באיחור של 65 שנה: ניצול השואה חגג בר מצווה עם הנכד

עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא: בגיל 78, 65 שנה אחרי הגיל האמיתי, חגג לראשונה ביום חמישי האחרון אריה גיצין בר מצווה ועליה לתורה, יחד עם נכדו. זאת, מאחר שגיצין הינו ניצול שואה, שלא זכה לכך בשנות ילדותו. על החוויה הוא מספר כי ""רעדתי בכל הגוף. חשבתי באותו רגע על הורי, והכול צף ועלה לי...".

סיפורו של גיצין נפתח בעיר יאשי שברומניה, שם גדל יחד עם הוריו ועשרת אחיו ואחיותיו, כבן זקונים, ימי ילדות מאושרים. אולם אז, בגיל שנתיים, נרצחו הוריו, מייקה ויוסף, בדם קר בידי הנאצים ימ"ש, וברגע אחד הפכו האחים לעשרה יתומים שנלחמים על קיומם.

יחד עם שתיים מאחיותיו, בנות 10 ו-12, הוחלט שיימלטו לרוסיה. כעבור חמש שנות נדודים חזרו לרומניה, ושוכנו בבית ילדים של תנועת "השומר הצעיר". משם, הועברו לבית יתומים שהוקם בהולנד לאחר המלחמה, עבור 500 ילדים יהודים ששרדו את התופת.

שנה וחצי מאוחר יותר, בשנת 48', כשגיצין היה כבר כמעט בן תשע, עלו השלושה לארץ דרך הים, יחד עם מאות ילדים נוספים, באמצעות האוניה "נגבה". בארץ, אולצו השלושה להיפרד, כשאריה ואחת האחיות נשלחו לקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן, ואילו האחות השלישית נשלחה לקיבוץ אחר. לדברי גיצין, למרות כל הדברים הקשים שעברו עד אותה העת – דווקא יום זה נחרט בזיכרונם כיום טראומתי מאין כמותו. למעשה, כטראומתי ביותר בחייהם.

בקיבוץ, חוו שואה שניה, נוספת על פני השואה הפיזית שמציפורניה זכו להינצל. אבל היתה זו שואה מסוג אחר, שואה רוחנית. מילדים, שהגיעו מבית שבו נרצחו ההורים על קידוש ה', אבא שהיה חזן והורים שהתאמצו בכל מאודם לשמר את היידישקייט ושההלכה היהודית היתה נר לרגליהם – בקיבוץ זה של השומר הצעיר, עשו כל מאמץ להשכיח מגיצין את גיצי היהדות שרשפו בליבו, עד שהפך ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות.

בקיבוץ בית זרע, מתגורר גיצין עד עצם היום הזה, ובחלוף השנים אף זכה להתאחד עם כל אחיו ואחיותיו שהגיעו ארצה, ולהינשא לדבורה, אחת מבנות הקיבוץ, ואף להקים משפחה.

אולם חסרונם של אביו ואימו, וכן של אחיו ואחיותיו, שהיו לדמויות כה משמעותיות בחייו – הותירו בו חלל שדבר לא הצליח למלא. "כילד", סיפר, "מעולם לא חגגו לי יום הולדת. ודאי שלא בר מצווה, שלא היה נהוג לחגוג אצלנו בקיבוץ".

לאחרונה החל נכדו של גיצין, ירדן, להתכונן לבר המצווה שלו. ירדן והוריו, מתגוררים בסמוך לסב גיצין, וזה הנרגש יכל ללוות מקרוב את ההכנות לטקס. בתוך כך, ליווה גם את הלימוד של הנכד לעליה לתורה, ונפשו נקשרה ברב שלימד את נכדו את לימוד ההפטרה, הרב פיצ'י בלוי. "חשתי חלק מהתהליך ונוצר קשר מיוחד עם הרב", מתאר אריה.

ככל שהתהדקה ביניהם ההיכרות - כך הרגיש גיצין בנוח לחשוף את סיפור חייו בפני הרב בלוי. והוא אכן סיפר לו, על הכל. על הבית בביאשי שאינו זוכר, על ההורים שלא זכה להכיר, ועל כך שרק דרך האחים והאחיות למד שההורים היו אנשים דתיים, שכבר כשנולד רכשו עבורו זוג תפילין. עוד סיפר גיצין, על כך שלא זכה לחגוג בעצמו בר מצווה.

ואז הבזיק במוחו של הרב בלוי רעיון: כבן לניצולי שואה בעצמו, אמר: "שוב ושוב אני שומע מפי אנשים מבוגרים בעמק על כך שלא חגגו בר מצווה ועל כך שמדובר עבורם בסוג של פספוס ומשהו שחסר להם". הרב בלוי התכוון להציע לגיצין לחגוג יחד עם נכדו את בר המצווה, אולם חשש שהדבר יתפרש ככפיה דתית. לבסוף, אזר אומץ והציע את הרעיון, שהתקבל בשמחה גדולה מצידו של גיצין.

וכך, ביום חמישי האחרון, נסגר מעגל כואב בחייו של גיצין. מעגל, שאולי פתח מעגל אחר בהשפעתו. גיצין עלה לתורה יחד עם הנכד ירדן, בבית הכנסת בקיבוץ אפיקים, שילד בית זרע. הנכד ירדן עלה לקרוא בתורה ראשון, ואחריו עלה גם הסב הנרגש. "רעדתי בכל הגוף", הוא שחזר את החוויה. "חשבתי באותו רגע על הורי והכול צף ועלה לי במוח. אני אוהב מאוד לשיר, והרגשתי שבגנים שלי צרוב משהו משירת החזן שאבי שר בבית הכנסת. קיים בי משהו מהדבר הזה".

גם הרב בלוי התרגש מאוד מהמעמד, וסיפר כי "אריה היה ממש מאושר. התרגשתי שעשיתי טוב לאדם שחשתי שזה משהו שישב עליו כל כך הרבה שנים".