לשבת טוב על הקרקע: יומנה של רווקה, עמוד שביעי

כמה קוראים אמרו, שהגיע הזמן לכתוב משהו קצת יותר משמח. שיהיו הרבה שורות של הפי אנד, ואני אספר לכם איך הכל הלך לי בחיים, ואיך בסוף תמיד הגיע הטוב שכולם מצפים לו או מכתיבים אותו, בקיצור "יאללה תעשי לנו כיף, ואל תשאירי אותנו בשאלות! לאף אחד אין כוח לזה!"

אז אני מודיעה באופן חד משמעי לקוראיי היקרים: מי שלא רוצה שתישאר לו שאלה מנקרת, תהייה, חזרה לכאב, חומר למחשבה... שלא יקרא עכשיו את הטור הזה. כי זה בטוח יקרה בסוף, תישאר לו שאלה, תהייה, כאב או מחשבה. על אחריותי!

ולענייננו...

אני סיימתי לחפש! (לא, זה לא סימן של הפי אנד)

אני יודעת שזה לא הוגן לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו, מפני שבטור הקודם כתבתי על מלאכת החיפוש ומעלותיה ועכשיו אני חושבת בדיוק את ההפך, אבל זה המצב שלי כרגע. וחשוב לי לומר את האמת (ומי שיש לו חוש שישי מחודד, אולי יבין שאין כאן סתירה אלא מעבר לשלב הבא...)

אין לי יותר מה לחפש. כי חיפשתי בכל מקום שידי משגת, נרשמתי אצל עשרות שדכניות, ביליתי באתרים, שילמתי כסף ליועצים, דיברתי עם מכרים, הלכתי, חזרתי, התאפרתי, התגנדרתי, רדפתי, נפגשתי, דיברתי, ביררתי, השתגעתי... זהו. אני מרגישה שההשתדלות שלי מיצתה את עצמה.

אחרי חשבון נפש לא קצר, הגעתי למסקנה שההשתדלות היחידה שאני מסוגלת לקיים עכשיו היא ההמתנה. כן, לנסות להרגיע את הציפייה, להחליף אותה במילה מרגיעה יותר – תקווה, ולהתחיל להמתין. בעיניי, גם זו השתדלות.

להמתין פירושו, כמו שהמורה שלי למשחק הייתה אומרת: "לשבת טוב, עם שתי רגליים על הקרקע". לשים את האיברים במקום הנכון, להתבונן במה שקורה מסביב, וליהנות ממה שיש. וברקע יש מין תחושה כזו של...

תקווה, והרבה רוגע.

קצת געגועים, כן, געגוע זו פעולה הרבה יותר מדויקת לזמן המתנה מאשר ציפייה ודרישה. הרבה יותר מקרבת.

וגם תפילה, אבל תפילה פשוטה, בלי הרבה דרישות ובלי הרבה דרמות, ודמעות אגרסיביות של: "מהר, תושיע אותי כמו שמכינים קפה בקופיקס, ונסגור את הבסטה!"

לא! תפילה שקטה ושיח עם הבורא שבו מתקיימת חוקיות ההקשבה, תוך הישענות והסכמה עם החלטותיו הסופיות. ובקשה בעיקר על התקרבות ומידות כמו ביטחון, שמחה, אמונה, ענווה, ופחות בקשות על תוצאות כמו: "אותו אני רוצה, עשה זאת במהרה", "שהוא יענה כבר", "שיגיע עכשיו, מהר!" וכדומה.

זה בעיני להמתין באמת. להיות בשליטה כשהסוס שלך משתגע מציפייה.

בכלל יש כאן רמז, ככל שאדם מרגיש לחוץ יותר לקיר, זה סימן עבורו שהלוחץ התקרב אליו יותר, שהמרחק בינו לבין הלוחץ קטן. אני מעריכה את הימים הללו בהם אני קמה בכל בוקר ומרגישה קרובה לבורא. מעריכה את זה מאוד.

וגם אם זה כואב, זה מותר. נותנים לזה לצאת, ועוברים הלאה. עדיף לדעת שיש כאב, להיפגש איתו ולתת לו לעבור, מאשר לפתח אותו לכדי ציפייה מיותרת, האשמה, עצבות, חוסר ביטחון...

ועכשיו נותר לי רק לבקש:

"שתכאב איתי כשכואב לי.

שתבכה איתי כשאני בוכה.

שתחפש איתי כשכבר נמאס לי לחפש..."

בשורות טובות

למאמרים הקודמים בסדרה:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היום כואב לי הלב, ורציתי שתקשיבו: יומנה של רווקה, עמוד שלישי

היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי

זו ילדותי השנייה: יומנה של רווקה, עמוד חמישי

על חיפוש ועל מציאה: יומנה של רווקה, עמוד שישי