פרשת וישלח: מיעקב אבינו ועד החשמונאים

הקצב המסחרר של המאורעות בקנה מידה עולמי, לא משאיר לנו מקום לעיבוד והתבוננות. דומה כי במשך החודש האחרון עבר העולם – מקצה אל קצה – אירועים בסדר גודל של שנים. זהו אכן אחד הסימנים לגאולה המתקרבת, ולצפיפות האירועים יש קצב של דד ליין מתקרב.

כך גם האירועים והאסונות הפוקדים אותנו בתדירות גבוהה למרבה הצער, גורמים לשיגרתיות הגובלת בקהות חושים (זאת כמובן למעגל הרחוק שאינו מכיר את הנפגעים והנרצחים).

מצב זה עלול להרחיק אותנו מהמטרה, עלינו לשנן לעצמנו כי בורא עולם מדבר אלינו באירועים אלו, הארציים והעולמיים, הוא רוצה לקרב אותנו אליו ולעורר אותנו לקראת תיקון העולם וביאת המשיח.

המטרה איננה חלילה שנחיה בפחד, אלא בהתעוררות, להביא אותנו למצב שעינינו תהיינה מופנות אל אבינו בשמים וכדברי הגמרא אודות התקופה של טרום משיח 'אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים' זו אינה רק קביעת עובדה אלא הגדרת המצב הפנימי של הנפש, כשהאדם מפסיק לבטוח ב'כחי ועוצם ידי', מפסיק להאמין במעצמות, עושה את ההשתדלות הנדרשת ויודע כי הוא בידים של אב חנון ורחום וכל יכול – אזי הוא מתקדם אל היעד של חיזוק האמונה והקשר לבורא עולם. 

וכך אנו רואים את יעקב בשעת צרה, משלב את התפילה במרכז ההשתדלויות, לצד הדורון לעיו ודרכי המילוט שהוא מכין. במרכז העשייה הזו - הוא פונה לבורא עולם: 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו...'

ויש לזכור כי התפילה איננה רק אמצעי להצלה, אלא המטרה בעצמה, הקשר והתלות בבורא עולם. כשהאדם מרכז את מבטו אל הבורא וזוכר שהכל בידיו – נעשים האמצעים האחרים בהם הוא נוקט כקיום 'חובת ההשתדלות'. האחריות לתוצאות ביד הקדוש ברוך הוא, אבינו האב הרחמן שהוא כל יכול...

תג מחיר?!

לעומת יעקב אבינו המשלב את מאמצי ההגנה בשלש חזיתות, בדורון תפילה ומלחמה, וכאמור שם את התפילה במרכז - בהמשך הפרשה אנו פוגשים סיטואציה בה בני יעקב יוצאים למלחמה זוטא וללא שילוב אלמנטים נוספים, ללא דורון ולכאורה גם ללא תפילה – הם יוצאים לבצע מה שנראה לכאורה כ'תג מחיר'.

אין להסיק מכאן כי פעולה מסוג זה לגיטימית, לאור העובדה שיעקב אבינו מבקר בחריפות את מעשיהם, ולאורך ימים ושנים הוא לא שוכח זאת. גם בעת הסתלקותו מן העולם הוא מונע את ברכתו מהם ואומר 'שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם', אולם גם במבט של שמעון ולוי נראה כי המניע המרכזי לפעולה היא לאור העובדה שראו את מעשה שכם 'כפיגוע רוחני' המסכן את צניעותן של בנות ישראל לדורות.

לדעתם, במצב כזה צריך ללכת למלחמה בחירוף נפש ולא להתחשב בסיכונים. ואכן ישנם מצבים שגישה זו לגיטימית.

גם מלחמת החשמונאים היתה במצב של סיכון הגובל לכאורה בהתאבדות – ובכל זאת הם נחרתו באותיות של זהב בהיסטוריה היהודית. החשמונאים יצאו למלחמה נגד ההתייוונות, נגד הפגיעה בבנות ישראל ונגד חילול בית המקדש.

בעקבות מלחמת החשמונאים

היציאה למלחמה אבודה מראש לכאורה, לגיטימית כאשר נלחמים על המצב הרוחני, כאשר עתידו היהודי והייחודי של עם ישראל נמצא בסכנה. לאור זאת ניתן להבין את הלך מחשבתם של שמעון ולוי, אולם הם נכשלו בכך ש'לא נטלו עצה מן הזקנים'. צעד משמעותי כל כך ניתן להעשות רק בהנהגת גדול הדור – והעדר הסכמתו של יעקב למהלך זה פוסלת אותו מכל וכל.

רבן של ישראל 'החפץ חיים', האשים את עצמו והצטער רבות על כך שלא יצא למלחמה של ממש במסירות נפש - נגד הקומוניזם ונגד היבסקים (הם קבוצות היהודים הקומוניסטים שעמדו בחזית המלחמה נגד הדת בפרוץ המהפכה הקומוניסטית). הוא סבר שמלחמה כזו דומה למלחמת החשמונאים והנכונות להקריב את החיים בה היתה מחוללת סייעתא דשמיא מיוחדת לביטול כוח הרע.

אולם עם זאת – תלמידו המובהק הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד המביא עדות זו בספרו (קובץ הערות – ביאורי אגדות על דרך הפשט, מאמר י' אות ט') – טוען כי למהלך מסוג זה יש צורך במנהיג בסדר גודל של החפץ חיים. גם במלחמת הצלה רוחנית יש לגיטימציה למהלכים חסרי סיכוי הנעשים מתוך מסירות נפש  - רק כאשר אישיות כזו ניצבת בראש.    

אנו מקוים שלא נזדקק למלחמות כדי לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל, על מסורת החינוך ופך השמן הטהור. כלי הנשק היעיל ביותר להגנה רוחנית בימינו זו ההליכה העקבית בדרך המסורה מדור דור – יחד עם הושטת 'ימין מקרבת' לכל אלו שלא זכו לאור התורה.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.