רבותי, ההיסטוריה חוזרת? תפקידנו בעולם כעמו של ה’

עם ישראל. פלא היסטורי.

זו עובדה פלאית: עם ישראל נותר עם אותה זהות לאורך כל ההיסטוריה שלו. החל ממעמד הר סיני, עד ימינו.

כשלושת אלפים שלוש מאות שנה, אב מוריש לבנו את הידיעה על חובותינו וזכויותינו בעולם.

כשלושת אלפים שלוש מאות שנה, שאנו מתנהלים בעולם כעם, חלק מהזמן בארצנו, והשאר מחוצה לה, מפוזרים, נרדפים ונדכאים ברחבי תבל. הרבה עמדו עלינו לכלותינו, והקב"ה הצילנו מידם.

את זה כולנו מכירים.

אלא שבתוך היסטוריה זו, יכולים וצריכים אנו לשים לב להנהגת ה' את ישראל, והתובנות שעלינו לקחת מזה לחיינו.

נתחיל עם מעט רקע היסטורי, לפי ספר ירמיהו.

בבית ראשון, כאשר חטאו ישראל לה', הביא הקב"ה את הכשדים להחריב את ירושלים. ואז, פונה ירמיהו הנביא לעם ואומר בשם ה': "היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר, והיוצא אל הכשדים יחיה, והייתה לו נפשו לשלל וחי. כה אמר ה', הנתון תינתן העיר הזאת ביד מלך בבל, ולכדה" (ירמיהו ל"ח, ב'). תגובת העם הייתה חריפה, בעיניהם נראה היה כבוגד! "יומת נא האיש הזה, כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים". הם לא קבלו את נבואתו, בעיניהם, הוא הבוגד, והם הדואגים לעם!

הם מרדו בה', הם לא קיבלו את הגזירה האלוקית שעליהם לכוף ראשם בפני אויביהם – עם כל הכאב שבדבר, כי חטאו לה'. הם היו בטוחים, שדרכם – דרך המלחמה הלאומית, היא הצודקת. הם שכחו, שה' הוא המנהיג את עם ישראל בעולם, יותר מכל אומה אחרת, אנו העם הקרוב לה', הוא קראנו בניו, לכן, הוא משגיח עלינו ומחנך אותנו, יותר מכל אומה אחרת. אם נעשה הישר, הרי תצליח דרכנו, מעל לדרך הטבע. אם נחטא לו, האדמה שתחתינו תרעד – אין מקומנו בטוח.

בהמשך, לאחר שהתגשמה נבואת ירמיהו, וחרבה ירושלים, מינה מלך בבל, נבוכדנצר, את גדליה בן אחיקם לשליט מטעמו על יושבי יהודה. גדליה זה, הלך בדרך ה', אליו חבר ירמיהו. הוא קיבל את גזירת ה' שעל ישראל, להיכנע לבבלים, להיות אזרחים נאמנים לבבל, ולנסות לבנות מחדש את מה שנשאר.

אך שוב, נמצאו אנשי בליעל שמרדו בגזירת ה'. ישמעאל בן נתניה ואנשיו, שיתפו פעולה עם בני עמון, ורצחו את גדליה וכל האנשים שאתו. מובן שהדבר היה התגרות מסוכנת במעצמה האדירה של אז – בבל, כי גדליה היה נציגה החוקי, ונושא דברה בארץ.

האנשים הנאמנים לגדליה והעם שנותר בארץ, חששו לעורם. הם רצו לברוח למצרים. הם בקשו מירמיה הנביא שיתפלל אל ה', ויאמר להם מה רצון ה' שיעשו. כאשר ירמיה הודיע להם שה' אמר שיישארו בארץ, ומי שילך למצרים ימות, שוב מרדו העם ואמרו: "שקר אתה דובר, לא שלחך ה'..." (ירמיהו מג, ב).

כל הדברים האלו גרמו לארץ שתתרוקן מעם ישראל, והחלה גלות, ומאורעות קשים. 

בעקבות כך, אנו צמים באותם ימים המציינים את החורבן, לזכור את חטאי אבותינו, ולבדוק האם אין אנו ממשיכים את טעותם.

זהו לקח שעלינו להפיק מפיסת היסטוריה עגומה זו. עלינו להשלים עם הגזירה האלוקית הקובעת את מעמדנו בעולם, כעם ה'.

המעניין הוא, שבגלותנו, חזרנו להיות עם ה'. כמה ששפכו את דמינו על היותנו יהודים שלא מוותרים על תורתם, כמה שניסו לאלצנו להמיר את דתנו, נשארנו עם ה'! לכן אין פלא שאין שום יום המסמל מרד בה' מחמת אלימות הגוים כלפי ישראל במהלך הגלות, כי מעולם לא היה אירוע כזה, שהיינו צריכים לזכרו!

יתר על כן, יש יום המציין אירוע הפוך. כאשר ניסו היוונים בימי מתתיהו ובניו, להכניע את הרוח היהודית, ולבטל את התורה, אחזו ישראל המעטים והחלשים בחרב, והכריעו בעזרת הבורא, את היוונים הרבים והחזקים ששלטו עליהם. הם מסרו נפשם כדי לשמור על חיי תורה.

אך זאת עלינו לשים אל לבנו, דווקא בעת הנינוחות בגלות, כאשר אחשוורוש מלך פרס היטה חסדו ליהודים, ולא רק שלא לחץ אותם, אלא אף קירב אותם. הם אף הוזמנו לסעודת המלך, כאשר חגג שלוש שנים למלכותו. דווקא אז היו ביניהם שהתערבו בין הגוים ורצו להיות דומים להם, כלשון חז"ל: "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", ו"שהשתחוו לצלם!" (מגילה יב, א).

ויש לשים לב לכך שאמרו חכמים "שהשתחוו לצלם". לא אמרו חכמים, שעבדו עבודה זרה, אלא רק עשו מעשה חיצוני, כגוים, שהשתחוו לצלם. אף שבפנימיותם יתכן שהאמינו בה'. הם נהגו כך, רק כדי להידמות לגוים!

מיד הקים הקב"ה עליהם את המן, ונגזרה גזרת שמד על ישראל. רק הנהגתו בקו ברור של מרדכי, מצד אחד, נאמנות למלך, ומצד שני, אי ויתור על עקרונות הדת, וחזרת העם בתשובה, זה מה שהצילם.

זהו לקח נוסף שלמדנו מההיסטוריה. ישנה סכנה דווקא ברגעי הנחת. אל לנו לרצות להידמות לגוים. יום תענית אסתר, מזכיר לנו שאותה תענית של אז, שהעם חזר בתשובה, היא זו שהצילה אותנו.

דבר מדהים הוא, שרש"ר הירש, שמעיר את תשומת ליבנו לנקודה זו (חורב פרק לג), שיש סכנה ב'חיוך' של הגוים כלפינו. ונראה מתוך דבריו שהוא מתכוון להעיר את תשומת ליבם של בני דורו ומקומו - גרמניה של לפני כמאה וחמשים שנה, שהחלו ליהנות מהאמנציפציה, שהשוותה את מעמדם למעמד שאר האזרחים. אז החלה תקופת ה'השכלה', התרופפות כללית והתבוללות. כאז בימי מרדכי, כן בימי רש"ר, העם הסתנוור מחסד לאומים, ונטה להתערב בם. כאז בימי מרדכי, שהשתחוו לצלם, כמעשה חיצוני בלבד, כדי להיות כגוים, כן בימי רש"ר היתה האמרה "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך"...

איננו יודעים את הנהגת ה', אך ישנו צירוף מקרים שמעיר את תשומת ליבנו: כשמונים שנה לאחר קריאתו של רש"ר הירש לבני דורו ומקומו, החלה השואה, במקום זה - דווקא מהמקום בו היתה הנסיגה מהתורה, והתבוללות הכי קשה. איננו יודעים מדוע היא היתה, אינני בטוח שבן אנוש יכול ממש לדעת, ישנן השערות בין חכמי ישראל. אך עדיין איננו יכולים להתעלם מהקשר זה. עלינו להפנים את הנקודה שאין ההיסטוריה של עם ישראל מובנת מאליה, וה' הוא המלווה ומוביל אותנו בכל מקום וכל דור, לפי מעשינו. את זה אנו חייבים להפנים.  

ואף בימינו כאן בארצנו אין לנו מנוחה. האויבים סביבנו שואפים להשמידנו, ואנו עוברים מלחמות ופיגועים, ובדרך כלל, אנו מושמצים ומנודים בעולם. מצב קשה זה, - אף שמייחלים אנו לשינוי חיובי, מניב פרי המזכיר לנו את היותנו שונים בעולם, את היותנו יהודים.

אנו מתפללים שה' יניח לנו מצרינו, למרות שאין ספק שאם היה רוגע שורר כאן, הייתה התבוללות רצינית, כמו גם טשטוש הזהות היהודית.

זה מחזיר אותנו לאותו מסר היסטורי: איננו כשאר העמים, המציאות שלנו כעם, מוכוונת על ידי הבורא, כתוצאה מהתנהגותנו.

כך אמר ישעיה לעם ישראל בשם ה': "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם, חרב תאוכלו. כי פי ה' דיבר"  (ישעיה א, יט – כ).