רעב מאוד. והנה ראה שועל המתקרב לקראתו, נתן עיניו בו כדי לאוכלו. השועל ראה "כי כלתה אליו הרעה מאת המלך", מיד נפל לרגליו בקידה ובהשתחוויה ואמר לו: "אדוני המלך, מה כבר ישביע אותך מעט הבשר שיש בי, הלוא רוב רובי עצמות וגידים?! לך נא אל קצה היער, כי ראיתי שישנו שם איש יהודי, השוקע בתפילה לאלוקיו, והוא שמן ועב בשר, אשר בוודאי ישביע אותך לכמה ימים". אמר לו האריה, "אינני יכול לעשות זאת, כי פוחד אני מתפילתו של אותו יהודי, ופוחד אני שיענישני הקב''ה על מעשה זה". אמר לו השועל: "אל דאגה, כתוב במפורש בתורה שלא אתה תקבל את העונש, אלא הנכד שלך! שנאמר 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים', דהיינו שלא אתה הוא שתיענש על מעשה זה, אלא הנכד שלך! מפני שהקב"ה מאריך אף... ומה אכפת לך? העיקר שאתה תאכל ותהנה!"

מיד הלך האריה לכיוון אותו יהודי לאוכלו, והשועל מהלך אחריו. אך, בדרכו לא הבחין האריה בבור העמוק שהיה שם, נפל לתוכו, ולא יכול היה לצאת משם. הביט בו השועל מלמעלה כשעל פניו מתוח חיוך רחב. קצף האריה ואמר לשועל: "שקרן שכמותך! הנך רואה כי עוד בטרם אכלתי את היהודי, כבר נענשתי, והיכן דבריך שאמרת, שאת העונש יקבל הנכד שלי?" אמר השועל לאריה: "דע לך, כי אין זה עונש על מעשיך, אלא, סבא שלך טרף פעם יהודי ואתה נענש עכשיו!" שאלו האריה בתמיהה: "'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה' (ירמיהו, ל"א, כ"ח), היכן היושר והצדק? סבי עבר עבירה ואני נענש?" ענה לו השועל: "מדוע לא חשבת על כך קודם, כשאמרתי לך שלא אתה תיענש אלא הנכד שלך? מדוע לא חשבת אז – אני אטרוף ונכדי ייענש?! ומה נכדי אשם שאני פשעתי...?!"

ומדוע באמת האריה לא חשב על כך, והאמין לדברי השועל? והרי הוא מלך ובעל שכל! אלא, כשהתאווה עמדה מול עיניו – השכל וההבנה כמו אינם! וכשהיה בבור, כשהתאווה כבר אינה ברת-השגה, אז! חזרו אליו, לאריה, השכל הישר וההבנה הנכונה.

זהו פתח גדול ועצום בהבנת ריבוי הצרות, האכזבות, דכדוך הנפש, וממילא חיי האושר שאינם מנת חלקנו. אך יש תיקון ותקווה לדבר. ונבאר יסוד במהלך הנפש שיכול להביא מהפך ושינוי גדול בכל חיינו. והוא פתח תקווה גדול.

וכבר הבאנו לעיל, כאשר הרצון והתאווה עומדים מול האדם, אין השכל שולט עליהם, אלא להיפך - השכל נרתם להביא סימוכין בהגיון רב, כדי לקיים את הרצון. לכן, אין האדם מרגיש בפחיתות ובעוולה שבזה, ובנזק והסבל שיבואו בעקבותיהם.

ונביא בזה דוגמה: בתחרות קליעה למטרה, בחץ וקשת, סומנו עשר מטרות עגולות עם נקודה שחורה במרכז המטרה. תפקיד הקולע לקלוע את חיצו בנקודה השחורה שבמרכז המטרה. והנה אחד הקלעים הצליח לקלוע לשמונה מטרות בנקודה המרכזית, ובשתיים מהן קלע קרוב מאוד למרכז המטרה – והוכרז כמנצח.

והנה, יום אחד ביקר האלוף דנן בכפר נידח, טייל ביער, וראה על העצים עשר מטרות כשבכולן נעוץ חץ במרכזן. שאל את בני הכפר, מי הקלע המעולה הזה שהיטיב לקלוע ממני? הביאו בפניו ילד בן עשר, ושאלו מהו הסוד שלו, לקלוע בדיוק רב כל כך ללא החטאה? ענה לו הילד: "אין פשוט מזה! אני יורה עשרה חיצים, ואחר כך ניגש ומסמן את המטרה סביב החיצים".

והנמשל ברור: האדם רצה דבר כלשהו (רצון שהונחה מתאווה, מקנאה, מרדיפת שררה, מכבוד) זהו החץ שנורה מתוך ליבו. אבל הוא יודע שמה שהוא רוצה אינו מוסרי, או אסור. לכן, מעביר הוא את הרצון מליבו אל שכלו, לווה מהשכל היתרים "הגיוניים", "רציונאליים" ו"צודקים" לרצונו האסור – אלה המעגלים הסובבים את החץ. ופלאי פלאים, רצונו הפך למותר, ולעיתים אפילו ל"מצווה"! כל כך מושלם התהליך, שאפילו הוא לא יודע שליבו הוא המוביל אותו ולא שכלו.

והרי לנו – אדם – "אלוף" קליעת רצונות למטרה.

ובמאמר הבא נביא סיפור (אמיתי) להמחשת הרעיון שהבאנו.

הנה, רעיי, פתחנו לעצמנו קו חשיבה נפלא, ונעמיק בו עוד על פי חכמי המוסר, אשר העמיקו לחפור אל תוך נבכי ליבו של האדם, ואשר שאבו ודלו מתוך התורה הקדושה את ההבנה בכוחות הנפש, ונתרגל ליישם אותו בהדרגה בחיינו!

בתפילה לבורא עולם שנעשה ונצליח!

מאמר זה (חלקים א' וב') נכתבו על פי: "מכתב מאליהו" – הרה"ג ר' אליהו דסלר זצ"ל, ספר "חשבון הנפש", הרה"ג ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל, הרה"ג ר' ירוחם ממיר זצ"ל, "נחלת יוסף על התורה" – הרה"ג ר' יוסף זאב ליפוביץ', ועוד מחכמי התורה והמוסר.

הרב גדעון שחר שליט"א הוא ר"מ בישיבת "נתיבות עולם" לבעלי תשובה, בני ברק

למאמר הקודם: 

לחיות בעולם מאושר - חלק א'