מראה מראה שעל הקיר: איך הפכנו עבדים של תרבות היופי?

קתרין בת ה-14 הייתה מוסיקאית, כותבת, ונערה שנונה בעלת תובנות עמוקות, עם איי-קיו 165. היו לה הורים אוהבים, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהעריצו אותה. אף על פי כן, הייתה קתרין מדוכאת עד כדי כך שנזקקה לטיפול פסיכולוגי.

מדוע הייתה מדוכאת? בגלל מראה החיצוני.

הילדים החרימו אותה משום שסבלה מעודף משקל. "אני לוויתן מלא חצ'קונים", תיארה את עצמה. "כשאני הולכת במסדרונות בית הספר אני מרגישה כמו מפלצת מכוערת. אני מנגנת טוב", ציינה בעגמומיות, "אבל אין הרבה בחורים שמחפשים בחורה שמנגנת יפה פרלודים של באך". גם נערות בנות גילה, שאידיאל הרזון העסיק אותן באובססיביות, לא רצו להיראות בבית הספר לצידה של קתרין. "אני רואה שאנשים בוחנים אותי, מחליטים שאני דוחה, וממשיכים הלאה", קבלה קתרין בפני הפסיכולוגית שלה. "אני לא בן אדם בשבילם".

אתה לא גוף – אתה נשמה

הפסיכולוגית מארי פייפר מתארת את המקרה של קתרין בספרה "להחיות את אופליה", בו היא דנה בקשיים העומדים בפני נערות מתבגרות. היא מציינת ש- 40% (!) מהנערות המתבגרות שוקלות להתאבד, כאשר אחד הגורמים העיקריים לאסון זה, הוא הלחץ להיות יפה. "בגיל ההתבגרות המוקדם", היא כותבת, "לומדות הנערות עד כמה חשובה הופעתן החיצונית להתקבלותן בחברה. מראה חיצוני מושך הוא תנאי הכרחי ומספק כאחד להצלחתן. זוהי בעיה עתיקה".

ד"ר פייפר צודקת: יופי כערך עליון הוא אכן בעיה עתיקה. למעשה, שורשיה נעוצים עוד בתרבות יוון העתיקה. היוונים המציאו את רעיון האידיאל האסתטי. בעוד שתרבויות עתיקות אחרות עסקו ביופיים של בניינים וכלי חרס, היוונים הביאו לעולם את רעיון היופי האנושי כאידיאל.

ההיסטוריון ויל דוראנט, בספרו "חיי יוון", מתאר את התאהבותם של היוונים ביופי הגופני ובבריאות, כמוגזמת עד כדי כך ש"ביטלה את חקר האישיות וההתבוננות בנשמה".

למעשה, התורה מזהה את יפת, בנו של נוח, כאביהם של היוונים העתיקים. שמו של יפת מעיד על משהו במהותו.

חנוכה מציין את נצחונם של היהודים על היוונים. קונפליקט זה לא היה מלחמה צבאית בלבד, אלא מאבק תרבויות שניטש על ערכים מנוגדים. הערך האולטימטיבי של היוונים היה יופי. הערך האולטימטיבי של היהודים היה קדושה. אין צורך ביותר ממבט חטוף בחברה המערבית בת ימינו כדי לחשוף את העובדה שקרב זה, שאנו מציינים בחנוכה, עדיין בעיצומו.

היהדות אינה פוסלת יופי, אך היא מקנה לו חשיבות משנית. מטרת היופי היא להדגיש את הקדושה. לכן היללו חכמי התלמוד את יופיו של בית המקדש בירושלים, והצהירו ש"מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם". האמנות היהודית המסורתית נעה בין רצפות פסיפס עתיקות של בתי כנסת ועד חנוכיות מעוטרות מפולין של המאה ה-19. אפילו ברעיון המצווה קיימת תפיסה של "הידור מצווה", כלומר ליפות את המצווה.

כשהיופי משרת את הקדושה, הוא מגדיל אותה. כשהוא נעשה אדון, הוא הופך לרודן.

זוהי הטרגדיה של קתרין ושל הנערות שד"ר פייפר כותבת עליהן. אם דימויו העצמי של האדם נובע מיופיו החיצוני בלבד, מהרזון שלו וממראה השיער שלו, ההערכה העצמית שלו תהיה שבירה כמו פסלון גבס חלול. כל פצעון יגרום למשבר אישיות וכל עלייה קלה במשקל – לאסון נורא.

ד"ר פייפר מתעדת מקרה עצוב של נערה מתולתלת, מגושמת למראה, שאמרה על עצמה: "אני כלב".

על פי היהדות - אתה קודם כל נשמה. הערך העצמי שלך הוא מהותי ובלתי משתנה. נוצרת בצלם אלוקים, מה שאומר שהמהות הפנימית שלך היא - קדושה. ככל שתזדהה יותר עם העצמי הפנימי שלך, ולא עם החיצוניות שלך, כך תשתחרר יותר ויותר מהרודנות של אותו אל-יופי יווני.

איך נהיה טובים מספיק?

הסגידה לחיצוניות היא רודנית במיוחד, מכיוון שלעולם אינך מספיק טוב או יפה. אין נערה אנורקסית שהנה רזה דיה. אין אשה נאה שיכולה להתחרות בנשים היפות, המפורסמות בכלי המדיה השונים, גם אם תמרח איפור בשקדנות במשך שעה תמימה. לעולם לא תרגיש שווה מול הפנים שניבטות אליה מעל דפי המגזינים.

אלו שמעריכים את הקדושה, לעומת זאת, הם תמיד טובים דיים, כיוון שהקדושה היא בעלת איכות מהותית, בלתי ניתנת להשחתה, שיש לכל אדם. היא יכולה לחמוק מעינינו, אך היא קיימת לעולם. יתרה מזו, בניגוד לגוף הפיסי, הקדושה היא נחלת הכלל. עם יופי נולדים רק מתי-מעט, אך עם קדושה נולדים כולם.

כיצד ייראה ערך הפנימיות היהודית בימינו?

הוא יבוא לידי ביטוי באנשים בגיל העמידה, שקמטים ושיער מאפיר אינם מטרידים אותם, משום שהם יודעים שהם מציינים חכמה שבאה עם הגיל. בנערות מתבגרות שחשות בנוח עם עצמן, ומקדישות יותר זמן ללימוד ועשיית טוב מאשר לקניות. בבעלים שמעריצים את נשותיהם בשל תכונותיהן הפנימיות ולא בשל מידת השמלה שהן לובשות. ברעיות בטוחות בעצמן ובמקומן, שאינן חוששות שבעליהן יתגרשו מהן לטובת נשים רזות או צעירות יותר מהן.

כך נראה ניצחון אמיתי על היוונים.

אחרי הכל, אין דבר יפה יותר מקדושה.